ביקורת גבולות: מצב התרבות בקריית שמונה
התיאטרון היחיד נאבק על חייו, על קולנוע אין בכלל מה לדבר והצעירים יורדים לנחל להשתכר. מצב התרבות בקריית שמונה בכי רע, תודה ששאלתם, בטח מאז תום המלחמה. תרבות הפריפריה בישראל, פרק שני
גם את ההופעה הזאת, הוא אומר, "צריך לשנורר". למשל, מנוחי דנקנר וחברת IDB, שלדברי התושבים "מחזיקים את התרבות בעיר"; או מאיזי שרצקי, הבעלים של קבוצת הכדורגל המקומית. כדי להרים הופעה, אומר מלכה, צריך לפחות 400 אלף שקל. הבעיה היא שאין מספיק צרכנים באזור שיכסו את ההשקעה, ועל זה רוב האירועים נופלים.
"שנים חיינו מתחת לאדמה", הוא אומר. "הגיע הזמן להרגיש שיש חיים גם למעלה". הפגישה איתו נערכת בלשכתו, שממוקמת במבנה של מרכז קהילתי. ירים אצבע מי שמסוגל לדמיין ראש עיר במרכז, רון חולדאי למשל, מקיים פגישות במתנ"ס. צרכני התרבות בעיר מגוונים, הוא מספר. מתוך כ-22 אלף התושבים בעיר, 15 אחוז דתיים ורבים הרבה יותר מסורתיים. יש גם אוכלוסייה מרוקאית ועלייה רוסית, מבוגרת בעיקרה; וקרוב ל-500 צד"לניקים ששוכנו בעיר. לך תמצא מכנה תרבותי משותף.
אבל יתרון מרכזי של העיר, אומר מלכה, הוא האוויר הפתוח והקרבה לירדן. ולכן התחנה הבאה שלנו היא הטיילת, שבה אפשר לצעוד סמוך לנהר. המפגש שם בימי שישי הוא חלק מתרבות הבילוי המקומית. משפחות עם ילדים, צעירים, כולם בעצם - מגיעים לשבת על בירה או אוכל. "צוחקים, מדברים, שורפים את הזמן. זה השיעמום של קריית שמונה", מספר יוני מלכה (שום קשר לראש העיר), חייל בן 20 שנמצא במקום עם חבריו. אין ספק שהטבע מוסיף לרמת הנינוחות ולשלווה הנפשית, שחסרה במרכז.
מגדת הנהר אנחנו מגיעים לפנינת התרבות המקומית, תיאטרון מראה. התיאטרון הוקם לפני 11 שנה על ידי מנחם עיני ז"ל, שהחליט להקים בית ספר לאמנויות הבמה באזור. מנהל התיאטרון, עופר שמר, מסביר שמשתדלים לעבוד עם שחקנים מהאזור, אך מודה שחלק מהבמאים מגיעים מהעיר הגדולה. מדובר בתיאטרון שלמרות תקציבו הקטן, 1.5 מיליון שקלים, מצליח אף לזכות בפרסים. ההצגה "אינגעלע", בכיכובם של מיכאל אלוני וחנה ריבר, זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל הפרינג' "אקט 2".
"מכיוון שעיריית קריית שמונה נמצאת בתוכנית הבראה עם חשב מלווה אסור לה לתת תמיכות", אומר מלכה בתגובה. "כל זמן שהיא נתמכת היא לא יכולה לתת תמיכה לאף עמותה. אני כן עוזר להם להשיג תקציבים בדרכים אחרות. דרך משרד התרבות, דרך עמותות ובדרכים נוספות".
כיום יש לתיאטרון 530 מנויים, מספר סביר בהתחשב בפוטנציאל התושבים. המחיר (מאה שקלים לשש הצגות) ככל הנראה מסייע במכירה, אבל לא תמיד מספיק כדי למלא את האולם בן 160 המקומות. בכל מקרה, אומר שמר בחיוך, "הכלל שלנו הוא שמציגים כל עוד יש יותר קהל משחקנים".
מעבר לניסיונות לקיים הצגות ברמה גבוהה, התיאטרון גם פעיל בקהילה המקומית.
אז התיאטרון מצליח, אבל מי שיחפש בית קולנוע בקריית שמונה יתקשה למצוא. מתברר כי בית הקולנוע הצפוני ביותר במדינת ישראל נמצא במתחם יס פלנט בחיפה. בהיכל התרבות העירוני קיימת אמנם מערכת קולנוע שנתרמה לעיר (מישהו אמר נוחי דנקנר?) אבל רוב התושבים לא מכירים אותה, ואלה שכן, מדווחים כי מוקרנים בה סרטים ישנים, יחסית. "משדרים פעם בחצי שנה, סרט מלפני חצי שנה", אומר אחד התושבים.
מוסד התרבות הקריית שמונאי הבא הוא מנשה, וזה כבר מוסד מסוג אחר. חנות המשקאות של מנשה בן דוד (52) היא הזולה ביותר בעיר, ובין היחידות שפתוחות בסוף השבוע. המקום קיים מ-1981, ואליו מגיעים צעירים כדי לקנות אלכוהול ולהשתכר. על אף שבמקום לא מוכרים לבני נוער, סיבוב קצר ברחבי העיר מגלה שתייה - ולא מעט - בקרב הצעירים, שמוצאים דרכים אחרות להשיג אותה.
בן דוד לא מעוניין להתראיין לכתבה. הוא רק מעיר כי קיימת הפקרות בחינוך, ולראיה, עדרי בני הנוער התרים אחר אלכוהול. "כל הצעירים באים לקנות אלכוהול", מספרת נטלי אסרף (24), שעובדת במקום. "בסוף כולם מגיעים לכאן". ולמה שלא יבואו, אם אפשר לקנות גולדסטאר בשישה שקלים, ולאור היצע התרבות האחר שלא קיים.
"או שנמצא ספסל נחמד ונשב עליו או שנישאר בבית", אומרת ריטה (16), תושבת העיר, שהגיעה למקום כדי לקנות סיגריות. לצעירים מעל גיל 18 ישנם פאבים ומועדונים. לקבוצת הגיל שמתחת, אין אף פתרון בסופי שבוע, למעט שוטטות בעיר. "אנחנו יושבים במקומות ציבוריים, איפה שיוצא", אומר צבי (17.5). "כל מי שאני מכיר הולך להשתכר היום".
לבני הנוער אין מה לעשות, אבל למבוגרים דווקא יש: בסמוך לעיר ישנם שני פאבים ומועדון. פאב אנשו נמצא מרחק כמה דקות הליכה מהעיר. שם אנו פוגשים את יוסי אלי (59), הבעלים, מפורצי הדרך בתחום הפאבים באזור. לדבריו קשה להחזיק פאב באזור העיר בגלל תחרות שהתחילה באחרונה עם פאבים מאזור הקיבוצים.
הפאב השני באזור, מרחק חמש דקות נסיעה מהעיר, הוא "הפטריה" שנפתח לפני שמונה שנים. "קשה להחזיק כאן פאב", מסכים הבעלים, המכונה "שורש" (35), "אבל אנו מתבססים הרבה על סטודנטים ממכללת תל חי".
במקום מתקיימות הופעות חיות, כולל של מוזיקאים ותיקים ומוכרים כמו ברי סחרוף, לצד אמנים צעירים ואנונימיים, מופעי סטנד-אפ וערבי במה חופשית. ועדיין, רוב הלהקות מגיעות מהמרכז, בגלל מחסור בלהקות מקומיות. אלעד נבו (22) וחברתו רעות (27) המבלים במקום מספרים כי מקובל שלכל פאב יש את היום החזק שלו, שבו כולם נוהרים אליו, וישנם גם פאבים שנפתחים יום אחד בשבוע בלבד.
התחנה האחרונה היא מועדון Loco Beat. "הליין עובד בעיקר בימי חמישי-שישי", מספר הבעלים, סילוה זויגי (44). עד לפני כשנה פעל במקום מועדון בשם ינקל, וזויגי אומר ש"לשם לא היה מומלץ לשלוח את הילדים". מאז שינויי הבעלות, הוא אומר, ואין לו בעיה להצהיר על כך, התחילו לבצע סלקציה. "המופרעים לא נכנסים לכאן", הוא אומר. בהתחלה גם לא הכניס צעירים מקריית שמונה, רק קיבוצניקים; אבל באחרונה התחיל להכניס גם צעירים מהעיר לאחר שהתנהגותם "השתפרה", כהגדרתו.
אז מה הלאה? בקריית שמונה אמור לקום מרכז צעירים, בשיתוף פעולה עם מכללת תל חי והמשרד לקידום הנגב והגליל. בנוסף, נפתח באחרונה מחדש מרכז נוער שמקיים פעילויות, ואולי ישפר את המצב. מלכה אומר שהפתרון ברור, והוא לא מפתיע במיוחד: כסף. תנו לו חמישה מיליון שקלים, הוא אומר, והוא מפוצץ את העיר.
- לכתבה הראשונה בסדרה: אליען לזובסקי מבקרת בערבה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם