החיים שמאחורי המסך: חיים יבין חוזר לילדות הקשה בקרית אתא
לרגל יום הולדתו ה-78 של מגיש החדשות הכי מיתולוגי שהיה כאן, חוזר זמן הקריות עם חיים יבין לילדותו כבן למשפחה יקית קשת יום ולהשתלבותו המקרית ברשות השידור. על מה שקורה שם היום אין לו הרבה מלים טובות: "אם אמיר גילת יהיה עצמאי, אני קונה לך גלידה"
בעקבות ספרו החדש, ולרגל ראש השנה, מספר חיים יבין בראיון חגיגי על ילדותו הקשה בקרית אתא, מספר כיצד הפוליטיקאים משפיעים על שידורי הערוץ הראשון עד היום, לא מהסס להטיח ביקורת נוקבת בטלוויזיה של היום (כולל במגישים) ואפילו מגלה איך נולדה המילה "מהפך" ומתי הייתה הפעם בה הוא בכה.
חיים יבין עלה ארצה מגרמניה יחד עם הוריו כשהיה בן שנה. "כשהיטלר עלה לשלטון אבא שלי אמר: 'יאללה לפלסטינה'. קרובי משפחה השיבו לו: 'עזוב אותך, היטלר הוא דבר שחולף'. אבא שלי התעקש, העלה אותנו על אנייה, וירדנו בנמל חיפה".
גורל קרובי משפחתו שהחליטו להישאר בגרמניה לא שפר עליהם: "כל משפחתי בחו"ל הלכה לאושוויץ ונספתה בשואה". הוריו רצו לגונן עליו, ולא שיתפו אותו במה שקרה מעבר לים: "כשהייתי שואל את אבא: 'מה קרה עם המשפחה?' הוא היה אוהב לעשות מן תנועה כזאת של ניגוב פיו (יבין מדגים את התנועה). הוא סירב בכל תוקף לענות על השאלה. הוא לא הסכים לספר לי שום דבר".
את שנות ילדותו עבר יבין בקרית בנימין (שאוחדה עם קרית אתא ב- 1965). שם משפחתו, לפני שהוחלט בקול ישראל לעברת אותו, היה קלוגר. בצעירותו, כחיים קלוגר, אף אחד לא האמין שיגיע אי פעם לשדר ברדיו, כפי שהוא מתאר בספרו: "הילד של קלוגר מקריית בנימין, הבן של ארנה וזיגי, גדל במרחק שנות אור מן התקשורת ומן העברית, בבית מנותק".
איזו ילדות הייתה לך?
"הייתי ילד שובב, חוזר מבית הספר, זורק את הילקוט על המיטה ורץ לשחק עם החברים בשדות הפתוחים. ימינו ולילותינו היו חיים של כפר". תיאורו של יבין מחדד את הפער בין הכפר בו גדל לבין אולפני רוממה בירושלים, בהם בילה את רוב הקריירה.
לערוץ 1 יבין כבר לא יחזור. ב-2008 פרש מהערוץ והגיש את מהדורת מבט האחרונה שלו. 40 שנה יבין התארח אצלנו בסלון כל ערב. האם אנחנו באמת יכולים לדמיין את ילדותנו בלי ה"ערב טוב, ושלום רב לכם", משפט הפתיחה המיתולוגי של יבין?
המשפט הזה, שזכה ברבות הימים לחיקוי של טל פרידמן בארץ נהדרת, מדגים אולי הכי טוב את הממלכתיות שאפיינה את יבין, בעידן בו היה רק ערוץ ישראלי
לדבריו, גם אם יציעו לו כיום להגיש תוכנית טלוויזיה, לא חשוב באיזה ערוץ, הוא ישיב בנימוס לא תודה. נראה שמהמסך הקטן הוא שבע, ואולי אפשר להבין אותו, הוא שהופיע בטלוויזיה הישראלית יותר פעמים מכל אדם אחר.
דווקא לימים ההם בקרית בנימין, יבין כן מתגעגע. "למרות שלא היה קל", הוא מבהיר ומפרט את הקשיים שעברו הוא ומשפחתו: "היינו צריכים להתמודד עם החום הכבד, בלי מיזוג אוויר, עם היתושים בלילות והזבובים בימים. בכלל, תנאי החיים היו קשים. לאבא שלי הייתה מכבסת קיטור והוא היה עובד מהבוקר עד הלילה, מתייגע, והביא בקושי פרנסה הביתה".
יבין היה רק בן שמונה כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ובספרו יש עדות נדירה למה שהתרחש באיזור הצפון בזמן המלחמה ההיא. "היישוב העברי לא ידע את גודל הזוועה. ומנהיגיו, שידעו, עמדו חסרי אונים. אם אינם יכולים להציל את יהודי אירופה, חשבו, יצילו לפחות את עצמם.
"רומל עמד בשערי מצרים והיישוב התכונן למצדה שנייה על הר הכרמל. היה חשש שמצפון תיפתח הרעה. כל הגברים בקרית בנימין גויסו למשימת הגנה בגליל: מאות אנשים עמדו עם טוריות, חופרים תעלה אנטי-טנקית ענקית נגד האויב המאיים לפלוש מלבנון. ילדי השכונה קיפצו על ערימות העפר, משחקים תופסת, וחברי ההגנה עבדו בפרך, גבותיהם חשופים, הזיעה ניגרת, והם נוזפים בנו. אנחנו עוזרים קצת, אך מיד חוזרים לתעלולינו".
איך עברה עליך מלחמת העולם השנייה?
"אנחנו היינו בעצם בשוליים של המלחמה", מתאר יבין, ומסביר: "הייתי ילד קטן, ואני זוכר כטראומה, איך היו מעירים אותי בלילות ולוקחים אותי למקלט. אז לא צעקו לממשלה: 'היי, למה לא בונים לנו מקלטים?'. חפרנו בעצמנו מקלטים מתחת לבית, עמוק בתוך האדמה, והיינו סגורים במשך שעות בתוך המקלט. אלו היו ימי פחד".
איך המלחמה באה לידי ביטוי באיזור חיפה?
"האיטלקים היו כוח החלוץ שניסה להפציץ את תל אביב וחיפה, בעיקר את בתי הזיקוק. אנחנו גרנו ליד בתי הזיקוק, והאיטלקים קלעו לתוך הלבניות. במשך שבועיים היה עשן שחור עולה ומיתמר מהלבניות האלה".
אתה יכול לתאר את הבית בו גדלת?
"גדלתי בבית יקי, בו דיברתי גרמנית עם הוריי, אבל ברגע שדלת הבית הייתה נסגרת והייתי יוצא לחברים, מייד הייתי הופך להיות צבר, ולא היו יכולים להבדיל ביני לבין ילידי הארץ", אומר יבין בשמץ של גאווה.
בספרו הוא מצביע על פרדוקס נוסף אותו חווה, הקשור בהוריו: "מצד אחד היו אמא ואבא קשוחים וחסרי פשרות בדרישותיהם ממני, ועל כך שילמתי מחיר – דימוי עצמי נמוך שמלווה אותי כל חיי; אך מצד שני, הם גוננו עליי מפני הרעות שבעולם, ובכך חיזקו מאוד את נפשי מול תהפוכות החיים".
כמי שגדל באיזור, אתה קשור לחיפה?
"אני מאוד אוהב את חיפה, ותמיד מתפלא וגם מתקומם מול הניסיונות להפוך את חיפה לתל אביב. לי לא חסר בחיפה הרעש התל-אביבי, לא האופנה התל-אביבית, או 'הדיזינגופיות'.
"אנשים רואים בחיפה איזו פרובינציה, ואני אומר: 'יופי! זה יופי שהיא פרובינציאלית'. את הנוף היפהפה אף אחד לא ייקח ממנה, חוץ מהבניינים הענקיים האלה, שאני בכלל לא בטוח שהם לעניין. את האקלים של חיפה אני אוהב ועל הכרמל אני מת".
יבין למד בתיכון קרית מוצקין, שנחשב לסניף של "הריאלי" בחיפה. הוא נזכר כיצד שנא את בית הספר, וראה בו מתנשא ומחליא: "הייתי התלמיד הגרוע ביותר בכיתה, שהייתה מורכבת משמנם וסולתם של בני הקריות מוצקין וביאליק, ילדים שראו עצמם מנהיגי העתיד. ישבתי בכיתה, שונא את המורים, מנותק מהמתרחש סביבי, בוהה דרך החלון אל צמרות הברושים שבחוץ וחולם את עולמי, עולמו של נער מתבגר".
את התיכון יבין לא סיים, והשלים את מבחני הבגרות מאוחר יותר, בזמן שירותו הצבאי. לאחר שהשתחרר מהצבא עבר לירושלים, כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא נרשם ללימודי משפטים, אולם כבר אחרי חצי שנת לימודים הבין שלא נועד להיות עורך דין.
בצעד לא פופולארי, ובניגוד לחינוך היקי, נרשם יבין ללימודי סוציולוגיה ומדעי המדינה, אך גם שם לא מצא את עצמו, משם עבר לחוג להיסטוריה, אולם חיידק הספרות הוא שבער בעצמותיו. לבסוף סיים תואר ראשון בספרות עברית וספרות אנגלית.
כיום, כשצעירים שואלים אותו מה כדאי ללמוד כדי להגיע לטלוויזיה, הוא מפנה אותם לאו דווקא לחוג לתקשורת, אלא למדעי הרוח, ספרות, פילוסופיה, היסטוריה, והוא מסביר מדוע: "את המיומנויות המקצועיות ירכשו באולפן, שם ילמדו איך לשדר. השאלה היא אם יהיה להם גם מה לומר".
אל הרדיו יבין הגיע במקרה. "יום אחד ב-1956, בהיותי סטודנט, הייתי במסיבה אצל חברים, ובעל הבית הזמין את האורחים להתנסות במכשיר הקלטה חדש שרכש. הקלטתי את עצמי, וכששמעו חבריי את ההקלטה, הסתערו עליי בהתפעלות מקולי. הם שכנעו אותי לנסות את מזלי בקול ישראל".
יבין הצעיר השתכנע לנסות את מזלו בגוף השידור היחיד שהיה במדינה. הוא התיישב וכתב מכתב קצר, בו הציע את עצמו כקריין בקול ישראל, והשאיר את המכתב אצל פקידת הקבלה. אחרי שבועיים, זומנו מאה וחמישים מועמדים, ובהם יבין, למבחני קול. יבין הפך במהרה למגיש בכיר בקול ישראל, ושידר ברדיו כעשר שנים, עד שנבחר להיות חלק מצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, ב- 1967.
למרות גילו הצעיר, שנה אחרי כניסתו לטלוויזיה, הוא זה שהגה את הרעיון לשדר את מצעד יום העצמאות בשנת 1968, השידור החי הטלוויזיוני הראשון בישראל. את לידתה של הטלוויזיה הוא מתאר בספרו כך: "אפילו בישראל, שיאנית האימפרוביזציה, לידת העכוז של הטלוויזיה הישראלית שברה את כל שיאי הטיפשות, היומרה, חוסר התכנון והשטחיות".
הכאוס בהתנהלות הקמת הטלוויזיה, אותו מתאר יבין בספרו לפרטי פרטים, כמו גם חילוקי הדעות עם פרופ' אליהוא כץ, שעמד בראש צוות ההקמה, הביאו את יבין להודיע לכץ על עזיבתו. אחרי שיצא מדוכדך ממשרדו של כץ, רגליו גררו אותו במקרה לאולפן בו התקיימו אודישנים לתפקיד מגיש החדשות של הטלוויזיה שעומדת לקום.
מנהל החדשות, שהיה מיואש מהנבחנים, ולא מצא מועמד ראוי, הבחין בו, והציע לו להיבחן לתפקיד מגיש החדשות. כך מתאר יבין את שעבר עליו באותם רגעים: "אמרתי לעצמי, מה יש להפסיד, בפעם הקודמת זה היה ברדיו, עכשיו זה בטלוויזיה. אם לא יועיל, זה לא יזיק.
"לקחתי את הטקסט, ואמרתי לעצמי, שההגשה היא בדיוק כמו ברדיו. הרמתי את עיניי אל מול המצלמה והתחלתי לקרוא, נינוח, מביט לסירוגין במצלמה ובטקסטים". הבוחנים לא היו צריכים יותר מכך, את שאר הנבחנים הם שלחו לביתם ואת יבין לקחו מייד להיות מגיש החדשות הראשון, של מהדורת מבט הראשונה ששודרה ב-1968.
בספרו הוא משתף את קוראיו בתובנות אליהן הגיע כתוצאה מהמקריות שאפיינה את הכניסה שלו לעולם התקשורת: "החיים הם לא תוכנית. נפתח שער ואתה נכנס, ונקבעת דרך חייך ומסלולם. ואני, כל חיי היו כניסה בדלת מזדמנת. דלת נפתחה לי בקול ישראל, ואחר-כך בטלוויזיה. זה נפל בחלקי כפרי בשל. מעבר לכך, פשוט היה לי מזל. והדבר היה מנוגד לטבעי ולמה שלימדו אותי הורי, שכל מה שבא לך בקלות הוא חסר ערך".
מה יש בך, שהפך אותך לכוכב הטלוויזיה הראשון בישראל?
"כוכבות זה לא דבר שלומדים באקדמיה", יבין פוסק בהחלטיות, ומוסיף: "זה דבר שקשור ליכולת, לכישרון ולהופעה".
איזה סיכוי יש היום לצעירים כמוך, שגדלו בפריפריה, להיות כוכבי טלוויזיה?
"הסיכוי של צעירים מהפריפריה להפוך לכוכבים, גדול יותר כיום משהיה בימיה הראשונים של הטלוויזיה. בימים ההם ועדת הקבלה באודישנים הייתה פוסלת מישהו, רק כי הוא הגיע משכונת הפחים. היום תינתן לו הזדמנות שווה, ויבדקו מה הוא באמת שווה".
במה שונה סגנון הגשת החדשות כיום מסגנון ההגשה שלך?
"חלה ירידה ברמת השפה המשודרת, וחבל", מצר יבין. על השפה המכונה בפיו "העברית הגל"צניקית", הוא אומר שאינה ברורה: "אני שומע קריינים וקרייניות מגישים את החדשות, וחצי ממה שהם אומרים לא מובן. יש איזה חוסר כבוד לשפה העברית, לאותיות שלה, וזה מציק ומפריע לי".
כשיבין התקבל לשדר בקול ישראל הדרישות, לדבריו, היו שונות: "היית צריך להיות הרבה יותר קומוניקטיבי מהיום. הקריינות לא הייתה סתם מלמול כמו היום. אנחנו נתנו כבוד למילה".
ואם כבר מדברים על ערך המילה, הרי שהמילה "מהפך" רשומה על שמו של יבין ולא הייתה קיימת לפניו.
יבין מספר איך נולדה המילה כמה שניות לפני שעלה לשידור כדי להכריז שהליכוד, בהנהגתו של מנחם בגין, עשה את מה שנראה אז כבלתי ייאמן, ולקח מידי מפלגת העבודה ומפא"י את השלטון בבחירות 1977: "כשנודעו לי תוצאות האמת, חשבתי איך אנחנו מכריזים על זה. עלתה במוחי המילה: 'מהפכה', אבל זה נראה לי מוגזם להשתמש בה. ואז הבזיקה במוחי המילה 'מהפך'. זה היה כמה שניות לפני העלייה לשידור.
"אני זוכר, ואני לא יכול להסביר איך, אבל ברגע שאמרתי אותה, הבנתי שיצרתי מטבע לשון חדשה".
כשיבין החליט לפרוש, אחרי 40 שנה, מהגשת מבט, ערכו ברשות השידור סיעור מוחות וחיפושים קדחתניים אחרי מי שיוכל להיכנס ולנסות למלא חלק מהחלל שהותירו נעליו הענקיות. לרגע מונתה גאולה אבן, ומאז היו חילופים לא מעטים. מהר מאוד התברר: אין מחליף ליבין.
יעקב אילון, בזמנו, סומן כיורש אפשרי בשל סגנון ההגשה שלו, אולם גם זה נדמה שהתפוגג עם השנים. גם יבין עצמו מתקשה למצוא לעצמו ממשיך דרך: "כשהיה רק ערוץ אחד, המגיש היה האורים והתומים של החדשות, אז להגיד לך שיש היום אדם שממש נכנס לנעליים שלי, זה יהיה מוגזם".
ובכל זאת יבין בוחר לפרגן: "אני אוהב לראות תכונות מסוימות אצל מגישים שונים". על יונית לוי הוא אומר: "אני מתקנא במהירות, בגמישות, באלגנטיות וכמובן ביופי שלה". ועל דני קושמרו: "אני מאוד אוהב את הפשטות, את הבהירות ואת הצניעות שלו", ומוסיף: "אותו דבר אפשר גם להגיד על יעקב איילון".
מה אפיין את מבט, בעידן בו היה רק ערוץ אחד?
"מהדורת מבט של אותו ערב הייתה תמצית החדשות של אותו יום, לכן היה חשוב שהדברים יהיו ברורים, מסודרים על פי סדר מסוים ודי נהירים לצופה כדי שהוא יקבל את תמונת העולם שלו. מבט הייתה העיתון היחיד המשותף לאזרחי ישראל שצופים בטלוויזיה, כלומר לא הלכת לישון לפני שידעת מה מתרחש בעולם, ובהתאם לזה גם ערכנו את המהדורה".
ומה השתנה בחדשות עם עלייתן של מהדורות מתחרות בערוצים המסחריים?
"אני חשבתי אז, וחושב כך עד היום, שהאזרח פותח את מבט כדי לדעת את הדברים הבסיסיים על מצבו: מי חי, מי מת, יש מלחמה, יש שלום, הבורסה עלתה או ירדה? אחרי שהאזרח קיבל את הבסיס הזה, הוא יכול להשלים את תמונת עולמו בצפייה בתוכניות אחרות כמו בידור או טוק-שואו, אבל קודם כל צריך לתת לו את הבסיס.
"ריבוי מהדורות החדשות לאו-דווקא נותן לנו יותר ממה שאנחנו צריכים לדעת. יכול להיות אפילו שאנחנו מקבלים יותר מדי דברים שאנחנו לא צריכים לדעת, ושהחדשות כבר לא חדשות, אלא תוכנית בידור".
מה אתה חושב על מהדורת מבט כיום?
"המהדורה בסדר גמור", מחמיא יבין, ומסייג: "בהינתן האופנה של היום".
גם את ההגשה של ינון מגל ומירב מילר הוא משבח: "הם משלימים אחד את השני, יש להם קולות טובים, הם מתמצאים, יש להם אינטליגנציה", ושוב מסייג: "להגיד שזה מושלם? לא".
ליבין גם דברי ביקורת על התכנים המובאים במבט העכשווית: "נשאלת השאלה מה משדרים, במה פותחים, כמה תחקירים יש, כמה עצמאות יש, ולא אוסיף". יבין מעדיף לא לבקר את מבט בחריפות ולא להיכנס לעומקם של דברים בכדי לא להישמע "חשוד בהטיה", להגדרתו.
בספרך אתה מציין שעם השנים הבנת שפוליטיקה ושחיתות כרוכות זו בזו. מדוע?
"זה מבוסס על דבריו של הלורד אקטון (היסטוריון ופוליטיקאי בריטי שחי במאה ה-19, ש"ג), שטבע את האמרה: 'שלטון נוטה להשחית, שלטון מוחלט נוטה להשחית באופן מוחלט'. זאת אומרת, אין מנוס מזה, ברגע שנכנסת תחת כנפי השלטון זה משפיע עליך בכיוון של השחתה. זה מתחיל מקצת פרוטקציה למקורבים, ומגיע עד פרשות גדולות, שנשגבות מאיתנו, כמו 'הולילנד'".
למה זה חייב להיות ככה?
"כיוון שברגע שמתמנה שר, הוא מקבל עמדה של כוח, ושואל את עצמו: 'למה לא לנצל את זה, כדי להזיז דברים לטובתי?'; ואז ההחלטות תמיד מתקבלות מתוך זווית ראייה אישית: 'אני אעשה לו טובה, והוא יעשה לי טובה'. זו הסיבה העיקרית לתחילתה של שחיתות".
האם סלידתך מהשחיתות בפוליטיקה לא עוררה בך רצון להחליף מקצוע?
"אדם לא בא למקצוע הזה מתוך בחירה. העיתונות בוחרת בך יותר משאתה בוחר בה, וברגע שנגעת בה, אתה כבר נגוע, אתה כבר לא יכול להשתחרר ממנה. היא הופכת להיות חלק ממך, ואתה לא בן חורין להיפטר מהכוח שיש בטלוויזיה, ומהקסם שיש ביכולת שלך להשפיע על דברים".
"רוב שרי הממשלה ראו בקול ישראל שופר, כלי תעמולה לממשלה. בראש כולם עמד כמובן ראש הממשלה עצמו", כך מתאר יבין בספרו את התערבותם של בן גוריון וממשלתו בתכנים ששודרו ברדיו, ומדגים מקרה שנדמה שלקוח מחשוכי המשטרים:
"זה היה באחד מערבי הקיץ של 1963. אני אוחז בידי את דפי החדשות, מוכן לשידור, בדרכי לאולפן. לפתע מגיח אי משם חנוך גיבתון (מנהל הרדיו דאז), נסער כפי שלא ראינוהו מעולם, עוצר אותי וחוטף מידי את הניירות. העורכים והכתבניות מפסיקים את העבודה, מבועתים ונפחדים, מביטים בתדהמה על המנהל.
"והוא, חיוור, קצר-רוח ועצבני, עובר על המהדורה בהיסטריה, מתקן, מוחק, משמיט. ואז פתאום מצלצל הטלפון. על הקו לשכת ראש הממשלה... גיבתון מקריא את המהדורה לתוך השפופרת, ידיעה אחר ידיעה, עוצר ומקשיב, נבוך, מבולבל, ממלמל 'רגע, רגע', ומתקן מילה במילה את מה שמכתיבים לו".
ברדיו יבין שימש כמגיש וצפה מן הצד בשליטה של בן גוריון ואנשיו בקול ישראל. לימים, היה יבין עורך מבט וכיהן כמנהל החדשות בטלוויזיה הישראלית וכמנהל התחנה. או אז הוא חווה את הלחצים הפוליטיים על בשרו.
"אנחנו היינו כל הזמן תחת מכבש לחצים", מודה יבין, אבל ממהר להבהיר: "העובדה שאנחנו היינו למעשה מחלקה במשרד ראש הממשלה, אינה אומרת שאנחנו נכנענו. אנחנו מרדנו בצורה מאוד אגרסיבית. ניסו להוריד עלינו כל מיניי גזירות, אבל אנחנו לא קנינו אותם על בליינד".
אתה יכול לתת דוגמה ללחצים פוליטיים שהופעלו עליך?
"בשנת 75' היו מהומות בגדה, יום יום, אבנים, צמיגים בוערים, פצועים. אני הייתי אז עורך מבט, ובאחד הימים הכי גרועים שהיו לנו, מטלפן אליי ישירות לדסק שמעון פרס שהיה שר הביטחון, ואומר: 'חיים, מה שהיה היום זה דבר נורא. אולי רק תספרו את מה שהיה, בלי להראות את התמונות הנוראיות?'.
"אמרתי לו: 'מר פרס, זה מה שקרה, וזה מה שנראה'. לא היו לי מחשבות שניות להעלות את זה למעלה או להתייעץ עם הממונים עליי. פשוט הראנו את זה", יבין מתגאה.
אינך חושב, שעצם מינוי של יו"ר רשות השידור על ידי גורמים פוליטיים, גורם לרשות השידור לתפקד כשופר של הממשלה?
"ב-1965, בעקבות 'חוק רשות השידור', רשות השידור יצאה מחיקו של ראש הממשלה. מאז ועד היום רשות השידור עשתה סיבוב שלם, ועכשיו חזרה לחיקו של ראש הממשלה".
איך זה קרה?
"נתניהו מינה את יולי אדלשטיין כשר ההסברה, ובנוסף כשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הקוראים ודאי פוערים את פיהם, ולא מאמינים: האיש שממונה על ההסברה, ממונה גם על רשות השידור?
"רשות השידור לא שייכת לממשלה, את זה צריך להכניס לאנשים חזק לראש. רשות השידור היא של הציבור, ורק של הציבור", מדגיש יבין, וחוזר לסיפור השר אדלשטיין: "אחרי שנבחר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, בחר לעצמו אדלשטיין מועמד להיות יו"ר רשות השידור".
מה זאת אומרת, "בחר לעצמו"?
"רשות השידור מתנהלת בלי מוסדות, כשכל בעלי התפקידים בטלוויזיה הם זמניים. שום תפקיד לא מאויש, מהמנהל ומטה".
ומה קרה עם המועמד שאדלשטיין בחר?
"הסתכל נתניהו, ואמר: 'לא מקובל עליי'".
למה לא מקובל?
"אפשר רק לנחש: לא מאנשינו, לא מכוחותינו. ואז אדלשטיין התפטר ונתניהו לקח אליו את סמכויות יו"ר רשות השידור, וקבע שמנכ"ל משרד ראש הממשלה יהיה אחראי על כל מה שמתרחש ברשות. ככה הוא אסף אל חיקו את רשות השידור, בדיוק כמו שבן גוריון עשה, וחיפש יו"ר. לאחרונה הוא מינה את אמיר גילת לתפקיד".
אמיר גילת יהיה עצמאי בשטח?
"אם הוא יהיה עצמאי, אני קונה לך גלידה".
מבין מנכ"לי רשות השידור, מי לדעתך הושפע הכי הרבה מלחצים פוליטיים?
יבין מצביע על יוסף בראל, שכיהן בתפקיד בשנים 2000-2005: "בראל אמר מיד עם כניסתו לתפקיד, שאם ראש הממשלה יבקש ממנו לעשות משהו, הוא בטוח יעשה אותו'", יבין מגחך, "זו דוגמה קלאסית להשפעה פוליטית על מנכ"ל רשות השידור.
"היה עוד מנכ"ל שלא אנקוב בשמו שנשלח על ידי שמיר, שאמר שאותו לא מעניין מה כתוב בעיתונים, או מה הציבור חושב, אלא רק דבר אחד מעניין אותו, מה שראש הממשלה רוצה". (כוונת יבין ככל הנראה לאריה מקל שמונה ב-1990, שנחשב למינוי פוליטי, מכיוון שקודם המינוי שימש מקל כיועצו של יצחק שמיר, ש"ג).
לדברי יבין, כל מנכ"לי רשות השידור לדורותיהם התמודדו עם לחצים שהופעלו עליהם משני צידיה של המפה הפוליטית, "בין אם זה הליכוד, ובין אם זה המערך", ומציין כי "חלק מהמנכ"לים התמודדו עם זה בהצלחה, בעקשנות גדולה, כל אחד על פי היושרה האינטלקטואלית שלו וחלקם אולי אפילו שילם מחיר על כך, אבל בסך הכל הם ניגנו לפי הכינור של הממשלה".
עם מי ממנכ"לי רשות השידור היו לך את חילוקי הדעות הקשים ביותר?
"עם טומי לפיד היה לי ויכוח אידיאולוגי. הוא חשב שאנחנו מגויסים לטובת העניין הפלסטיני. הוא אמר: 'אני הולך להחזיר את הטלוויזיה לעם ישראל', וקיים שורה של צעדים שחבל על הזמן, כמו לא לראיין אנשי אש"ף, לא לגעת בתכנים מסוימים, לא להיות שמאלניים כאלה".
למה טומי לפיד חשב שהטלוויזיה שמאלנית?
"באותה תקופה קראו לנו 'טלוויזיה של אש"ף' ו'מאפיה שמאלנית'. האשימו אותנו בכל מיני האשמות, ואנחנו בסך הכל רצינו לעשות את העבודה שלנו באופן מקצועי, לתת ביטוי לוויכוח הציבורי".
מה הפערים בין הטלוויזיה שדמיינתם בעיני רוחכם לבין זו של היום?
"האידיאל תמיד נראה טוב יותר. אנחנו חלמנו לעשות טלוויזיה שתשלב בידור וחינוך. המדיום השתנה מאז מהקצה אל הקצה, והפך להיות ממדיום חינוכי-בידורי למדיום בידורי-בידורי. לכל אחד יש עשרות ערוצים בטלוויזיה, ואם לא מוצא חן בעיניו משהו שמשודר, הוא יכול מיד להעביר לערוץ אחר. הוא לא מחויב לשום צפייה, וסוג התוכניות שנפגע מכך הכי הרבה הן הדרמות האיכותיות ותוכניות התעודה, כי הכל הפך לבידור".
מה רע בבידור?
"בידור היא לא מילה גסה, להיפך, אחד התפקידים המרכזיים של הטלוויזיה הוא לבדר את האנשים, אבל יש בידור ויש בידור. כיוון שהבידור הוא המפתח לרייטינג, ערוצי הטלוויזיה המסחריים מורידים את רמתו למכנה המשותף הנמוך ביותר, כדי למשוך עוד ועוד צופים.
"יש אינסוף תוכניות בידור, שלא עוברות שום סינון בתכנים. מספיק שהרייטינג גבוה והן בפנים; ועל זה יש להצטער, כי הייתי רוצה לראות טלוויזיה שמשלבת רייטינג עם איכות. שתהיה בידורית, אבל לא אינפנטילית, לא תוכנית שמצחיקה רק ילדי תיכון", אומר יבין, "ואני לא רוצה להעליב את התלמידים".
מהו הרגע הקשה ביותר שהיה לך בשידור?
"כשדיווחו לי באוזנייה שרבין הלך לעולמו. לא הצלחתי להכריח את עצמי לומר, 'מת' או 'נרצח', אז אמרתי: 'כבר לא איתנו, בין החיים', ובהחלט דמעות חנקו את גרוני".
איך הצלחת להמשיך לשדר במצב כזה?
"אמרתי לעצמי: 'תאסוף את עצמך', כי ידעתי שאני צריך קודם כל להעביר את השידור, זה התפקיד שלי, ואכן עשיתי אתה זה.
"שנים אחרי זה, כשראיתי הקלטה של השידור בה אני מודיע על הירצחו של רבין, פרצתי בבכי נורא ולא יכולתי לעצור".
יש לך הסבר לפרץ הרגשות המאוחר?
"יכול להיות שזה היה מפני שהרגשתי שירד אסון לא רק על משפחת רבין, שירד אסון על המדינה, שמשהו בישראל נשבר. אנחנו הפכנו להיות מדינה 'נורמאלית' במירכאות כפולות ומכופלות, ולא במובן החיובי. לפני זה היינו מדינה מיוחדת, ושם כנראה זה נגמר".
לאחרונה דובר רבות על האפשרות שחיים יבין ישוב לשבת מול המצלמות במתכונת יומית. פעם היה זה כספקולציה להשתתפותו בתוכנית לונדון וקירשנבאום, ופעם אחרת עלתה האפשרות שיחזור לערוץ השני, שם ניסה בעבר את מזלו.
אולם יבין שולל אפשרות כזאת: "עשיתי את זה, עזבתי לשנה, ואחר כך החזירו אותי", מספר יבין על ההבלחה שלו ב- 97' לערוץ 2, וגם מסביר מדוע זה לא הלך: "תוכנית יומית בערוץ מסחרי לא מתאימה לי, כי לא מתאים לי לרוץ אחרי הרייטינג", הוא מודה. "ערוץ 2 וערוץ 10 עשו המון לטובת הטלוויזיה בישראל: דרמה, קומדיה, חדשות, ואני לא מזלזל בצורך הקיום שלהם ברייטינג, אבל באופן אישי זה לא מתאים לי".
עשייתו הטלוויזיונית של יבין כוללת גם סדרות תעודה שונות אותן ערך והגיש. שתי הסדרות שעשה עד היום עוררו לא מעט הדים ומחלוקת. ב-2005 ביים יבין את הסדרה התעודית "ארץ המתנחלים" ששודרה בערוץ 2.
הסדרה הציגה את נקודת השקפתו הפוליטית של יבין בנושא ערביי השטחים. היא עוררה זעם בקרב אנשי ימין, שראו בה פרו-פלסטינית, וקראו לפטר את יבין מהגשת החדשות. סדרה נוספת שביים יבין, ונגעה בעצבים חשופים של החברה הישראלית היא "תעודה כחולה", משנת 2008, אשר עסקה במצבם של ערביי ישראל.
מה גרם לך לצאת מהקונצנזוס, כ"מר טלוויזיה", וליצור סדרות שנויות במחלוקת?
"'מר טלוויזיה' הוא כינוי שאני לא יודע מי המציא, אבל עד היום אני לא יכול להשתחרר ממנו", הוא צוחק. "כשהייתי בערוץ 1 ניסיתי לשמור על האתוס של רשות השידור ולא להביע דעה אישית בגוף ראשון.
"ב-2002 פרצה האינתיפאדה, ונשבר לי אישית. אוטובוסים התפוצצו, ואני זוכר שהבת שלי שאלה אותי: 'איך אני יכולה לגדל כאן ילדים?'. אמרתי לעצמי: 'אני לא יכול כל ערב לדקלם מה אומרים לנו בממשלה, ומה הפלסטינאים אומרים, אני רוצה לראות במו עיניי. לקחתי את המצלמה שלי ויצאתי לשטחים. התחלתי לצלם בלי שיהיה לי בשביל מי או בשביל מה, בלי תקציב".
ומה גילית?
"מהר מאוד הבנתי שבכלל לא ברור אם הטרור ייפסק כשניסוג מהשטחים. טרור היה גם לפני 67', אבל ברור דבר אחד: אם לא ניסוג, הטרור יימשך. החלטתי שאני מביע את דעתי בשידור, ומפסיק עם הכסות הממלכתית הזו'".
איך הרגשת עם הביקורת שהתעוררה עקב הבעת דעותיך האישיות בסדרות שיצרת?
"מגיש חדשות צריך לנסות להיות אובייקטיבי, למרות שאין ממש דבר כזה אובייקטיבי, אבל לפחות צריך לנסות לחתור לכך; צריך להיות הוגן כלפי הצדדים בסכסוך. כאשר אתה עוסק בסרט דוקומנטרי, אתה אחראי על האמת שלך, וכל עוד אתה מצהיר עליה, ולא מרמה, אתה בסדר".
בימים אלו יבין יוצר סדרת טלוויזיה חדשה, שתעסוק ביחסים שבין החברה בצבא לבין החברה האזרחית. "צה"ל משקף את החברה הישראלית, כולל חילוקי הדעות הפוליטיים, שקיימים בחברה שלנו. אנחנו כבר לא חברה בה כל הארץ היא חזית אחת לוחמת. זה לא הצבא של פעם".
לא אחד כמו יבין יברח מנושאים חברתיים רגישים בסדרה החדשה שלו: "אני רוצה לבדוק את התופעה של שמאלניים שלא מוכנים לשרת והולכים לקב"ן, אני אבדוק גם את התופעה של ימניים, שלא מוכנים למלא את פקודות המפקדים שלהם, כי 'יהודים לא מפנים יהודים'".
בסוף הראיון, רגע לפני הפרידה, מדגיש יבין בן ה-78: "האוטוביוגרפיה היא רק תחנת ביניים. אני עוד ממשיך בעשייה העיתונאית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם