מיהו תל-אביבי? דנה ברגר על עיר של אלכוהול וזונות וירקון
זו העיר שיש בה ירושלמים, חיפאים, באר-שבעים וקיבוצניקים. בעצם, לנסות להגדיר מיהו תל-אביבי זה קצת כמו לבודד את טעמו של הפלפל החריף מהשקשוקה שלנו. פרויקט מיוחד לשנה החדשה
הירושלמית בת ה-17 וחצי שהופיעה במועדון "המטרו" (האם מישהו זוכר? ) עם להקת הניו-וייב המהוללת "אובן", שממש כמו הרכבת התחתית בגרמניה, החליקה לה על הפסים להופעה חגיגית ומרגשת במיוחד, הופעה ראשונה בתל אביב.
"רוקסן". "אח, איזה מועדון זה היה" צילום ארכיון: קוקו
איך עליתי אז על הבמה, ירושלמית שכמוני, חדורת מוטיבציה אין-סופית, והשקשוק של הקרונות בתוך הראש שלי - לכבוש, לכבוש, לכבוש.
ובקהל כמעט כל מי שאני חולמת לנגן אתו, מיובל מסנר ודן תורן דרך אלונה דניאל (שהייתה אז סולנית להקת "טאטו" הנערצת), מיקי שביב, איגי דיין, ערן צור, ועד לדי-ג'י צ'ופי (שהיה אז האחד והיחיד). ואני בשיער שחור, גרבי רשת, שפתיים אדומות וכפפות ארוכות סטייל מרילין מונרו, שרה (או יותר מדויק לוחשת וצורחת) על פלוטוניום רדיואקטיבי, על הכחולים (השוטרים) ועל דקת דומייה לזכר השם שלך.
כן, כן, כך הכול התחיל. הסיפור שלי בתל אביב. העיר הכי לא ירושלמית שיש. למרות שיש בה המון ירושלמים, המון חיפאים, באר-שבעים וקיבוצניקים, ובעצם לנסות להגדיר מיהו תל-אביבי זה קצת כמו לבודד את טעמו של הפלפל החריף מהשקשוקה שלנו.
דווקא התל-אביבים עצמם, אלה שבאמת נולדו בה וגדלו בה, התרוצצו על המדרכות שלה, התנדנדו בנדנדות שלה ושברו את היד במשחק כדורסל בגן מאיר (אני נשואה לאחד כזה בדיוק) - דווקא הם הכי פחות נראים או מתנהגים בתל-אביביות. התל-אביבי הטיפוסי נתפס בעינינו כרווק הולל שמתרוצץ ממסיבה למסיבה, ממיטה למיטה, משורר או גיטריסט מיוסר, זאב בודד, הו, למה אני מתאהבת תמיד במה שאי-אפשר.
בעצם, התל-אביבי הממוצע הוא מי שעובר בעיר הזאת רק לפרק זמן מסוים בחיים שלו. בדרך כלל מדובר בשנים שאחרי הצבא עד לתקופה של הפיכתו להורה גאה בישראל. שנים חשובות עד מאוד. ללא ספק. השנים שבהן הוא או היא הופכים מבחור או בחורה צעירים לבני אדם של ממש, או כמעט לבני אדם של ממש, שהרי למעשה רק אחרי הילד הראשון, הבומבה שהזוגיות חוטפת וההבנה שמעכשיו הטוטליות והספונטניות ממך והלאה - עם עוד כמה תובנות משמעותיות (פרופורציות, בריאות וכאלה) - רק אז אתה מתחיל להיות מנצ' (בן אדם).
השנים שלך בעיר הן הזמן שבו אתה בודק את הגבולות של האישיות שלך, של מי שאתה רוצה להיות, חווה את הקצוות שלך, מרגיש את הלבד שלך, את הרעב שלך, ומחפש ומחפש ומחפש. ומסביבך - בטון אפור טובל בכחול של ים, וכל כך חם, כמו מרק מהביל ודביק, ואתה שיכור שרועד מקור, עם הראש בקיר, ויש הכול מהכול, המון מוזיקה, אמנות בכלל, תאטרון משובח, תערוכות בגלריות נחשקות, מיליון אלכוהול וסמים מכל הסוגים, אפילו בפיצוצייה. וזונות וירקון ובתי מלון מפוארים ואוכל טוב, ממש כמו בעיר הגדולה ההיא, נו איך קוראים לה? ההיא התפוח עם הפסל של החירות.
ירמי ואני מקיאים בחדווה
תל אביב בשבילי היא בית. אני אהיה בת ארבעים החורף הזה, וכשאני חושבת על השנים ההן, שעיצבו את מי שבחרתי להיות היום, וגם את מי שבחרתי לא להיות, אני חושבת על מלצ'ט ועל בעלי המלאכה, על פיירברג בגג ועל אהרונסון משקיפה לים, על ביאליק ואפילו על עמק יזרעאל פינת רחוב העלייה (אלוהים ישמור מה פרח כמוך חיפש שם מעל הבית זונות).
אני חושבת על מסעדת "פרונטו" בנחמני ועל "ביג מאמא", שרק נפתחה בשוק הכרמל, ועל "קפריצ'יוזה" בשינקין, על ה"מדבר" בבלפור, ואיך באחד הלילות התקשרנו כולם מהטלפון של הבר כדי להרגיע את אמא כי בדיוק הייתה אזעקה, ולא היה שם שום חדר אטום, ועל ה"גלולה" בברנר ואיך שניק קייב היה שורץ שם, על ה"דיינר" ברחוב קרליבך, על ה"צ'ימני" במנדלי, על "קפה בגדד" בבן יהודה ואיך כולם היו מגיעים לשם בחמש-שש בבוקר אחרי
המשמרות בכל הברים, ודופקים בייגל טוסט בטעם גן עדן ונס על חלב בכוס גבוהה, ירמי קפלן ואני מקיאים בחדווה על כל בוגרשוב, עפים גבוה כמו עפיפונים, והכול חדש ומופלא וחד-פעמי.
וה"רוקסן" כמובן, רחוב הברזל, אח איזה מועדון זה היה, אני שמחה שזכיתי להופיע שם, לצד מוזיקאים נפלאים, אמיתיים, כאלה שנאמנים לאמנות שלהם. וה"דבש" בסלמה פינת אברבנאל, איפה שעכשיו יש פיצוצייה (אני מתחילה להישמע כמו שלמה ארצי), הבר הראשון בעיר שהיה בו די-ג'י, עם עמדה של טקניקס כמו שצריך ומוזיקה משובחת, ומאוחר יותר - ה"דינמו דבש", שהיה למועדון אמיתי עם די-ג'יז מכל העולם שאפילו ניגנו הארד קור טכנו, ואקשן במשרד שבקומה השנייה. ולילות ארוכים וקייצים לוהטים ואהבות ותשוקות ולבבות שבורים.
כמה שאני גאה להיות חלק מהתקופה ההיא בעיר הזאת.
דנה ברגר (40), גדלה בירושלים, עברה לתל אביב לפני עשרים שנה וכיום גרה בהרצליה. זמרת ושחקנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם