האיש שבקיר: מה הסיפור של יואליש קרויס והפשקווילים?
יותר מ-20 שנה אוסף קמב"ץ "העדה החרדית" יואליש קרויס כל פשקוויל שיצא במאה שערים, ועכשיו הוא מוציא אותם לאור. אז מה מסתתר מאחורי המודעות הללו שמשנות סדרי עולם בשכונה ולעתים במדינה? למה אף אחד לא חתום עליהן? וכמה זה עולה?
כבר יותר מ-20 שנה שקרויס אוסף בכפייתיות כל מודעה, פשקוויל או קונטרס שיצאו לאור במאה שערים ונתלו על קירותיה. האוסף שצבר כולל יותר מ-20 אלף מודעות, קטנות וגדולות וקרוב לאלף קונטרסים, מעין חוברות עמדה העוסקות בנושאים שונים.
מגיל 15 הוא מגרד בזהירות כירורגית, עם סכין יפנית, את המודעות מהקירות ושומר אותן, עותק מכל אחת ואחת, מתויקות לפי נושאים. ונושאים לא חסרים במגזר החרדי. קרויס לא הסתפק באוסף שלו והוא טרח לקנות או להשיג מודעות שאחרים החזיקו באוספים משלהם, חלקם בני 50 שנה וגם 70 ויותר.
לימים, דבר האוסף הבלתי שגרתי שלו נודע למרחוק וכל מי שהיה מוציא מודעה היה דואג שגם לקרויס יהיה עותק לתיעוד. העבר הודעה, מה שנקרא; בדומה לפניית הדואר אלקטרוני של היום.
עתה, אחרי 22 שנה, פרויקט החיים הזה עובר לאינטרנט. לפני כמה חודשים פנו לקרויס מהספרייה הלאומית הממוקמת בגבעת רם והציעו לו להעלות את כל החומרים לצפייה באמצעות אתר האינטרנט הרשמי שלהם. קרויס נעתר לבקשה. מה שדרבן אותו להירתם לפרויקט היא האמונה שדרך המודעות והפשקווילים ניתן ללמוד הרבה דברים על היהדות בכלל והחברה החרדית בפרט.
"מגיעים למאה שערים הרבה סטודנטים וכל מיני אנשים שמתעניינים, אבל לא כל העולם יכול להגיע לפה. אז למה שאני לא אתן לאנשים ליהנות מזה?", אומר קרויס בריאיון מיוחד לזמן ירושלים. "אפשר לראות את השפה שהשתמשו בה לפני 40 שנה, ואפילו לפני 70 שנה, ומה העסיק כאן את האנשים, וללמוד על האישיות שלהם".
קרויס שולף דוגמה מהמאבק שניהלה "העדה החרדית" לפני 20 שנה נגד פתיחת הסינמטק בשבתות. החילונים גם החזירו אז מלחמה שערה וירושלים געשה סביב המאבק. לפני כשנה ביקשה הנהלת הסינמטק לערוך תערוכה שתציג את המודעות שיצאו בזמנו וכדי להשיגן הגיעה לקרויס. עם מפיק התערוכה החל קרויס לעבור איתו על המודעות הרבות; באחת מהן נכתב כמחאה על אלימות המשטרה, שדאגה לפזר את המפגינים החרדים: "סוסים שועטות".
נציג הסינמטק תמה ואף לעג לעברית הקלוקלת של כותבי המודעות. "לא אמרתי לו כלום על זה, למרות שקצת נפגעתי מהתגובה שלו", משחזר קרויס. "מה אני אסביר לו? שאין לנו השכלה בכוונה, ושאנחנו לא לומדים דקדוק עברית במוסדות שלנו כי אנחנו מחנכים את הילדים לדבר רק יידיש?".
אלא שלאחר מכן, הגיעו השניים למודעה שנכתבה במסגרת המאבק לקראת שבת פרשת "ואתחנן", שבה קוראים בתורה את עשרת הדיברות. במודעה נקרא הציבור לצאת להפגין בסימן "שמור את השבת לקדשו". המפיק קרא את הדברים ושאל במבוכה אם מקור הציווי לשבת זה מעשרת הדברות. "ואז חשבתי, אני אולי טיפש שלא יודע אם כותבים סוסים שועטים או שועטות, אבל הוא לא יודע ששבת זה מעשרת הדיברות, וזו אחת הסיבות שהחלטתי להכניס לאתר באינטרנט את המודעות. ראיתי שאפשר ללמוד מזה הרבה דברים על היהדות".
אגב, הרעיון להקמת הפרויקט הגיע ממי שסבל רבות מהמודעות שנכתבו עליו במאה שערים. מדובר במנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן, שבמסגרת המאבקים של "העדה החרדית" נגד חילולי הקברים נוצר בינו ובין קרויס קשר יוצא דופן. קרויס שימש במאבקים האחרונים כקמב"ץ "העדה החרדית" והוא ואנשיו מיררו לא אחת לדורפמן את החיים, אבל למרות המחלוקות האידיאולוגיות ביניהם, קיים שם גם קשר חברות.
בספרייה הלאומית מתועדים ושמורים מאות אלפי כתבי יד, אוספים,
"מבחינה זו האוסף של יואליש הוא מיוחד במינו, כי הוא מספק הצצה דרך חור המנעול של החברה החרדית ואפשר ללמוד דרכו מה מעסיק ומעניין את האנשים החיים בה", אומר עידו עברי, מנהל הפרויקטים הדיגיטאליים בספרייה הלאומית. "מדובר בחומרים מאוד פיקנטיים בלשון המעטה. לא מדובר באוסף מקצועי, אלא במידה רבה בארכיון האישי של יואליש שמאוד משקף את יד האוסף, אבל זה עדיין אוסף שיעניין כל חוקר שמתעניין בחברה החרדית או כל אדם אחר שרוצה להתעניין בנושא.
"פשקוויל זה משהו שהוא בר חלוף, משהו שהוא בעל משך חיים של אולי יום אחד או שניים, לא מעבר לזה, אבל הוא נותן נקודת מבט הכי עדכנית לאותו זמן שבו נכתבו הדברים. במקרה של יואליש הוא גם מכיר את האוסף מאוד טוב ויכול היה לתת לנו מידע על כל פריט ופריט שאנחנו בספרייה לא היינו יכולים לדעת". עוד יצוין כי בידי הספרייה הלאומית מצוי אוסף פשקווילים משלהם שנאסף כבר קרוב למאה שנה והוא יצורף לפרויקט הפשקווילים של קרויס.
כדי להבין עד כמה מדובר בצעד דרמתי, המשלב חדש עם ישן, יש להיכנס בנבכי תורת הפשקוויל ותולדותיו. בחברה החרדית, שבה הטלוויזיה היא מחוץ לתחום וגם כלי התקשורת החילוניים האחרים כמו הרדיו והעיתונים הינם בגדר פרצה שיש להימנע מלהציץ דרכה אל העולם שבחוץ, המודעות והפשקווילים משמשים ככלי תקשורת מרכזי ודומיננטי.
מדובר בפסקי הלכה של הבד"ץ בקשת רחבה של נושאים: מודעות המכריזות על כינוסים, הפגנות ועצרות תפילה; מחאות נגד גיוס הבנות, חילול הקברים, השבת או כל דבר אחר שבקדושה; תביעה מנשים להקפיד על הצניעות; פולמוס המתנהל כבר יותר מ-60 שנה נגד הציונות; התרסה נגד הקדמה וההשכלה; הטלוויזיה, האינטרנט, לימודי הליבה והשתלטות הסוחרים על השכונה.
אין-סוף מאבקים המבקשים להעמיד חומה בצורה אל מול חדירת רוחות זרות לתוככי השכונה הכי חרדית בישראל. כל האינפורמציה הזו עוברת לתושבים דרך המודעות הנתלות על הקירות, הרחק מכל טכנולוגיה או אמצעי תקשורת אלקטרוני. ומובן שיש גם את הפשקווילים.
רבים נוטים לטעות בדבר ולכנות כל מודעה פשקוויל. אלא שמדובר בטעות עקרונית. המודעות על פי רוב מופצות מטעם גוף מוכר ורשמי, או גורם מסוים ששמו חתום ומופיע בגוף המודעה. הפשקווילים לעומת זאת, הן אותן מודעות אנונימיות שאיש לא חתום עליהן. בכך טמון העוקץ. סכסוכים בין חצרות, חיסול חשבונות, ואפילו מלחמות אידיאולוגיות או פוליטיות שלמישהו היה חשוב מאוד להשפיע על הכרעתן. בכל אלה משמש הפשקוויל תפקיד מרכזי. מעין טוקבק בגרסה החרדית.
ביום אחד יכולים לצאת שניים ואפילו שלושה פשקווילים באותו נושא שכל אחד מתייחס לקודמו ויוצא נגדו. חלק מהפשקווילים אף יכולים להיכתב בשמו של מישהו, רב או עסקן ציבור, במטרה להכריע את הכף בנושא זה או אחר. עד שאותה אישיות מכובדת תספיק להודיע שזה בכלל לא מה שאמרה או מסרה, לעתים היא כבר תעדיף לקבל עליה את דין הרחוב שהחליט זאת עבורה.
זהותו של כותב הפשקווילים היא חסויה כאמור, אחרת זה לא ייחשב פשקוויל. כמי שמעורה בסוד העניינים, למשל קרויס, יודע לזהות את עקבות קולמוסם של הכותבים, שחלקם ידועים בכישרונם המושחז, אך בשום אופן הוא לא מוכן להסגיר את זהותם. "זה סודי, הם עוד בחיים, אולי עוד כמה שנים אפשר יהיה לגלות", הוא אומר.
מה גורם למישהו לכתוב פשקוויל?
"מה הוא יעשה? זה הדבר היחיד שנשאר לו", עונה קרויס.
אף שמדובר רק במילים, עוצמתו של הפשקוויל גדולה. "אין מאבק בלי פשקוויל ורוב המאבקים מתחילים ונגמרים איתם", קובע קרויס. לפעמים, מספיק אפילו להדפיס רק עותק אחד. "שמים למישהו פשקוויל בתיבת הדואר שלו ובעצם אומרים לו: 'או שאתה מתקפל, או שותק, או משנה את הדרך שלך', או כל דבר אחר שרוצים ממנו", חושף קרויס את השיטה.
וזה עובד?
"או-הא. ודאי שזה עובד. פשקווילים זה נשק חם".
הפשקוויל מלווה את החברה היהודית כבר מאות שנים ויש סברות רבות למקור המילה הייחודית. האזכור הקדום ביותר מופיע בדבריו של הרב יעקב ישראל עמדן (היעב"ץ), מגדולי הרבנים במאה השמונה עשרה. באותם ימים הסעירה את החברה היהודית פרשת שבתאי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח ולבסוף בחר להתאסלם.
היעב"ץ, שהיה ממנהיגי היישוב היהודי, לחם במלוא העוז בתופעת השבתאות, ונגד אלה שתקפו אותו על כך באמצעות מודעות אנונימיות הוא הכריז: "כל אלה שכותבים פסקי אוויל לא ינקו מדין שמים". צירוף המילים "פסק אוויל" עבר הטיה לעגה יידישאית והפך לפשקוויל; אוויל מכונה מי שמוציא מודעות אנונימיות, שהרי אם היה חכם דיו, לא היה צריך להסתתר מאחורי כתבי פלסתר אנונימיים והיה עומד מאחורי הדברים שכתב.
היסטוריונים מסוימים תולים את מקור שמו של הפשקוויל ברומא העתיקה. חוקר היהדות הפרופ' מנחם פרידמן טוען כי בסמוך לפיאצה נאבונה, אחד המקומות המתוירים ברומא, נמצאת כיכר קטנה הקרויה פיאצה פסקווינו ובאחת מפינותיה ניצב פסל שהתגלה בשנת 1501. המסורת המקומית מספרת על אדם ששמו פסקווינו, איש חד לשון ומהיר עט - מורה שגר באזור ונהג להדביק מודעות סאטיריות על בסיס הפסל. שמו של כותב מודעות הפלסטר דבק בכיכר – כאמור, פיאצה פסקווינו (Piazza Pasquino)) ובפסל עצמו. כתובות הלעג והקלס נגד השליטים וראשי הכנסייה הקתולית הסבו את תשומת לב הציבורית ומשכו רבים לכתוב מודעות מעין אלה בעצמם.
ההסבר של קרויס למקור המושג הוא דווקא בשפה הרוסית; משמעות המילה פסקא ברוסית הינה עקיצה, ומשם התגלגל אלינו הפשקוויל.
קרויס שולף נייר מצהיב ונטול תאריך מהאוסף האדיר שלו ועליו מתנוססת הכותרת: "חיים המוסר". "אף אחד לא יודע מי זה חיים המוסר, אבל אותו חיים יודע שזה נכתב עליו והוא מפחד", מסביר קרויס ומוסיף כי "לפעמים יכול להיות שגם החברים שלו יודעים, ובבית הכנסת שהוא מתפלל יודעים מי זה החיים הזה, אבל רוב הציבור לא יודע. פשקוויל זה משהו שממבט ראשון יכול להיראות מודעה אמיתית, רצינית, לפי כל החוקים ואפילו עם חתימות, אבל כשקוראים אותו מבינים שזה פשקוויל".
אחת מהדוגמאות הקלאסיות בפרויקט של קרויס מופיעה במודעה הנושאת את הכותרת: "אזהרת התורה", אשר הונפקה בתקופת המאבק נגד "כרזות התועבה" בתחנות האוטובוסים (1986). למראית עין נראה כי מדובר באזהרה אמיתית שיצאה היישר מבית היוצר של בד"ץ "העדה החרדית".
אותה מודעה יוצאת בחריפות נגד אלה השורפים תחנות אוטובוסים וגורמים נזק לרכוש ומוכרז שם כי חל עליהם דין רודף. אלא שבתחתית המודעה מתגלה התרמית: חתומים עליה מזכיר "העדה החרדית" דאז יוסף שיינברגר ולצדו חתימותיהם של חברי בית הדין טדי קולק ושולמית אלוני. מתברר שבאותם ימים ניסה שיינברגר להוביל מהלך למיגור האלימות במסגרת אותו מאבק; מנגד היה מי שלא אהב את הרעיון כלל ועיקר והוא דאג להבהיר לשיינברגר בצד של מי הוא מסומן.
באחת הפעמים שבהן התבקש קרויס להסביר מהו פשקוויל זה כמעט נגמר בהתקף לב. אל ביתו במאה שערים הגיעו לביקור מנכ"ל חברת "ארקיע" גדי טפר וכמה מנהלים בחברה. הם ביקשו לתהות על קנקנו של הפשקוויל וקרויס שלף מולם פיסת נייר ובישר להם שמדובר במשהו שיצא כמה שעות לפני הגיעם לאזור.
תחת הכותרת "מאה שערים בסכנה" נכתב כי ניר ברקת החליט להפוך את מאה שערים לשכונה תיירותית ואף הגדיל לעשות כשהביא לביקור במקום את אנשי חברת "ארקיע". "אשר בנוסף שהינה חברה מחללת שבת בריש גלי רחמנא ליצן, מפיקים אירועים לאלפי תיירים", נכתב בפשקוויל, אשר בתחתיתו הובלטה המחאה: "היה לא תהיה! באם ניתן לו להחדיר סרחון ראשו ימצאו עצמם תושבי שכונת מאה שערים במדרחוב מוצף פרוצים ופרוצות תועבה וזימה. על הציבור לעמוד על המשמר ולהתקומם בעוד מועד".
טפר קרא את הדברים ונכנס להלם. "הבן אדם לא זז שתי דקות, הוא פשוט רעד. הוא לא הבין מאיפה זה בא לו", משחזר קרויס. "אחר כך הסברתי לו שאני הוצאתי את זה כדי להראות לו מה זה בדיוק פשקוויל. רק אחרי זה הוא נרגע". אלא שזה לא סוף הסיפור. השמועה על אודות הפשקוויל המדובר המשיכה לעשות לה כנפיים, הגיעה לקווי הנייעס ושם דווח עליו וגורמי תקשורת אף פנו לעירייה בבקשת תגובה. בדוברות העירייה מסרו בתגובה כי הם אינם יודעים במה מדובר. איך שפשקוויל מתגלגל לו.
לעתים אפילו תושבים ותיקים מהשכונה ומביני דבר נופלים בפח. לשם המחשה, קרויס שולף "איגרת לבוחר החרדי" מטעם ח"כ מאיר פרוש מתקופת הבחירות שנערכו לכנסת ה-14 ב-1996. הכיתוב באיגרת הודפס בצבע כחול ממלכתי, הופיעה בה האות ג', אות הבחירות של אגודת ישראל בקלפי, וגם סמלה הרשמי של עיריית ירושלים, שבה פרוש כיהן אז כסגן ראש העירייה. אפילו חתימתו המקורית של פרוש התנוססה בתחתית האיגרת.
אלא שמקריאה מעמיקה בכתוב מגלים שבעצם מדובר בפשקוויל. באותה איגרת מודה פרוש כי לא הצליח להביא לסגירתו של כביש בר אילן בשבתות, מאחר שגילה שאין ביכולתו של ראש העירייה אהוד אולמרט לעשות זאת. פרוש לכאורה מבקש שם ש"כל מי שעדיין מעוניין להציל את השבת, שימריץ אותי לכנסת, ושם אפתח במערכת יחסים חדשה עם שר התחבורה ואבהיר לו חד-משמעית לסגור את כביש בר אילן".
אלא שהאיגרת התגלתה כ"עקיצה", כל כך מוצלחת עד שחמת זעמם של צעירי הקנאים המתגוררים במאה שערים גאתה בהם והם טרחו לאסוף את האיגרות מתיבות הדואר כדי להסיר מכשול בפני התושבים שמא ייאלצו להיחשף לתעמולת בחירות ציונית.
בהרבה מקרים הפשקוויל יכול להשפיע על מהלכים חברתיים ופוליטיים ואפילו על רבנים מכובדים. לדוגמה, קרויס נזכר במלחמה נגד חברת "פפסי". החברה יצאה בקמפיין פרסומי שנשא את הסלוגן "'פפסי'! הבחירה של הדור החדש!" ולצדו ציור המתאר תהליך אבולוציוני של התפתחות האדם מהקוף ועד לשלב בו הוא שותה פחית "פפסי".
הקמפיין הזה העלה את חמתם של גורמים ב"עדה החרדית" מאחר שכידוע אמונה בתורת דרווין נחשבת כפירה מוחלטת. מסע לחצים אינטנסיבי החל מול חברי בד"ץ "העדה החרדית" להוריד את ההכשר מהמשקה. במשך שבועיים הודפסו מודעות בגנות חברת "פפסי" עד שהגיע הפשקוויל שהכריע את הכף. לצד חותמת של בד"ץ "העדה החרדית" נכתב: "'פפסי'! הדור החדש של הבד"ץ". עוד באותו יום הודיעו חברי הבד"ץ כי חותמת הכשרות מטעמם תוסר לאלתר מהפחיות עד לשינוי הקמפיין של חברת המשקאות.
דוגמה חיה להשפעת הפשקוויל על המהלכים הפוליטיים בחברה החרדית התרחשה במהלך הריאיון עם קרויס, עת נכנס בנו למשרד ובידו פתק שהופץ לקראת ההפגנה שתוכננה להיערך שעות ספורות לאחר מכן באשמורת הבוקר, נגד חילולי הקברים. לפי התכנון מנהיג הפלג הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב אמור היה להשתתף במחאה ולעמוד לצדו של מנהיג "העדה החרדית" הרב יצחק טוביה וייס. אלא ששעות לפני ההפגנה הופץ פשקוויל שהכריז כי "בתקיעת שופר יוכרז החרם של כל גדולי ישראל על רבני היכל שלמה, עוקרי התורה ומסלפי ההלכה, מורישי הבן עם הבת, מקבלי עדות אישה".
לא היה צריך לכתוב את שמו של הרב אלישיב במודעה כדי להבין שהחץ כוון כלפיו. היכל שלמה שימש מושב הרבנות הראשית לישראל בעבר, המוסד השנוא ביותר על הקנאים האנטי ציונים, ובו ישב הרב אלישיב כחבר בית הדין במשך עשרות שנים. כפי שהעריך קרויס, בגלל אותו פשקוויל, שיד נעלמה דאגה לפזר בכמויות נדיבות בפתח ביתו של הרב הממוקם בפאתי מאה שערים, תבוטל השתתפותו המתוכננת בהפגנה, וכך אכן גם קרה לבסוף. האם הרב אלישיב ביטל את השתתפותו בגלל המתקפות שכוונו נגדו? אולי לא רק בגלל זה, אבל בטוח שגם לפשקווילים הארסיים נגדו היה משקל.
כמי שעוסק בענייני ציבור, והצעדים שהוא נוקט לא תמיד מוצאים חן בעיני כל אחד, גם קרויס עצמו חווה את הפשקוויל על בשרו. "זה לא נעים", הוא מודה, אבל מסרב להתרגש. בפשקוויל מסוים הוטחה בו שאלה שהתשובה אליה יכולה להיות כמעט כל דבר.
"יואליש קרויס, למה היית אתמול ברחוב הלל? פרטים יבואו", נכתב ללא פירושים נוספים. באשר לאותו ביקור מדובר קרויס הגיע למשרד עורך דין הממוקם ברחוב הלל כדי להסדיר את תשלום הארנונה, כך לדבריו. אולם לנוכח המודעה הוא נאלץ לתת דין וחשבון לכל מי שהתעניין מה באמת עשה ברחוב הנמצא מעבר לרחוב יפו, אשר נחשב גבול בין המתחם החרדי בעיר לזה החילוני.
באותו עניין יש סיפור מעשייה ידוע על אחד שרב עם מישהו בבית הכנסת ואז הלה צעק לו: "מה עשית עם הבת של ההוא?". אותו אחד שהוטחה בו השאלה המאשימה נטל את רגליו וברח כל עוד נפשו מהמקום, אף שהתברר מאוחר יותר שההוא אין לו בכלל בת. אבל את זה כבר צריך להוכיח.
"הפשקוויל זו דרך להציק לבן אדם. יכולים לכתוב סתם דברים שלא היו, או משהו שהוא אמיתי או חצי אמיתי ולך תסביר לכל אחד מה באמת עשית ואיפה היית. זה נקרא רצח. מה תגיד לאנשים? את האמת. האם הם יאמינו לך? לא בטוח".
תוך כדי חיפוש אחר דוגמאות מתאימות לתיאור מהו פשקוויל אמיתי צולל קרויס לתוך הקלסרים המסודרים לפי נושאים. בקלסרים נשמרות המודעות והפשקווילים מכל התקופות, ולכל מערכה או נושא יש לו קלסר מיוחד המתויק בקפדנות. ממקום מושבו במשרדו המאולתר הוא משגר הוראות מדויקות לבנו הבכור: "תביא לי את חברא קדישא; תביא לי את הקלסר על קרתא, על מצעד התועבה, על הקברים בגבעה הצרפתית, בכביש 6, בעיר דוד", וכן הלאה.
הבן אהרל'ה מאתר את הקלסר במהירות וקרויס נסחף פנימה, אל בינות אלפי המודעות, אל תוך עברה של ירושלים החרדית. לכל מודעה יש כתובת, אבל לא לכל פשקוויל יש שם. לרגע נדמה שרואים את כל ההיסטוריה רצה בסרט נע על גבי קירות השכונה מתוך המשרד הקטן הממוקם בלב השכונה אשר ממנה יצאו מאבקים גדולים ומערכות ציבוריות שהרעישו עולמות והשפיעו במידה רבה על יחסי דת ומדינה בישראל.
המאבקים נגד רשות העתיקות על חילול קברים, נגד חילולי שבת, מודעות רשמיות של הבד"ץ, עקיצות וחרמות נגד עסקני אגודת ישראל המשתפים פעולה עם הציונים, פשקווילים עוקצניים משוחים בארס הלשון נגד פוליטיקאים חרדים, עסקני ציבור או סתם אנשים פשוטים מהיישוב, עצרות תפילה, תביעה מנשות ובנות ישראל להקפיד על הצניעות, מאבקים בין חצרות חסידים, קונטרסים מיוחדים לחג הפורים, סגירת חשבונות אישיים, ומודעות שיצאו במהלך מערכת בחירות זו או אחרת לכנסת או לעירייה.
תקופת בחירות נחשבת לשעתם היפה של הפשקווילים. אז האקשן שוטף בשצף קצף את מאה שערים ומפלס הפשקווילים עולה במידה ניכרת. מערכה רודפת מערכה, מודעות זועקות בכותרות גדולות שהודפסו באותיות כבדות של עופרת שסודרו בכתב שחור וצפוף. קרויס מכיר כל מודעה ופשקוויל וכל פיסת נייר מהוהה מזכירה לו פרט מידע או סיפור ישן.
נראה שכאשר הוא מעלעל באלפי דפי הפשקווילים והמודעות, והנה שוב הם נחשפים לאוויר העולם ולעין בוחנת, ולו רק לרגע אחד, חוזר לבעבע ולחיות גם הלהט שבהם נכתבו. את דרך החיים של תושבי מאה שערים, בעיקשותם לשמר אורחותיה של מסורת עתיקה של דורי דורות, מדמה קרויס למסע ברכבת.
"האנושות כולה דוהרת על רכבת ואנחנו יושבים בקרון האחרון. קרובים יותר לעולם של פעם, מנסים לשמור עליו. פה במאה שערים רואים את זה, רואים איך פעם היינו יותר רציניים, רואים איך שהדורות יורדים ומרגישים איך שהכול רץ מהר יותר".
כשמציירים את הרכבת הזו בעיני הדמיון אפשר לראות את דפי המודעות והפשקווילים מתעופפים בסערה בחלל של אותו קרון אחרון, ומשם ניתן להמשיך לעקוב אחריהם לעוד כמה רגעים, כיצד הם עושים דרכם אל מחוץ לחלונות ונעלמים בעקבות עברם. ואולי בזה נמצא כל העניין. הפשקווילים הם תזכורת מזמנים אחרים ורחוקים, תמימים יותר, שאליהם קרויס עורג ומתגעגע, אז כל פשקוויל היה פשקוויל אמיתי.
"פעם היו עושים מודעות מאותיות עופרת וזה לקח בין שלוש לארבע שעות והיה עולה 800-700 שקל להדפיס מודעה גדולה. אם מישהו היה רוצה לפרסם פשקוויל הוא היה משקיע מאוד בכתיבה של הדברים וגם היה לו יותר זמן לחשוב, ואולי אפילו להתחרט. לפעמים היה צריך גם לריב עם בעל בית הדפוס כי זה היה כתוב חריף מדיי. אבל היום הפשקווילים הם מאוד זולים. פעם מישהו אמר: מתי המשיח יגיע? כשלנטורי קרתא יהיה בית דפוס משלהם, כי המודעות והפשקווילים הם כלי הנשק העיקרי במחאה שלהם. ורואים שזה המצב היום. ישר מדפיסים על מחשב, מפזרים עשרה ניירות בשטיבלאך, שולחים לאתרים החרדיים באינטרנט וקוראים לזה פשקוויל. אבל זה לא פשקוויל אמיתי", מזדעק קרויס.
"מאז שיצא המחשב הפשקוויל איבד את האפקט שלו, כי כל ילד מייצר מודעה. פעם לא תקפו אנשים עם הראש בקיר, בצורה שלא כל ילד ברחוב יבין מה כתוב, שרק המבוגרים יבינו, שהקטנים לא. הכול היה ברמיזות. זה היה יותר חכם. אבל בשנים האחרונות זה הפך לשוק מטורף. פעם היו יוצאים אולי שלושה פשקווילים בשבוע, היום זה מה שיוצא ביום אחד".
האם יש לפשקווילים עתיד?
"הפשקווילים תמיד יישארו. וגם פה במאה שערים אנשים יישארו אותו דבר", מאמין קרויס. "אולי לא כמו פעם, אולי לא בדיוק, אבל עדיין יש אנשים שלמשל קוראים רק מודעות לבנות, כי צבעוניות זה מודרני. למשל לפני 40 שנה יצאו במודעות נגד הטלוויזיה. היום יש מלחמות גדולות יותר. היום כבר יש את האינטרנט, וזה כבר סיפור אחר לגמרי".
"ככה זה", מסכם קרויס, "ברור שקשה יותר להילחם, ואולי הקונץ הוא לעשות את המלחמה באינטרנט דרך האינטרנט. במקום שאנשים יקראו שם שטויות הם יקראו את המודעות שיצאו מפה, ממאה שערים".
מאחר שמקור הפשקוויל הינו חסוי, גם שיטות הפצתו צריכות להיעשות בתחכום ובחשאיות. לפעמים מדפיסים רק כמה צעטאלך (ניירות) קטנים, עשר לכל היותר, מפזרים בין דפי הסידורים בבית הכנסת, ואם זה פשקוויל מאוד מעניין וחריף אז כל אחד לוקח מהשני כדי לקרוא וכולם מדברים על זה. כך הפשקוויל מתפרסם כ"סחורה חמה" לאלה המעורים בסוד העניינים.
השעה הכי טובה להפצת פשקוויל היא ביום שישי בצהריים. כך לפשקוויל יש אורך חיים של יממה שלמה, כששירותי הניקיון העירוניים אינם עובדים, ובמהלך השבת העוברים והשבים אוספים את הפשקווילים מהמדרכות והכבישים. כאשר יש עומס תנועה עוברים עם רכב, מניחים כל פעם חבילה קטנה בצד הכביש וכל רכב שעובר מעיף את הניירות המאוגדות בה לכל עבר.
במאבקים סוערים במיוחד, כשכל אחד רוצה לדעת מי זורק את הפשקווילים נגדו, אפשר גם לקחת רכב ישן שיש בו חור בתחתיתו ובכל פעם מפזרים דרכו עוד חבילה של ניירות. כך לאיש אין סיכוי "לעלות" עליך.
מובן שיש מקרים שבהם הצד שמנגד שולח אנשים להוריד את הפשקווילים שנתלו על הקירות נגדו או המחנה שאליו הוא משתייך, אבל גם עם סכנה זו יש שיטות להתמודד. לוקחים שלושה בחורים צעירים שיעמדו ליד הפשקוויל ויקריאו אותו. כל מי שעובר במקום רואה שיש התקהלות ומניח שבוודאי מדובר במשהו מעניין במיוחד. כך מתחילים להתקהל עוד ועוד אנשים, כל אחד שעובר נעמד, ואף אחד לא מעז להוריד את הפשקוויל מהקיר ולהסגיר את העובדה שמדובר במשהו שקשור אליו. באופן זה הפשקוויל גם מתפרסם מהר וגם ניצל מכליה מוקדמת מדיי.
כדי שפשקוויל יקבל תפוצה רצינית יש להדפיסו בכמות מספקת. אם מדובר במודעות קטנות כמות המודעות המומלצת עומדת על 50 אלף. אם מדובר במודעות גדולות הנתלות על הקירות יספיקו כ-700 עד 800 מודעות כדי שאיש לא יפספס את מה שרצית שכולם ידעו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם