איבדו את הצפון: מיכאל ורשבסקי חוזר לימי ארגון מצפן
אחרי מלחמת ששת הימים פעל בישראל אחד מארגוני השמאל הלוחמניים שהיו כאן אי פעם, מצפן שמו. מיכאל (מיקאדו) ורשבסקי, נצר למשפחה חרדית אליטיסטית מצרפת, היה מהחברים הבולטים בו. לרגל צאתו לאור של ספר חדש על תולדות הארגון, הוא מספר על הקבוצה הזעירה שהתעקשה להכין את ישראל לקראת המהפכה
באותו יום המפגינים החליטו לא לוותר והתיישבו במחאה מול המחסום המשטרתי. לאחר כמה קריאות שדרשו מהם להתפנות, החלו השוטרים לסלק את המפגינים בכוח. ורשבסקי ישב גם הוא על הרצפה ונאחז בכוח בזרועו של המפגין שלצדו. למרות מבנה גופו הצנום, היה ברור שהיס"מניק לא יצליח לשחרר את הלפיתה בקלות.
אחרי כמה דקות של גרירות ומשיכות הצליחו השוטרים להפריד את המפגין מדבוקת האנשים שעל הקרקע. בשלב זה ורשבסקי היה אמור להיעצר או לפחות לזכות לאיזו דחיפה מהיס"מניק - שוטרי יס"מ בדרך כלל אינם טיפוסים מאופקים או חובבי דקויות, כמו ההבדל בין מחאה אלימה ללא אלימה - אבל הפעם השוטר הנבוך רק איבק קלות את גבו של המפגין והביט בו במבט משתומם. אחרי הכול מדובר באדם מספיק מבוגר להיות סבא שלו.
עבור ורשבסקי היה זה רק עוד חיכוך קל בשרשרת אין-סופית של התנגשויות עם המשטר, מאז שהצטרף כסטודנט צעיר לארגון השמאל הרדיקלי "מצפן". בימים האחרונים יצא לאור ספר חדש: "'מצפן' – המצפון והפנטזיה" (הוצאת רסלינג) על תולדות הארגון, מאת ההיסטוריונית ניצה אראל. לא רבים זוכרים כיום את קיומו, אך בין 1967 ל-1973, שנות האופוריה והניצחון, "מצפן", אף על פי שהיה ארגון זעיר, זכה למימדים מיתיים בשיח הישראלי, בעיקר בגלל הבוז והשנאה שעורר.
הוצאת הספר לאור (שאותו ורשסבקי משבח כ"מעניין מאוד וגם הוגן") הייתה הזדמנות לשוחח עם אחד מגיבוריו, ואחת הדמויות הבולטות והמיוחדות בשמאל הירושלמי והישראלי עד היום;
לשמוע על השמאל של אז והיום, ואת סיפור החיים המיוחד של מי שהיה נער ישיבה עדין נפש מחבל אלזס שבצרפת, הגיע למחוזות האנטי ציונות, אל הכלא הישראלי וגם אל סלון הבית של נשיא האוניברסיטה העברית, מנחם בן ששון.
כאשר נשאל ורשבסקי על הסיבות להצטרפותו ל"מצפן", התשובה הרשמית היא "בגלל הרגליים של לאה" (עו"ד לאה צמל, אשתו - א"א). אך הסיבות מורכבות יותר. ורשבסקי הגיע לישראל כתלמיד ישיבה צעיר. אביו היה חרדי, הרב הראשי של העיר שטרסבורג שבצרפת. הוא עלה לארץ כנער, ובמלחמת ששת הימים שהה בישיבה ביישוב שעלבים, על כביש ירושלים-תל אביב. "הלכתי למשמרת עם הרב, ופתאום אני רואה במרחק שני קילומטרים שיירת פליטים", נזכר ורשבסקי. "שאלתי, 'מה זה?', והוא אמר: 'אלה פליטים שהולכים'. ראיתי ושכחתי".
כמה חודשים לאחר מכן, כאשר החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית, הוא נקלע לקטטה בקמפוס: "אני רואה אישה קטנה ויפהפייה במגפיים ומיני~מיני~מיני, כמו שהיה אז באופנה, מנופפת בידה בצרור מפתחות בקצה שרשרת ברזל, כמו של סוהר", הוא מספר. "ואני רואה אנשים תוקפים אנשים אחרים, והיא אומרת לאלה שמתקיפים אותה: 'בוא, בוא, אתה רוצה למצוץ לי?'. רס"ר בצבא לא מדבר ככה. והיא ממשיכה, 'אתה רוצה לזיין אותי? אבל יש לך קטן!'".
מבעד
הפגישה המדוברת נערכה בסניף הירושלמי של "מצפן": חדר ברחוב חרל"פ שהשכיר להם פולני זקן ונחמד ("לא תמיד שילמנו", מתוודה ורשבסקי). "מצפן" היה בעצם שם הביטאון שהוציא הארגון, ששמו הרשמי היה אס"י: ארגון סוציאליסטי ישראלי. הארגון הוקם בשנת 1962 על ידי קבוצת פעילים שפרשו מהמפלגה הקומוניסטית כדי להקים ארגון פועלים סוציאליסטי רדיקלי - שלא יהיה קשור להסתדרות ויקדם מהפכה בישראל.
ורשבסקי נמנה על הגל השני של מצטרפים, שהגיע בסוף שנות השישים בעקבות מרד הסטודנטים והתנועה ההיפית בארצות הברית. כארגון סוציאליסטי, גם בתוך הקבוצה הקטנה הזו היו פילוגים ומחלוקות רבות, והארגון נפח את נשמתו סופית בתחילת שנות השמונים.
לוורשבסקי יש תשובה מפתיעה לשאלה 'מה המשמעות של חברות ב"מצפן"'. "להיות שם היה להיות הרוב, ואי אפשר להבין את 'מצפן' בלי להבין את הרעיון הזה. אנחנו היינו הרוב, זה הכוח שלנו".
מה הכוונה ב"רוב"?
"בישראל היינו אמנם מיעוט זעיר, אבל אלה היו הימים של מרד הסטודנטים במאי 1968, המרידות בגטאות השחורים בארצות הברית, האביב של פראג נגד הקומוניזם הסטליניסטי והמהפכה האנטי קולוניאלית באפריקה. המדיניות הישראלית בעינינו הייתה אנכרוניסטית. פאסה. מן שארית של עולם שנכחד. היינו גם בטוחים שעוד מעט מעמד הפועלים בעולם הערבי יעשה מהפכה. התפקיד שלנו היה לפקוח לחברה את העיניים למציאות החדשה שתגיע".
ורשבסקי אינו מדבר באופן אפולוגטי. זו הבהרה חשובה, משום שההצהרה הבאה שלו עלולה להשתמע ככזו. השייכות לעם, וכפועל יוצא ממנה הדאגה לקולקטיב הלאומי, היא בשבילו דבר מובן מאליו. "מה שהפעיל אותנו, בניגוד לדימוי, לא הייתה 'אהבת הערבים', אלא דאגה עמוקה לעתיד היישוב פה", דואג ורשבסקי להבהיר.
"לא עניינה אותנו המדינה, אבל יש כאן עם יהודי שנלחם נגד כל העולם הערבי ובעצם נגד כל העולם. אם אנחנו לא נעצור את התהליך הזה, מי יודע מה יהיה? פיעמה בנו תחושה של שליחות היסטורית אדירה. אם לא נפעל אז תהיה שואה שנייה, קטסטרופה. אנחנו באנו לא רק לתת לפלסטינים זכויות אלא בראש ובראשונה להציל את עם ישראל".
תשומת הלב שקיבל "מצפן" הייתה כאמור דיספרופורציונלית, "לא קשורה למציאות", אומר ורשבסקי, "היינו 50 איש בשיאנו - וכל הזמן בכותרות. על כל פיפס, על דברים שלא עשינו בכלל. שביתה בבתי הזיקוק? כתבו ש'מצפן' ארגן. שביתת תלמידים במחאה על איסור ללכת עם שיער ארוך בתיכון בקריית מוצקין? 'מצפן' מאחורי זה. אבל מי בכלל היה בקריית מוצקין? הלוואי".
ורשבסקי מסביר את תשומת הלב האובססיבית שקיבל "מצפן" בקונצנזוס ששרר באותה תקופה בישראל. "מצפן" היו היחידים לערער עליו. הימין תיעב אותם כמובן, אבל גם אנשי שמאל ציוני כמו אורי אבנרי, עמוס קינן ודן בן אמוץ השתלחו בו.
"אחרי 1967 לא היה ימין ולא היה שמאל. המלחמה הייתה צודקת. נקודה. אורי אבנרי כותב תמיד את הביוגרפיה שלו מחדש, אבל אין איש שלכלך כמוהו על 'מצפן'". השנאה מצד השמאל הציוני, משער ורשבסקי, הייתה משום ש"אנחנו היינו המצפון הרע שלהם, הם ידעו עמוק בפנים שיש משהו לא בסדר עם הכיבוש, ואנחנו אמרנו את זה".
"והייתה עוד סיבה", הוא מציין בחיוך. "אנחנו הפכנו להיות החברים החדשים של החברים האינטלקטואלים שלהם באירופה".
ומה לגבי התיאור של השמאל שהמצב היום הרבה יותר גרוע?
"הוא לגמרי לא נכון. הבידוד אז היה טוטאלי, לא יכולת להשיג עבודה אם היית ב'מצפן'. אם יש איזה מסר שאני רוצה להעביר לפעילי שייח' ג'ראח ובילעין זה שהכי גרוע מאחורינו.
"לזה לא נחזור לעולם. אני מעולם לא השתמשתי במילה פשיזם". אבל בחודשים האחרונים גם ללבו מתגנב החשש ש"אולי מה שהיה עד עכשיו זה פיקניק. היום זו פעם ראשונה שאי חושב שפן מאוד פלורליסטי של החברה הישראלית ושל הפוליטיקה הישראלית - מאוים".
חוץ מלעורר אנטגוניזם, מה בעצם עשיתם?
"ילדי 'תעאיוש' הם עצלנים בהשוואה אלינו. אמנם היינו יושבים בברים וקמים מאוחר, אבל אז היינו מחלקים כרוזים, יוצאים להפגנות, מגיבים על כל דבר. לא היה יום בלי פעילות".
שלושת הסניפים של "מצפן" התבססו בירושלים, תל אביב וחיפה. וכאן, למרות הנפילה לקלישאות השגורות, אי אפשר שלא לדבר על ההבדל בין תל אביב לירושלים. "בזנו לתל אביבים", הוא אומר, "שהיו יושבים בבתי קפה והיו עושים מסיבות ונוסעים לסיני לעשות סמים". ורשבסקי טוען שהפילוגים לקבוצות ותתי קבוצות שידע "מצפן" על גלגוליו כלל לא היו קשורים לאידיאולוגיה, אלא למידת המסירות של הפעילים.
"היה המון עיסוק בפנטזיה - האזורית והעולמית, בחזון, איזה סוציאליזם אנחנו רוצים. היינו עושים סמינרים שלמים על 'האופי של המשטר בברית המועצות' ו'האם סין זו אלטרנטיבה'. היה ביטחון דורי שהמהפכה עומדת לפרוץ בכל העולם, לא רק בישראל. אי אפשר לבזבז זמן, כל רגע חשוב. אם 'המשיח לא יבוא' זה כי לא הלכת לחלק כרוזים. אסור להתעסק בשטויות, כי גורל העם תלוי בזה".
דבר נוסף שעשו ב"מצפן" היה למצוא שותפים ערבים לפעילות. לדעתו של ורשבסקי הקשר עם העולם הערבי תרם לשינוי ההשקפה שם: "היינו מתווכחים על זה עם הערבים, אמרנו להם שהם חייבים להכיר בזה שפה יש ישות, היא נולדה בחטא, אבל זו ישות, משהו שהוא לא ערבי.
"אנחנו לא נהיה ערבים, ואם אתם רוצים למשוך אליכם אהדה או לפחות לנטרל קצת את ישראל במאבק נגד הפלסטינים אתם חייבים להבין שהפתרון שלכם חייב להכיל תשובה קולקטיבית ליהודים. הפיתרון של אש"ף ופת"ח היה להתייחס ליהודים כאילו הם פרטים. 'לא', אמרנו להם, 'יש כאן קולקטיב'".
לעתים הקשרים עם ערבים עלו לפעילי "מצפן" ושלוחותיו בחירותם. אחת הפרשות הידועות הייתה פרשת "רשת הריגול והחבלה היהודית~ערבית". כמה מחברי הארגון, שהתפצלו ממנו, נסעו לסוריה כדי ליצור שם קשרים. הם הואשמו בפעילות טרור, אבל בסופו של דבר התיק נסגר באישום של מגע עם סוכן זר והאשמה כללית בפגיעה בביטחון המדינה.
"הם הוכנסו בכל זאת לכלא לשנים ארוכות, בעיקר כאקט של נקמה של הממסד. ורשבסקי חושב שזו בעיקר הייתה הרפתקנות פזיזה, ובשל כך קיים כעס עליהם בקרב חלק מחברי הארגון. אבל מבחינה עקרונית, הוא אומר, זה היה פשוט ניסיון ליצור קשר, שאז נתפס כמעשה שלא ייעשה.
ראשי "מצפן" היו גם הראשונים להיפגש עם אש"ף, כשעוד לא זכה ללגיטימיות בישראל, ועד היום ורשבסקי מכיר רבים מראשי הרשות הפלסטינית באופן אישי. במידה מסוימת, הוא אומר, "הם השתמשו בנו כדי להגיע אל הקונצנזוס הישראלי".
ורשבסקי עצמו שילם מחיר על המפגשים עם הפלסטינים. ב~1990, כשהוא אבא לשני ילדים, הוא ישב בכלא שמונה חודשים על כך שעבד עם ערבים, שהיו קשורים בדרכים שונות ל"חזית העממית". כהרגלו, הוא לא מדבר על התקופה במרמור. "הכלא הוא מקום שבו אתה קונה ומוכר כל הזמן, הסתדרתי שם טוב כי ידעתי לכתוב. הייתי כותב מכתבים וגם את הנאומים של מפקד הכלא, שהיה איש מאוד נחמד, אבל קצת אנאלפבית".
בחלוף השנים "מצפן" התפצל עוד ועוד, כראוי לארגון סוציאליסטי המקפיד על קוצו של יו"ד. חלק ממנהיגיו מצאו את מקומם בחו"ל, חלק אחר נמצא היום באקדמיה, מעט בתקשורת. ורשבסקי נותר עד היום פעיל פוליטי, כמעט כמו ביום הראשון, שותף בלתי נלאה בכל מיני התארגנויות. בניגוד לחלק מחבריו מהעבר, הוא אינו מסוג הפעילים ששמרו על טוהר האידיאולוגיה, ועם השנים קיבל את העמימות האידיאולוגית והפרגמטיזם שאופפת את השמאל היום.
במהלך השנים הוא היה ממקימי תנועת הסרבנים הראשונה "יש גבול", היה פעיל בגוש שלום עם אורי אבנרי והקים את ה"מרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", שפועל עד היום בירושלים ומספק מידע מזווית שמאלית על הסכסוך.
את הביוגרפיה הפוליטית שלו הוא מחלק לשלושה חלקים: תקופת המדבר, היא תקופת "מצפן" שבה איש לא הקשיב. אחר כך, בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון, באה ההפשרה. הוא מדגים זאת באמצעות חוויות הילדות של שני ילדיו, ניסן וטלילה:
"כאשר ניסן גדל בשנות השבעים הוא היה צריך ללמוד ללכת מכות. להגן על עצמו. אמא שלו נחשבה 'עורכת הדין של המחבלים'. עשר שנים אחר כך, כשטלילה גדלה, היא כבר הייתה 'אין', ולאה נחשבה לעורכת דין של זכויות אדם. היינו חלק ממחנה השלום, היה כבר שיח בתקשורת שנתן מקום לעמדות הביקורתיות, הרבה מעבר למשקלן בחברה, רצו לשמוע אותנו". החלק השלישי הוא מאז שנת האלפיים. ורשבסקי שוב מרגיש בנסיגה, "כמו מישהו שמטייל ומגיע לראש הר, ופתאום צריך למצוא נתיב אחר".
את הנתיב הזה הוא מוצא בהתארגנויות השמאל הקיימות כיום. כדי להדגים את הרגע שבו הבין שמשהו השתנה הוא מספר על לילה אחד בתחילת שנות האלפיים. הוא חזר מפגישת עבודה בתל אביב עם אחד מחברי מה שייקרא לימים "אנרכיסטים נגד הגדר". הפעיל הצעיר ביקש ממנו שיוריד אותו על כביש 443, כי הוא הולך להפגנה בבילעין. ורשבסקי המופתע מייד שאל אותו עם איזה פלג הוא נפגש, החזית העממית? פתח? החזית הדמוקרטית? הבחור הצעיר לא הבין על מה הוא מדבר.
"אנחנו לא היינו עושים פגישה בלי לדעת בדיוק מאיזה פלג הבן אדם, מה רוצים להגיד. אנחנו היינו דור של סוף מעשה במחשבה תחילה. ביססנו כל הפגנה קטנה וגדולה על רעיון. אבל אני מקבל את מה שקורה היום, היתרון שלי הוא שאני הולך עם מה שזז".
ורשבסקי מתייחס להפגנות נגד הגדר במוקדים שונים בגדה, לשייח' ג'ראח וגם לארגונים כמו "כוח לעובדים" שנאבק בהגמוניה של ההסתדרות ו"עיר לכולנו" בעיריית תל אביב כחלק מאותה תופעה:
"הדור של היום הוא דור שונה מאוד, הרבה פחות אידיאולוגי, אבל הוא חד בערכים שמפעילים אותו ובעיקר בערכים שנגדם הוא מתגייס. הוא אינטרנציונליסטי במהותו, אני קורא לזה אינטרנציונליזם ספונטני, שלפיו העולם הוא דבר אחד, הכול קשור בכול וכל הקרבנות קשורים באינטרסים משותפים. מבחינה אידיאולוגית יש שני דברים בסך הכול שאומרת התנועה הזו: 'העולם הוא לא סחורה', ו'עולם חדש אפשרי'".
איש של ניגודים מישל ורשבסקי: ידוע באירופה ואלמוני בישראל; אנטי ציוני ששירת במילואים עד גיל 52; אתאיסט וחובב מסורת יהודית; בעל חברים ערבים שאף פעם לא רצה ללמוד ערבית - כדי להדגיש את עובדת היותו ישראלי; בן לאליטה מערבית מרכז אירופית; גר בנחלאות כבר יותר מ~30 שנה; אדם עם דעות בלתי מתפשרות שמצליח להתחבב על הכול; ומנהיג טבעי שעדיין נושא שלטים כמו אחרון המפגינים.
ובכל זאת, הניגוד הגדול מכולם הוא היותו איש שוליים בישראל ודמות משפיעה וידועה הרבה יותר בעולם. בישראל הוא לא מוזמן לתכניות אירוח או לדבר ברדיו, לא כותב בעיתונים. לעומת זאת הוא פרסם כעשרה ספרים בעולם, שהידוע ביניהם, "על הגבול", תורגם ל~15 שפות (ובימים אלה מתורגם לעברית). ורשבסקי הוא אזרח כבוד של כמה ערים באירופה, זכה בפרסים עיתונאיים וספרותיים בחו"ל, מתראיין קבוע לרדיו ולטלוויזיה בצרפת, איטליה וגרמניה, מארח פוליטיקאים אירופים בארץ ולא מפסיק לנסוע לכנסים והרצאות כבר שנים ארוכות.
את הסיבה מדוע ורשבסקי כל כך אלמוני בישראל אפשר לתלות באגו הרגוע שלו, אבל כנראה אלה פשוט העמדות שלו. הוא מעולם לא ברר מילים כדי להביע אותן. השאלה היא האם דבריו הם אכן כה קיצוניים, או שבישראל פשוט אסור להגיד דברים מסוימים, לא משום שישליכו אותך לכלא, אלא משום שיש מילים שבישראל חוסמות דיון מייד.
אתה מגדיר את עצמך "אנטי ציוני". מה זה אומר?
"אענה כמו תלמיד ישיבה בדוגמה, לא בהגדרה: דמיין שיום אחד מתעוררים ואין ערבים. לא כי עשינו משהו רע, לא טבחנו בהם, פשוט מאוד היה להם צורך אדיר לנסוע לקנדה, והם נעלמו. 95 אחוז מהישראלים ירגישו הקלה. מיעוט קטן ירגיש אבדן. הערבי,
"בשביל הרוב המכריע של הישראלים, כולל השמאל הציוני, הוא בעיה. כולם חושבים שאם הוא לא היה פה, כמה טוב היה - לא היה סכסוך, לא הייתה בעיה מצפונית, לא היה ויכוח פנימי. זה בשבילי קו ההפרדה. אני מאלה שירגישו אבדן על לכתם של הערבים, גם אם לא לכלכנו ידיים ולא עשינו שום דבר רע. זה המבחן האמיתי. במובן הזה אני חד~ משמעית אנטי ציוני".
יחד עם זאת שירתת במילואים.
"כן, עד גיל 52. היום כל היחס לצבא השתנה. אז לא עלה על הדעת בשביל איש פוליטי לא לשרת בצבא. שם הדברים מתרחשים. אני פיתחתי מומחיות לבקעת הירדן. שירתי בכל מקום ממצפה שלם ועד מוצב ברווז".
עם זאת, ורשבסקי מעולם לא שירת בשטחים או בלבנון. שליטה על אוכלוסייה אזרחית הייתה קו הגבול שלו. הוא סירב שלוש פעמים ונכלא, עד שהועבר יחידה, למורת רוחם אגב של מפקדיו ואחיו לנשק שאהבו אותו מאוד. "פעלתי לפי מה שמרקס אמר, אם אתה רוצה להיות דיסידנט, במה שאתה לא דיסידנט, תהיה הכי טוב. תהיה הפועל הכי טוב במפעל אם אתה רוצה לארגן הפגנה". היום הוא תומך כמובן בסרבנים, כי החברה בכללותה התפרקה.
אתה גם תומך בשיבת הפליטים הפלסטינים.
"אני יכול לתת לך מאה מודלים איך פרקטית ייתכן קיום לאומי למיעוט בלי לוותר על השיבה - לא על זכות השיבה. זה יכול להיות בחלוקה טריטוריאלית לשתי מדינות, או למדינה דו~לאומית או למדינה של קנטונים. מודלים לא חסרים כיצד אפשר לתת לכל קולקטיב לאומי או אתני או דתי את האוטונומיה שלו".
אתה מקבל את זה שהיהודים יהיו כאן מיעוט.
"אנחנו כבר מיעוט. מיעוט זעיר. אנחנו הקמנו ישות מערבית באזור שהוא מזרחי וערבי. השאלה איך אפשר שהקולקטיב הזה יוכל לחיות בביטחון ועם תחושת ביטחון בעולם שבו אנו נמצאים".
אתה מדמיין את הכפר הנטוש ליפתא חוזר לחיים?
"בהחלט. אני רוצה לא 'זכות' אלא 'שיבה'. היום יש 'דיל פוליטי' שנרקם: אנחנו נכיר בזכות, ואתם לא תחזרו. חלק מהפלסטינים מסכימים לו".
אז אתה יותר רדיקלי מהם.
"לא. אני מדבר מנקודת מבט ישראלית. כישראלי אני אומר שרק השיבה תאפשר לחברה הישראלית להיות נורמלית. אנחנו חיים עם השדים של 1948. התת~מודע הקולקטיבי רווי אשמה ופחד. הפחד הוא לא מהטרור, אלא עוד מאז. הזכויות של הפלסטינים – הם ידאגו לעצמם.
"זה לא ישנה את המודוס אופרנדי של המדינה, שמושרש בפחד הבסיסי. אתה תוכל להשתחרר מהפחד ביום שהפליט יוכל לחזור. יחזור או לא יחזור - זו כבר החלטה שלו. מה שמעסיק אותי זה לא הפלסטינים, זה הנכדים שלי, עידן ודריה, מה אני יכול לתרום כדי שהם, סוף~סוף, יוכלו לחיות חיים נורמליים באזור הזה".
למי שנמצא תמיד על הגבול, השנתיים האחרונות היו אולי מפתיעות ביותר באופן אישי. טלילה, בתו של ורשבסקי, התחתנה עם הלל בן ששון, בנו של נשיא האוניברסיטה העברית מנחם בן ששון ועדה בורג, רופאה בכירה ואחותו של אברום בורג. החתונה של טלילה והלל הייתה מיוחדת במינה ואף זכתה לסיקור בעיתונות המקומית. הזוג הצעיר התחתן באירוע פתוח לכל השכונה, בסמטה שמול הבית של משפחת ורשבסקי בנחלאות. מאות האנשים שהוזמנו, או נקלעו, למקום לא הפסיקו לרקוד.
מלבד השמחה הגדולה, משפחת הדיסידנטים צמל~ורשבסקי מצאה עצמה לפתע מחוברת באופן אישי והדוק ללב הממסד. ראש השב"כ כרמי גילון, שהכניס את ורשבסקי לכלא והיום הוא סגן נשיא האוניברסיטה, הגיע גם הוא לחתונה.
ורשבסקי מצדו מרוצה מהשידוך. קודם כול כי הבת מאושרת, אבל מעבר לזה הוא אומר: "הגבול זה המקום שלי, לא רק בין ישראל לפלסטין או בין יהודים לערבים. אני אדם שמחובר לעולם הדתי. אני אתאיסט, אבל אף פעם לא התנתקתי מהעולם הזה.
"כשאחותי הקטנה מתה קראנו משניות, בחפץ לב, יותר משנה. אם ברמה האתית צריכה להיות חומה של 80 מטר בין ערכים 'חיוביים' ו'שליליים'", ברמה החברתית~תרבותית אני אנטי גבול, אנטי חומה. אני כן כל הזמן שומר על חלונות ודלתות פתוחים. אף פעם לא הצלחתי להפנים ולצמצם את הזהות שלי להיות אזרח העולם, או אזרח תנועת הפועלים העולמית.
"היה ניסיון לחנך אותנו, וכמה שניסיתי - לא הצלחתי. לאורך תקופה קצרה ב'מצפן' לא חגגנו חגים כמו יום כיפור או פסח, ובמקום הלכנו לישיבה או לחלק כרוזים בטירה. זה היה סבל, ולא הייתי מודע לו. אבל זה עבר לי יחסית מהר. האושר שלנו נובע מאוסף הזהויות שיש לנו.
"אני גם יהודי, גם בתרבות צרפתית גם ישראלי וגם אינטרנציונליסט. יש המון סתירות בין כל הדברים האלה. לכן הגבול ביני לבין משפחת בן ששון לא רק שלא היווה בעיה, אלא מעבר לאידיאולוגיה - אנחנו מאותו הכפר של איזו בורגנות אינטלקטואלית".
אתה מגדיר את עצמך אדם קיצוני?
"תמיד סירבתי לענות לשאלה הזו. מה זה מתון ומה זה קיצוני? אם הייתי קיצוני הייתי עוסק במאבק מזוין. קיצוני זה לא ערך. אבל אני בכל זאת אענה: קודם כול אני רוצה לעשות את מה שאני יכול. אני לא פועל מתוך צניעות מסוימת. יש לי חובה מוסרית לעשות משהו. זה עוזר להיות בשייח' ג'ראח? לא עוזר? אני רוצה להיות מסוגל להסתכל בעיניים של הנכדים שלי ולהגיד שהייתי ועשיתי, מה שיכולתי עשיתי. לא עמדתי בצד ולא ניסיתי בשום צורה להיות חלק מהקונצנזוס.
"לפעמים עמדתי על הגבול, כולל על הגבול של החוק. לפעמים קצת שינו את הגבול, אבל ניסיתי במודע להישאר בגבול של החוק, בגבול של החברה. יכולתי להיות כמו אורי דיוויס ולהיות פלסטיני, אני לא רואה את זה באופן שלילי. אבל אני רציתי להיות חלק מהחברה ולמתוח את החבל כמה שאפשר ולהשתדל שלא ייקרע. עדיף לי להישאר בתוך החברה, ואפילו בכלא בתוך החברה, מאשר לחצות את הגבול. זה מה שמזין אותי - להיות חלק מהחברה הזו, עם כל הסתירות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם