ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

יומן מסע: טיול בתל אביב בעקבות ספרו החדש של אייל גפן

קפה בשדרות רוטשילד, מרק בשכונת התקווה, טבילה בבריכת גורדון וזכרונות מהחברים יוסי בנאי ודודו טופז. טיול בתל אביב בעקבות "אדם הולך", ספרו החדש של אייל גפן

אירוע נקודתי שהתרחש כמה שעות לפני הפגישה שלנו יכול אולי להסביר את השינוי שחל באייל גפן בשנים האחרונות. גפן התיישב בקפה שלו כהרגלו מדי יום בחמש בבוקר וביקש מהמלצרית אספרסו כפול עם תוספת קצף. היא נתנה בו מבט סתום וטענה שאין דבר כזה. גפן שמר על איפוק - כלומר התלונן אצל בעל הבית ונשבע שכף רגלו לא תדרוך שם יותר.

האירוע הסתיים ללא נפגעים, ואין טוב מגפן עצמו כדי לאמוד את גודל השינוי. "אם זה היה קורה לפני כמה שנים הייתי עושה הכול בכמה וכמה דציבלים יותר גבוה", הוא אומר ברצינות גמורה. "זה היה גבוה ככה שהקירות שם היו צריכים שפכטל אחרי שהייתי הולך".

עם האימפולסיביות שלו, התקפי הזעם, היכולת לייצר דרמה מכלום, האינטליגנציה, ההומור וחדות הלשון - גפן הוא איש שמזכיר את הבוהמה של פעם. בימים שבהם כולם רוצים להיכנס לבית האח הגדול, הוא איש רוח מהסוג שהיה מתקבל לקפה כסית של שנות השישים.

אולי כדי להשלים את התמונה של איש עמוק ומהורהר, הוא הוציא לפני שבועיים את ספרו החדש "איש הולך", בהוצאת גוונים, ובו אוסף סיפורים קצרצרים על הטיפוסים והרחובות של תל אביב, מודל 2010. הסיפורים מציגים את דיוקנם של האנשים שגפן פוגש בדרכו: חלקם מפורסמים, ובהם דודו טופז, אדם ברוך, שמוליק קראוס ועמוס קינן, וחלקם טיפוסים תל-אביבים מכל שכבות האוכלוסייה.

מה פתאום ספר?
"זה הספר הראשון שנכתב בהליכה. את מה שראיתי כתבתי כל בוקר מיד לאחר ההליכה ושלחתי באס-אם-אס לשלושים חברים קרובים. הם נעשו מכורים. ביום שלא שלחתי כלום הם חששו שאולי משהו לא בסדר. עם הזמן לחצו שאוציא ספר".

המסע האישי של גפן דווקא לא מתחיל בתל אביב. הוא נפתח בילדות בקיבוץ יגור, עבר בלהקה צבאית והמשיך משם לתפקידי משנה בסרטים ("דיזנגוף 99", "הלהקה", "אמי הגנרלית"), תאטרון ("ברנשים וחתיכות") והקמה של חברת הפקות שהתמחתה בסרטוני פרסום והפיקה מעל 3,000 כאלה. בדרך היו גם תפקידים שונים בטלוויזיה במהלך השנים (מ"עוד להיט" הנושנה ועד "פולישוק"), כתיבת מאמרי דעה באינטרנט,

אימון אישי וייעוץ ללקוחות עסקיים ועיסוק מתמשך בציור, שהוליד בעשרים השנים החולפות כבר ארבע תערוכות.

גפן, 60, צועד מדי יום 15 קילומטר, מסע שמתחיל בשעות הקטנות של הלילה ושאחריו הוא קופץ למים של בריכת גורדון לשלושה קילומטר של חתירה. הכול כדי לתחזק את בריאותו שהתרופפה בשל השמנת יתר. במהלך הצעידות האלה הוא עסוק בלהיות חלק מהזרם ולתעד אותו בו בזמן.

יש לגפן יכולת ייחודית לראות את האנשים הקטנים שצועדים ברחוב: הצעיר שבור הלב בחוף הים, המיליונר הקמצן בגורדון, המלצרית מנווה צדק, ההומלס שגר על ספסל באוניברסיטה, קבלן האלומיניום והזונה שעובדת מתחת לתאטרון הקאמרי.

"קפה לנדוור, החיים שם הם חיים חדשים קרוב-קרוב למים של בריכת גורדון"

"תשאלי מה שאת רוצה. אם אני זוכר אני עונה", גפן תופס כיסא בקפה לנדוור בשדרות רוטשילד.

אתה כותב בספר על בית הקפה הזה.
"קפה לנדוור זה המקום שבו אני מתחיל את הבוקר. שותה קפה בסניף ברוטשילד או באבן גבירול בשעה חמש. קורא ספרים בספר האלקטרוני. אני לא סובל גאדג'טים, לא מבין בזה, אבל יש לי הכול. שלום-שלום לאנשים, אין לי מושג מי הם וזה לא מעניין אותי. שקט פה בשעות האלה. קבצנים ישנים על ספסלים, בעלי כלבים מסתובבים עם רצועה. בכלל זו עיר שבה לכל אחד יש רצועה".

אם אין כלב, בשביל מה הרצועה? במה הם מחזיקים?
"ברצועה".

אז אתה שותה קפה, ומה אז?
"שם אני בעצם מתפלל לאלוהים. אני מאמין באלוהים מאוד-מאוד".

מתמיד?
"לא. אחרי הניתוח לקיצור קיבה זה מאוד התחזק".

למה התחזק? הסיכוי שלך היה חמישים-חמישים, בערך כמו הסיכוי של ביבי להיבחר שוב. למה זה מכתיב שינוי בתפיסה?
"אני בשום פנים לא רוצה להתנהל לפי הסיכויים של ביבי כי אני לא סובל אותו. יותר נכון, לא סובל את התרבות שהוא מייצג".

כן , אבל דיברנו על אלוהים.
"הגשתי עם העיתונאי קובי אריאלי תוכנית רדיו במשך שלוש שנים, ושם ביקשתי מהמאזינים לדבר אתי בלילות באופן פרטי. נתתי בשידור את מספר הטלפון שלי. צלצלו כל מיני אנשי ישיבה שכן מאמינים ולא מאמינים, והתפתחה נקודת חיבור מעניינת ואנושית עם האנשים האלה. אני לא חוזר בתשובה ולא שטויות, אבל הדרך החילונית שלי להגיד את האמת היא לדבר עם אלוהים שבע עד עשר דקות ביום".

בספר שלך אתה משקיף, מתבונן, אספן של טיפוסים ודמויות. כתבת ספר פיוטי שכולו בנוי על דופק החיים התל-אביבי.
"רוב הזמן אני עסוק בהתבוננות. אני אוהב את תל אביב, מסתובב בה הרבה. היא עיר מפלט לנשמה שלי. אני מסתובב הרבה בעולם, ואין עוד מקום עם התחושה הזו, עם האמת הזו. הגעתי לתל אביב כשהתגייסתי ללהקה צבאית. אבא שלי תל-אביבי ואמי קיבוצניקית, אבל צבע הדם הזה שולט בי. אני לא לוקאל פטריוט, לא מתעסק בפרסום ובשיווק של העיר, זו פשוט עיר שחיה בתוכי. יש פה משהו מאוד אותנטי".

ומה אתה שונא בתל אביב?
"את ההבעה של הפקחים. תרשום דוח ואל תבקש ממני תעודת זהות. שנייה קודם אמרת לי 'בוקר טוב, אייל גפן', אז למה אתה צריך עכשיו תעודה?".

"הוא היה כמו מפרק אידאולוגיות גדולות, לא פעם היה רחוק מהחיים של עצמו. שיר זה כמו לכתוב פרוזה על פתק הוא היה אומר"

"הפגישות עם יוסי היו מאוד אלמנטריות", אומר גפן. "היינו נפגשים המון בקפה ארז בשדרה ומדברים בטלפון. יוסי היה אדם שהערצתי. לשבת אתו היה כמו להיות תלמיד שמשוחח עם מנהל בית הספר, בלי להיות קונקרטי. לא דיברתי אתו על הבעיות שלי. יוסי דיבר על החיים, אבל לא במילים גדולות, אלא עם דקויות וחדות ואימפולסיביות.

"היו לו פולסים מבורכים, בלי כל החישובים התל-אביבים של מה להגיד ומה לא להגיד. הייתה בו אותנטיות ירושלמית. אני מתגעגע אליו. לא ידעתי שהוא חולה. קיבלתי אס-אם-אס כשהייתי בפריז: יוסי בנאי נפטר. ישבתי במסעדה של ג'ואל רובושון, לא נגעתי באוכל ובכיתי. יום אחרי ההלוויה ישבתי ליד הקבר במשך שעות ובכיתי".

מה נשאר לך ממנו?
"ממנו למדתי שאין עניין עקרוני, שהכול אישי. לא בממשלה ולא בצבא ולא במלחמה. אין אנשים אובייקטיבים, ככה לימד אותי יוסי. הוא אמר לי 'אייל, אין אנשים אובייקטיבים'. הוא פתח לי במשפט הזה פתח ענק להבנה. כשאתה מבין, אתה כבר לא כועס".

בספר שלך אתה מבקר שחקנית אחרת, חנה מרון, וטוען שהיא סוגדת לכסף.
"חנה מרון היא אושיית תרבות. בזמנו, כשהיא הייתה נכנסת למקום, היינו קמים על הרגליים. מה שכתבתי אלה דברים שהיא אמרה. היא התיישבה בקפה, אמרה את שהיה לה לומר ("אני היום רוצה כסף, לאנשים עשירים עושים כבוד", ס"ש) - ואז קמה והלכה. יש משהו נורא יפה בזה".

אבל זה קטע שמעמיד בצל את הקריירה המפוארת של מרון. ידוע שבתאטרון אין כסף גדול, והולכים לשם עם משיכה חזקה לאמנות, לבמה.
"נכון, בתקופתה של מרון לא עשו כסף. כל החזירות הזו היא עניין של העשור האחרון. כל תקופת הטאלנטים לא הצמיחה פה טאלנטים, אלא הצמיחה מנהלים. יש פה כל מיני חכמים גדולים שבאים ומבלבלים ת'ביצים. תסתכלי על האנשים האלה, הטאלנטים האלה, מי האפסים האלה? אני רואה אותם אצלי באודישנים ולא מבין מה העניין.

"יש לי שחקנים שלומדים אצלי בבית צבי, כל אחד פרח. אין לי כוחות נפש לראות מאה פעם בשבוע את צביקה הדר ואברי גלעד, שאני אוהב אותם אהבת נפש. הבעיה היא לא הם, הבעיה היא המנהלים שלהם. סליחה! למה אני צריך להסתכל על אהרוני חמישים אלף פעם בכל ערוץ, מה קרה? לכל הפרסונל מנג'רס הללו אין מושג מינימלי באמנות. האח הגדול לא מעניין אותי. כוכב נולד לא מעניין אותי. זו שממה אינטלקטואלית".

אז בוא תעשה משאל מי מכיר את פרנץ קפקא, ותצא בהכרזה שכולם מטומטמים, כי הרוב לא מכיר.
"לא, לא, לא. בעיניי לא כולם מטומטמים. אני לא מחלק ביקורת לאלה שלא עושים את מה שאני עושה. הארץ הזו ניפקה תשעה אנשים שזכו בפרס נובל. יש כאן שכל מפה עד מחרתיים".

אז מה מטריף אותך?
"שנהגים לא עוצרים במעברי חציה. אני הולך ברחוב וכועסים עליי או רוצים לדרוס אותי".

"בריכה שמספרת לכל מי שמוכן לשמוע על אהבות עתיקות. המים מקפיאים את הקצת נשמה שעוד נשארה למי מאתנו"

"אני בבריכה יום-יום, וזה המקום בו אני שוטף את הלכלוך והמשקעים שהצטברו במהלך ההליכה", אומר גפן. "יש משהו באינטנסיביות של שחייה שמביא לזיכוך. אני שוחה בדרך כלל חמישים בריכות".

לבד?
"לבד. לא עושה בקבוצות שום דבר. לא שחייה, לא מין, לא ציור. נוסע לחוץ לארץ לבד. האנסמבל הזה מכביד עליי, מעצבן אותי. לא יכול שאנשים יבלבלו לי את המוח. עם החברים שלי אני מרגיש הכי טוב בעולם, אבל לא חברות פלמ"חניקית טוטלית באינטנסיביות שלה. יש לי המון מה לעשות עם שקט. גורדון זו בריכה ששוטפת לא מעט לכלוך. כשסגרו אותה הייתי לכמה שנים בדיזנגוף סנטר, שזו בעיניי אמבטיה לילדים מפגרים".

בספר שזורות אנקדוטות רבות מביקוריו של גפן בבריכה. "הייתה לי משם תמונה בראש של הצייר מנשה קדישמן, שצייר פורטרטים על צלחות פלסטיק ונרדם תוך כדי ציור", מספר גפן.

"פגשתי שם דמויות מהממות: איש בן שישים עם הגוף הכי יפה שראיתי מסתובב עם כל הצנרת בחוץ; או מיליונר ענק עם מבטא עיראקי שיש לו 240 דירות ברמת גן, אבל הוא מגיע כל בוקר לבריכה באוטובוס. כשהוא גומר לשחות הוא מציע לי כוסית וודקה זולה, ובמבטא עיראקי כבד אומר לי 'מי שלא חי - מפסיד'.

"אז יש לי את האופציה של לשבת עוד פעם עם כל הפאקינג ילדים מפונקים במשרדי הפרסום ולשמוע את השטויות שלהם, אבל חמש שעות בבוקר מסדרות לי את החיים".

אתה צועד בשביל הספורט?
"כן, הפעילות הגופנית צברה תאוצה לפני שלוש שנים כשעברתי ניתוח לקיצור קיבה והורדתי 62 קילוגרם. זה היה ניתוח שהסתבך מאוד. הייתי במשך שלושה ימים בחדר ההמתנה של הקדוש ברוך הוא. לא נכנסתי, אבל בסוף כשנכנסתי הקדוש ברוך הוא ישב ככה עם הרגליים למעלה ואמר לי 'מה אתה עושה פה?'. אמרתי לו 'אתה עוד שואל? אתה הזמנת אותי'. אז הוא אמר לי 'הייתה טעות, רד למטה'".

אוקי, זה החלק הקומי. אבל מה היה שם באמת?
"הייתי בקומה. מוות קליני במשך שלושה ימים. שלושה שבועות אחרי הניתוח הראשון שעברתי היו לי כאבים מטורפים. הבהילו אותי לבית חולים ועשו לי סי-טי, ממש עשרים דקות לפני שהחזרתי את נשמתי. התגלה נמק במעיים.

"אני זוכר את הרופאה מדברת אליי כשאני מחובר לצינור מורפיום. היא אמרה 'אייל, מצבך קריטי. אני הולכת לנתח אותך פעמיים ולא אעיר אותך בין הניתוחים. תחתום לי כאן וכאן'. חתמתי ואורות הניאון של בית החולים הסתחררו לי מעל הראש. אחרי כן שלושה ימים לא הייתי בעולם הזה".

ו...?
"כל ההתארגנות אחרי ניתוח בטן היא טראומה מאוד גדולה. לאחר הניתוח כל הזמן בכיתי. יש מדענים שחקרו את זה. משהו הורמונלי אחרי ניתוח גורם לבכי. חוץ מזה, אני רגיש ובוכה בקלות, בסרטים, מול אנשים, כזה אני. השבוע ראיתי ברחוב כלב עם קוצב לב, חיבקתי אותו והתחלתי לבכות". 

"אצל כרמלה, יש משש בבוקר עד הלילה מרקים מהראש עד הרגל. כל מה שיש בדרך עושים ממנו מרק"

"אני אוכל עם חבר פעם פעמיים בשבוע במרקי כרמלה בשכונת התקווה", אומר גפן. "המנה שלי היא מרק שעועית. יש לי חבר שהכרתי במסעדה הזו. הוא מגדל במכונית שלו עורב. אדם מדהים שקורא את כתבי אפלטון, והוא עבריין לשעבר שישב בבית הסוהר.

"יום אחד הוא נכנס למרקי כרמלה ופונה אליי בשאלה 'אייל, אתה לוקח ציפרלקס?'. אמרתי לו 'איך איש קטן שואל שאלה כל כך גדולה?'. אז הוא אמר לי 'אני רואה על הפנים שלך שאתה קונה את האושר'. מאז אנחנו חברים טובים. אנחנו יושבים במרקי כרמלה, רועש שם וצפוף שם, ויש שם כל מיני מאכלים. לפעמים בבוקר אני עובר בשוק של שכונת התקווה, לא בשביל לקנות, בשביל להתעורר".

אתה יכול להיות בכתיבה שלך רוטן וציני, אבל עם רגישות פואטית שמפצה על זה.
"נכון. אין לי כלי מדידה בקשר להתנהלות היום-יומית שלי. כן, אני לעתים כועס, וכשאתה כועס לא חשוב על מי ולמה - אתה פוגע. זה לא משנה מה אני אגיד או באיזה דציבל, זה פוגע. אני לא נקמן, לרוב מתפייס ושוכח. אני לקוח טוב של חנויות פרחים, שולח הרבה זרים".

אתה קשה גם עם עצמך. יורד על עצמך בספר בעניין הזקנה. קשה להיות בן 60?
"נוצר איזשהו פולקלור אצלי סביב הגיל, אבל בסוף מתים, כוס אם אמק ערס. נראה לי שלחיות יותר טוב".

הגיל מטריד אותך?
"טוב, זה לא צחוק. בעוד עשר שנים אני בן שבעים. אתה לפעמים יכול למות בתוך החיים, כמו שמוליק קראוס שאני מאוד אוהב".

מצד שני אריק איינשטיין נראה מדהים.
"אריק איינשטיין הזדקן יפה. אני אגלה לך את הסוד: אנשים יפים מזדקנים יפה. לחיות את החיים זה להבין את פירושו של ה'כאן ועכשיו', להבין את הדינמיקה והטמפרטורה של להיות כאן עכשיו. זה תמיד יביא אותנו למקום טוב, וזה המקום הכי אינטליגנטי שאדם יכול לייצר עם עצמו'.

כתבת על דודו טופז שלא השלים עם גילו והגיע למקום טרגי.
"ניהלתי שיחות ארוכות עם דודו טופז. דודו היה איש בודד ולא מאושר, מאוד יצירתי. היה לו איזה פיל (תחושה) פרחי, אבל דודו היה איש מאוד אינטליגנטי. כל ההתנהלות הייתה יותר חזקה ממנו.

"כשהטלוויזיה פלטה אותו החוצה הייתה לו תוכנית-אב שהוא שמר לעצמו. אני חושב שהוא לא שיתף כי אפילו הוא הבין שמה שהוא מתכונן לעשות זה הרסני וחולני. קשה לראות מה קורה לאנשים שחיים ברמת תודעה שכזו. זה אדם שלא היה יכול ללכת ברחוב. היה יכול לזיין על ימין ועל שמאל, מטופל כל היום במחמאות, ופתאום הוא עומד מול הראי והוא באמת זקן. פתאום הוא נשמע טרחן".

אתה מזדהה? היה שלב שבו הרגשת שאתה מאבד גובה וזה משפיע עליך?
"לא, לפני 25 שנה קמתי והלכתי מתוך בחירה. הייתי שחקן בהבימה והחלטתי לעזוב בלי שידעתי מה אני עושה. זה קרה לי לפני הצגה. ישבתי במזנון וראיתי שחקן שמבוגר ממני בסך הכול בשש-שבע שנים שותה תה בידיים רועדות, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות כזה. קמתי והלכתי".

היית חלק מסרטים שהם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.
"הייתה אכזבה גדולה מתחום המשחק מבחינתי. המשחק הרי היה לחיות או למות בשבילי. זהו אורח חיים מאוד אינטנסיבי, ומה שאני זוכר מהתקופה הזו זה דווקא חוסר סיפוק. לכן עזבתי".

"היה בא אליו מדי פעם שמשון הולצמן הצייר, והיה מבקש ממנו סדינים לבנים, שאתם יוכל לעטוף את מסגרות העץ"

"לסבא שלי הייתה מכבסה בשדרות יהודית בתל אביב", הוא מספר. "כשהייתי ילד בן שמונה הייתי בא אליו לפני פסח כדי לעבוד אצלו, אבל תמיד עשיתי לו בלגן גדול ונזקים בעסק, לא מרצון להרע אלא מחוסר עניין, היפראקטיביות. אני זוכר את סבא שלי, שהיה גוער בי וצועק בחיבה. הוא כינה אותי 'מונחה מודס', שזה ביידיש 'מלאך המוות'".

מה אתה זוכר במיוחד מימי המכבסה?
"הייתי ילד שגדל בקיבוץ, ושם בפעם הראשונה קלטתי את הרעיון שצריך ללכת לעבוד, ואנשים באים ומשלמים לך כסף עבור העבודה. סבא שלי היה יידישאי עצבני כזה. הוא היה הולך לתחנת האוטובוס למרות שלא רצה לנסוע לשום מקום. מישהו היה נוגע בו והוא היה מכה אותו סתם וחוזר הביתה".

היום אתה עצמך איש עסקים מצליח.
"אני בעל עסק, ובזמן העסק אני בעסק. יש חוקי משחק מאוד ברורים לניהול עסק ואני מתנהל על פיהם. אני בוחר להרגיש איפה שאני רוצה. בעסקים אני לא מרגיש, בחיים ודאי שכן".

אז תחת הכובע של איש עסקים אתה רומז שאתה בעצם סוג של בן זונה.
"ממש לא, למרות שאולי יש כאלה שאומרים את זה. יש בעסק משהו חד ומאוד עקרוני. לעשות עסק זה להיות חכם ולא בן זונה. זה להבין מה הלקוח רוצה ומה אתה יכול לתת, ולהפגיש בין שני אלה בדרך שאתה תרוויח ממנה. צריך להיות מאוד נקודתי, מאוד קר, מאוד אינטליגנטי כדי לפצח את זה.

"אינטליגנציה רגשית לא מעניינת במקומות האלה. מי שמפעיל אינטליגנציה רגשית בעסק מפסיד כסף, מפסיד עסקה, מפסיד הנאה. בעסק אנחנו רוצים לנצח. זו מלחמה, ובמלחמה יש הרוגים".

הניסיון הפרסומי האדיר שלך הביא אותך לתובנה המרעישה שסקס מוכר.
"ודאי, בטח. זאת אומרת זה לא רק מוכר, יש קונים והרבה. סקס ויופי וחזות נעימה ולופטים ניו-יורקים שלא מחזיקים אם אתה מתרחק עשרה קילומטר מתל אביב.

"מחוץ לתל אביב שבעים אחוז לא מבינים את השפה הזו. יש משהו נורא תל-אביבי בעשייה הפרסומית, ואני אומר את זה בכנות רבה. אני לא בא לחנך אף אחד, לא רוצה לייצר סדר יום. אני רוצה לגרום לקהל לקנות את המוצר".

היום אתה הבמאי. נשים נופלות לרגליך כדי להופיע בסרט פרסומת?
"כן, המון. יום אחד ניגשה אליי דיילת יפהפייה בשדה התעופה, ואמרה לי 'אני מחפשת אותך המון זמן. אני רוצה לשחק בסרטים'. אמרתי לה 'לכי ללמוד את המקצוע'. היא התעקשה שאפגוש אותה וקבענו במשרד שלי. היא הגיעה לפגישה עם טקסטיל מינימלי באיזה יום שישי ועלתה על השולחן עם הברכיים. לא היה אף אחד.

"היה לי ויכוח עם עצמי. אמרתי לעצמי 'אייל שלא תעז'. אני מאוד בעדינות הבהרתי לה שזה לא לעניין, למרות שאני גבר וזה הכי אנושי. ישנה הרפליקה הזו של להתקדם דרך המיטה של המפיק. לנשים יש חלק ענק וקריטי ומשמעותי בסיפור הזה, ואני אומר את זה בלי שום אוונטה".

אז מי עולה למעלה?
"השאלה היא מי נשאר למעלה. זה שאת יפה ויש לך חזה גדול, זה יפה לעשר דקות. מי שנשאר למעלה זה המוכשרים. תראי כמה עולים ונעלמים. שחקנים אמיתיים לא נעלמים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...