עין שמר: הנפח האומן אורי חופי מעביר את הפטיש לנכדתו
לפני שנים נכנס באורי חופי מעין שמר שיגעון הברזל ומאז הוא לא מרפה ממנו. הוא המציא פטיש נפחים שנקרא על שמו, העמיד דורות של תלמידים ויצר יצירות אומנות וכלים שימושיים. בגיל 75 הוא מוריד הילוך, אבל אל דאגה: שולייתו, הנכדה סהר, תלמד ממנו את כל העבודה
עתה, כשהוא חוגג 75, הוזמנו הרבה אוהבים ומעריצים למסיבה שלו. רבים עלו על הבמה לברך אותו, וגולת הכותרת הייתה הנכדה הנפחית, סהר.
חיפוש אחר השם אורי חופי באינטרנט לא יזרוק אותנו אל מדורי האמנות והגופים האמנותיים הידועים בארץ, אך הוא יבליט כי הרבה מאוד נפחים אומנותיים בארץ מצהירים ברזומה שלהם, כי למדו בסדנת הנפחות של חופי. לסהר, הנכדה, יש כנראה עוד הרבה מה ללמוד מהסבא שלה.
חופי לא החשיב את עצמו אף פעם כאמן, אלא
חופי נולד בחיפה והגיע לעין שמר דרך קיבוץ מגן לאחר שנשא את ניצה, בת עין שמר, לאישה. כהגדרתו, הוא דוקטור להחלפת מקצועות, מאחר שכל מספר שנים החליף עיסוק; תחילה עבד במיכון חקלאי ובפלחה, וכשהקימו את התעשייה בעין שמר, עבד וניהל משך 17 שנה את מיניפלסט ואת מפעל המגנטים.
כשקצת נמאס לו, הוא חיפש כיוונים אחרים ופנה למה שאהב באמת: אמנות. בד בבד עם ניהול מפעל לפלסטיק למד יומיים בשבוע במכללת תל חי, שם עסק בפיסול בעץ, באבן, בקרמיקה ובשלב מסוים התחיל לחפש את הברזל.
לפני כ-35 שנה שמע על כנס נפחים בארצות הברית ונסע ללמוד ממנוסים ממנו. לאחר מכן נטש את ביתו ויצא בגפו לדרום אפריקה, שם עבד בחברה ישראלית בניהול מיזם חקלאי מספר שנים, הצליח לעשות הרבה כסף, וחזר לקיבוץ.
חופי: "נכנסתי שוב לעבוד במיניפלסט, אבל יחד עם זאת החלטתי שאהיה נפח. נכנס בי שיגעון הברזל, פשוטו כמשמעו. השתגעתי. עם מעט כסף שחסכתי, הקמתי במו ידיי את הנפחייה בשיטת הכיבוש הזוחל – בסדרת מחסנים ישנים ובסדרת החלטות של ועדות שונות, סופח חדר אחר חדר לטובת הנפחייה. לא באתי לקיבוץ ואמרתי מגיע לי, תנו לי. קמתי ועשיתי, ותוך שנתיים כבשתי את כל המבנים.
"בשנתיים האלה כמעט שלא הייתי בבית. אשתי לא ראתה אותי. עבדתי מבוקר עד לילה, וכשהתעייפתי שמתי משהו על הרצפה, ישנתי קצת וקמתי להמשיך בעבודה. לא אוכל ולא שתייה. שיגעון, אבל שיגעון טוב. הייתי יכול באותה מידה להיות שודד בנקים מצוין. כן, אני יכול לשדוד בנק בלי בעיות.
"שאל אותי פעם עיתונאי בגרמניה, איך הגעתי לנפחות ועוד בגיל כל כך מאוחר. שאלתי אותו: זו אשתך? כן. אתה אוהב אותה, תגיד לי אתה, כאן בסביבה ראית במהלך השנים אלפי נשים. למה מתוך כולן בחרת דווקא בה? מאותה סיבה בדיוק אני עוסק בנפחות - לא יודע למה. זה מצא חן בעיניי אז נמשכתי ובחרתי בזה".
כל הזמן הזה המשכת לנהל את המפעל?
"כן, וכשהגשתי פרוגרמה להקמת הנפחייה שלי עדיין לחצו עליי להמשיך ולנהל את המפעל. התעקשתי וטענתי שאיני מוכן יותר, עד שההנהלה ושיחת הקיבוץ אישרו ברוב מכריע לטובתי. זה נתן לי המון כוח, ורציתי להוכיח שאוכל להביא פרנסה בכבוד מהמפעל הזה.
"לא החשבתי את עצמי כאמן ולא רציתי להיות חבר באגודת האמנים של הקיבוץ הארצי. הלכתי לגישה המעשית, והקמתי ענף בזמן קצר יחסית, שעבדו בו לפעמים שבעה נפחים, מהם שלושה חברי קיבוץ".
לאחר שנה וחצי של עבודת המפעל החלו המוצרים של חופי להתפרסם בארץ ובעולם. הוא הוזמן לראשונה לכנס נפחים באנגליה, וזאת אף על פי שהקו שאימץ לעצמו איננו שייך למסורת הקלאסית של הנפחות.
הנפחות היא דווקא מקצוע ששומר על מיומנויות מסורתיות.
"ניתחתי את דרכי העבודה המסורתיות ופיתחתי שיטות עבודה חדישות משלי. הנפח מניף את ידו בין 20 ל-30 אלף פעם ביום עבודה. תחשוב מה זה עושה ליד שלו! יש לנפחים רבים בעיות בחלקים שונים בגוף; בכף היד, ברגליים, בכתף, בשכמה, בגב ובעורף. הכול בגלל הפטיש.
"אני פיתחתי פטיש אחר: ארגונומי (ידידותי לגוף), פטיש מאוזן. שיטת ההחזקה שלו היא שונה, בעלת מבנה אחר, וכל מי שעובד אתו מחוסן מהפגיעות בגוף. היום מעתיקים דגם זה בכל העולם וגם אני, חלק גדול מהפרנסה שלי הוא ייצור הפטישים ומכירתם. הכינוי הנפוץ לכלי זה הוא 'פטיש חופי'".
עם הזמן הוקם ליד מפעל הנפחייה בית ספר לנפחים, ועד היום למדו בו כ-2,500 תלמידים, מהם 50 מחו"ל. 15 אחוז מהתלמידים הן נשים. אנשים אלה באו ממקצועות שונים, והלימוד ענה לכל אחד על צרכים שונים. באו גמלאים שחיפשו תעסוקה, מסגרים, תכשיטנים, ארכיטקטים, ומה שמשותף לכולם הוא אהבת הברזל והרצון לעשות היכרות עם החומר.
"למעשה, חידשתי את הנפחות בארץ ישראל", מתגאה חופי, "אך לא כל מי שסיים פה קורס הפך להיות נפח".
מה צריך כדי להיות נפח טוב? צריך הרבה כוח?
"לאו דווקא כוח. צריך קואורדינציה. המקצוע הזה הוא מאוד מיוחד, יש לך אש, ביד אחת יש לך ברזל וביד השנייה אתה מחזיק פטיש. יש לך סדן ואתה צריך ליצור צורה, לשים את הברזל במקום מסוים, בטמפרטורה מסוימת על הסדן, ולהכות בצורה מסוימת כדי לקבל את הצורה שאתה רוצה. אתה יודע איזו קואורדינציה אתה צריך בשביל הדבר הזה?
"שנים אני כבר מגדיר את עצמי 'פסיכולוג של הפטיש'. אני מביט על האדם כיצד הוא עובד, ואני יודע להבחין מה עבר עליו".
אז אתה אומן, נפח, פסיכולוג. ומה עוד?
"אני מחשיב את עצמי למורה. הרבה אנשים לא מבינים את המשמעות של הדבר הזה, מורה. זה לא שאתה מלמד ילד כמה זה אחד פלוס אחד. הקורסים שלי לנפחות הם קורסים פסיכיאטריים. אני מלמד אנשים איך לחשוב, איך להתנהג, איך לדבר. זאת לוגיקה אחרת. זה קורס לבני אדם. זה לא קורס מקצועי רגיל.
"אני יכול להראות לך מכתבים של אנשים שהיו כאן ולמדו, וגם אחרי חמש-שש שנים הם כותבים לי: חופי, ישנם החיים שלי לפני הקורס וישנם החיים אחריו. אתה לא מתאר לך כמה אנשים החליטו לשנות את חייהם ולעשות מה שטוב להם. כמה אנשים בעולם עושים מה שטוב להם?
"יום אחד יושב כאן איש ששמע עליי ובא לראות ולהתרשם. תוך כדי שיחה הוא מתחיל לבכות. שאלתי, למה אתה בוכה? והוא שפך את לבו בדמעות: יש לו בית גדול, אישה, ילדים, עסק מצליח, נסיעות לחו"ל. הכול. לא חסר דבר, כביכול. אבל הוא לא יכול להגשים את החלומות שלו.
"וכשאמרתי לו שימכור את המפעל, אמר לי, 'לא יכול. אני נמצא בבית סוהר של החיים'. עניתי, 'אני, למרות שאני מקיבוץ וכולם חושבים שאני בבית סוהר של הקיבוץ, אני האיש הכי חופשי בעולם!'. את זה אנשים לא מבינים. גם לא חברי קיבוץ. לא רק בגלל שאני עושה מה שאני רוצה ומה שאני אוהב, אלא זה אורח חיים שאני רוצה לחיות אותו".
במבואות עירון ישנה כיתה למצוינות בהדרכת עירית דרומי ממצר. בכל שנה היא מביאה לנפחייה תלמידים ומורים לפגישה עם חופי ולשיחה על מצוינות. בשיחה האחרונה שהתקיימה לא מכבר אמר להם חופי, שהוא את המילה מצוינות אינו אוהב.
"מצוינות זה משהו ריק מתוכן. אני יכול להיות שודד מצוין. רוצח מצוין. אני יכול להיות מטריד מיני מעולה ונפלא. זאת מצוינות? לדידי המצוינות הנכונה היא יחסי אנוש. בשבילי המצוינות זה לראות את האדם קודם לכול. אתה מחנך למצוינות ולהישגים, על מה? האם הם יעשו את זה בשביל עצמם או יעשו גם בשביל החברה?".
כאמור, הגיע שמו של חופי גם מעבר לים. הוא חבר באגודות הנפחים האמריקאית והאנגלית, הוא הקים בתי ספר בארצות הברית, הוא מלמד פעמיים בשנה בהולנד ובגרמניה ומרצה על שיטות העבודה המיוחדות שלו במקומות נוספים בעולם. לפני מספר שנים קיבל את פרס המצוינות מנשיא גרמניה על מיזמים סביבתיים שעשה שם.
"פעמיים לימדתי נפחות בבית סוהר של רוצחים על רקע לאומני. היית צריך לראות איך הרוצחים האלה חיבקו ונישקו אותי כשנפרדנו. ניגשו אליי שניים ושאלו אותי אם אני יהודי, 'לא יכול להיות שיהודי יודע לעבוד כך', הם אמרו לי".
סהר חופי, הנכדה, עובדת אצל סבה במעמד של צעירה בעצמאות כלכלית. היא אמנית בפני עצמה, ומבצעת עבודות אמנות על פי כישוריה וכוחה, לעתים בשותפות עם חופי. היא נכדה מופלאה, לפי הגדרתו הבלתי משוחדת של סבה, וגם מאוד כשרונית.
לפני שנתיים הוציא חופי את ספר הלימוד הראשון שלו לנפחות, באנגלית ובגרמנית, וסהר היא שחתומה על כל האיורים לספר. "בתוכנית לשנים הקרובות, עד שאני אמות, להוציא עוד חמישה ספרים", אומר חופי.
איך סהר התגלגלה לנפחות?
"היא כבר מגיל עשר מסתובבת פה. בגיל צעיר פתחה ספר וראתה ואן-גוך. אמרה: 'ככה אני רוצה לעשות'. היא מציירת, רושמת, סורגת, רוקמת, יוצרת בקרמיקה, טווה בנול ומייצרת צמר מתחילתו כולל גילוף מסרגות מעץ. הכול עבודת יד. לך דבר עם בן אדם כזה. אתה יודע איפה היא גרה? תציץ פה החוצה, תראה איגלו כיפתי ללא שירותים ומים זורמים. היא קשורה לחבורה רחבה שגרה בתנאים כאלה במקומות שונים בארץ. היא גלגול נשמות שלי!
"יש לי עוד שלושה נכדים נהדרים, שלצערי ולצערם אינם נמצאים בקרבתי, ולכן איני יכול למצות את הזמן שלי איתם כמו עם סהר".
ומה אומרת אמא שלה, בתך מירב?
"מה יש להגיד? היא הייתה כמוה. כשהייתה בת 13, אחרי מלחמת ששת הימים, היא הלכה ברגל בוואדיות לבית לחם, לשמוע את המיסה בכנסייה. כשהייתה בת 18, חצתה את האוקיינוס בסירת מפרש. היא חיה חצי שנה עם משפחה בדואית בקדש ברנע, וקשורה אליה עד היום".
הנפחייה של חופי כוללת בית מלאכה גדול וגלריה לתצוגת עבודות שיצר במשך השנים. יש לו ראש קומפיוטר, להגדרתו, וכל דבר שעשה - הוא זוכר מתי, איך, מהיכן לקח את החומר, היכן חתך ולמי מכר.
איך אתה קובע ערך של מוצר שעשית?
"יש שני סוגים של מוצרים: האחד - שולחנות, מעקות, דלתות ודברים שימושיים, ואני מעריך זאת בימי עבודה ובחומר שאני משקיע ואז קובע מחיר, וסוג אחר הוא מיני פסלים ודברי אמנות לשמם. לאחר שהעבודה הושלמה, אני מעריך כמה היא שווה לי וקובע את מחירה.
"באים אנשים ושואלים, כמה אתה רוצה? ואני עונה 2,000 דולר, 5,000 או יותר. מה, כל כך הרבה? והולכים. עד שבא מישהו שהפסל מוצא חן בעיניו ושואל, כמה? ואני אומר. תעטוף לי אותו, משלם והולך".
חופי הוא אדם צמא דעת. הוא קורא ולומד כל הזמן, מרחיב אופקים בפיזיקה, במדע ובהיסטוריה, קרא את כל הספרים על סטלין, על היטלר ועל טרוצקי. מי שנהנים מכך הם הצעירים שבאים לנפחייה, ומוצאים אוזן קשבת ונושאים לשיחה.
הוא מעיד על כך שזה אחד הדברים היפים שקורים שם. הוא רואה חברים בגילו, שאף אחד כבר לא מדבר איתם, וכאן, בנפחייה יש ימים שהוא אינו מצליח לעבוד מרוב אנשים שנכנסים לשוחח על כל הנושאים שבעולם.
איך אנשי עין שמר מתייחסים אליך?
"פעם הייתי יותר מעורב בקיבוץ. היום פחות, מכיוון שכל המהלכים האלה שהולכים להפרטה ממש לא מעניינים אותי. מעניין אותי רק ברמה שאני רוצה קיבוץ שיתופי. אני לא יוצא למלחמות, אך אני נגד רמאויות וכשמתחילים לרמות אני יוצא נגד. אני רואה מה קורה בקיבוצים אחרים, ולומד מה עלול להיות כאן.
"אני באתי מהעיר לעין שמר, כדי להיות בקיבוץ שיתופי. החבר'ה הצעירים רוצים קיבוץ אחר. נראה אותם גיבורים. בעת ההפרטה אני אולי אהיה אחד מעשירי הקיבוץ, אבל אתה הרי יודע למה קוברים יהודים בתכריכים, כי בתכריכים אין כיסים. והכסף שלי לא ממש מדאיג אותי".
בשנים האחרונות הוא מוריד הילוך. לפני שנתיים סגר בית ספר גדול לנפחים, ופתח סדנה קטנה יותר. הוא פיטר את כל אלה שעבדו איתו, והיום הוא עובד לבד ועם נכדתו סהר.
"לאט לאט אני מתכנס בתוך עצמי, אני מודע מאוד לגיל שלי, אני מודע לזה שמה שעשיתי לפני שנה אני לא יכול לעשות היום, וכך זה ימשיך מחר. אני אמשוך כל זמן שאוכל, ואעשה כל פעם דברים פחות קשים. יחד עם זה, דע לך, שאין אף בחור צעיר בעין שמר שעושה עבודה פיזית קשה כמוני. אף אחד!
"על אנשים בגילי אני לא מדבר. והם מתלוננים. כמה קשה להם, למה המזגן לא עובד, התקלקל להם משהו. תעזוב, אני לא שם, זה לא מעניין אותי מה שאחרים עושים. אני סוגר את עצמי לענף פנסיוני, לא ענף ייצור שהיה עד כה, אלא לכיסוי הוצאות. עד עכשיו עשיתי הרבה כסף, אני, חופי לבד, בשנה שעברה הכנסתי 200,000 שקל רווח נקי. אבל זהו. זה נגמר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם