אל אל אל יחזקאל: חיים צורי נזכר בימי בית הספר
ראש עיריית קרית מוצקין, חיים צורי, נזכר איך נהנה להכין שיעורי בית, ואז גילה שזאת לא הנאה, ומספר על המורה שהפך לחבר מועצה תחתיו
חיים צורי צילום: מקס ילינסון
ואז באותו בוקר בשנת 1950, צעדתי בצעדים מהוססים אבל שמחים לבית הספר, שלא היה מרוחק מביתי. ובאמת, מייד שהגעתי, ראיתי הרבה מחבריי לשכונה. אז קרית מוצקין הייתה קטנה מאוד, וכולם הכירו את כולם. ברגע שראיתי את החברים נרגעתי. יש לי חברים למשחק, אמרתי לעצמי. עוד לא ידעתי מה מחכה לי.
הצלצול הראשון. נכנסתי לכיתה, ואז המורה עשתה איתנו היכרות וסיפרה לנו על חוקי בית הספר. ואני, כמו שאמרתי, הייתי ילד שובב, ושאלתי את עצמי איך אוכל לשבת על הכיסא בכיתה כל כך הרבה שעות.
לא שכחתי את השיעורים הקשים
כבר ביום הראשון קיבלנו שיעורי בית. אני זוכר שהלכתי הביתה והכנתי את השיעורים בשמחה. לא לקח זמן רב עד שהבנתי, שבעצם שיעורי בית זו לא שמחה גדולה.
במהלך השנים, כשבגרתי ונעשיתי ראש עיר, אחד מחברי המועצה היה אחד ממוריי. הוא לא שכח לי את המעללים, ואני לא שכחתי לו את השיעורים הקשים. אני כמובן מדבר על המורה הוותיק יחזקאל רוזן, כיום בן 95, שהיה קשיש חברי המועצה
בארץ. עד היום הוא מזכיר לי כמה הייתי שובב. פיקח, אבל שובב.
מאז עברו הרבה שנים. קרית מוצקין גדלה, וכיום יש בה מערכת חינוך מן המתקדמות בארץ. אני נלחם על כל תלמיד שיישאר במערכת החינוך. אני נלחם נגד נשירת תלמידים, על איכויות הבגרויות. לא מוותר. כיום ברור לי ערך הלימודים בבית הספר. טוב, עברו מאז כיתה א' כמה שנים. וכמו שאמר רוזן - שובב, אבל פיקח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם