הוא ידע שהמלחמה בפתח, אבל איש לא הקשיב
במשך שישה חודשים בשנת 1973 ניסה סא"ל אביעזר יערי, אז ראש ענף באמ"ן להתריע נגד המלחמה הקרבה. הממונים עליו סירבו להקשיב. הוא ננזף כשניסה להתריע, כונה אלרמיסט ואיש בהלות. בלילה שלפני פרוץ המלחמה זימן אותו ראש האגף והכריז: "צדקת". זה לא עזר לצה"ל ולאלפי ההרוגים והפצועים
הפרדוקס הוא שבאופן עקיף, יערי שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל, ועוד איך שינה. יערי נכנס לדברי הימים של מדינת ישראל כאיש שבמשך שישה חודשים בשנת 1973 החזיק בדעה כי מצרים וסוריה מכינות עצמן למלחמה עם ישראל והממונים עליו באגף מודיעין סירבו להקשיב לו. הם לא לקחו ברצינות גמורה את אזהרותיו בדבר ההיערכות המתואמת מדרום ומצפון.
אם רק ניתן היה להחזיר את הגלגל, לפתוח את אוזנם של ראש אמ"ן דאז אלי זעירא או מפקדו הישיר, ראש חטיבת המחקר אריה שלו, מי יודע מה היה גורלם של 2,656 הרוגי המלחמה, יותר מ-7,000 פצועים וכמעט 300 שבויים.
מי יודע אם הרמטכ"ל דוד אלעזר היה מסיים את חייו בגיל צעיר כל כך, שבור לב ככל הנראה. ואולי משה דיין, שר הביטחון, שעדיין היה זחוח מתהילת מלחמת ששת הימים, לא היה מקבל את הסנוקרת שהצליחה לשבור אותו והיה נותר נערץ על העם וזחוח. ונראה שוועדת אגרנט כלל לא הייתה קמה וכוחה של ישראל בעיני השכנים היה מרקיע לממדים דיספרופורציוניים. מי יודע? אלא שאף אחד לא היה מוכן לשמוע ליערי, אחד הבודדים שבאמת ידע מי הוא האויב.
יערי קיבל לידיו בשנת 1971 את תיק סוריה, לבנון ועיראק. במזרח תיכון של אותם ימים, זה היה תיק חשוב במיוחד, עם תיק מצרים. מבחינה עקרונית אלה היו האויבות הגדולות ביותר של ישראל בשש השנים שאחרי חגיגת ששת הימים. את התיק הוא קיבל כשנה לאחר שחאפז אל-אסד הצליח בניסיון ההפיכה ותפס את השלטון.
ההערכות הראשוניות לגבי השליט הסורי היו מוטעות. באמ"ן היו בטוחים כי שלטונו לא יחזיק ימים רבים. ואכן, בתחילת הדרך השלטון בסוריה היה מעורער למדיי. עם הזמן יערי והאנשים שעסקו בנושא גילו כי לאסד יש יכולת טובה לתפוס את הסביבה שלו ואת מבנה הכוחות הפועלים. צעד אחר צעד, אסד הצליח לבנות שלטון יציב שמחזיק מעמד עד עצם היום הזה. עם ארגון העניינים בתוך המדינה, הוא דאג לחדש בריתות ישנות עם מצרים, ירדן וסעודיה וכך יצר איזון במדינתו.
נותרה עוד נקודה אחת כאובה ובלתי פתורה שאסד רצה לסדר: החזרת רמת הגולן. בכוח. מתוך הבנה כי מה שנלקח בכוח, חייב להיות מוחזר באותה צורה. ואם על הדרך אפשר להנחית על האויב הציוני מכה כואבת במיוחד, מה טוב. בשעה שמנהיגים ערבים אחרים דוגמת גמאל עבד אל-נאצר בסוף שלטונו ואנואר סאדאת בתחילת שלטונו התחילו
בשנת 1971 המצרים אפילו הציעו תכנית הדרגתית להחזרת סיני תוך אזכור מפורש של המילה שלום. בשעה שמדרום עלה ניחוח פייסני משהו, מצפון נשבה רוח קרב. הייתה רק בעיה אחת בלהט של אסד לקרב. הצבא שלו לא היה מספיק חזק כדי לנצח לבד את ישראל.
"לסוריה היה ברור כל הזמן, ואנחנו ידענו את זה, שהיא מוכנה לקחת את חלקה במלחמה נגד ישראל, אבל בידיעה שהיא לא יכולה לעשות זאת לבד", מספר יערי. "זאת הייתה התפיסה. אמרנו שאנחנו רואים את סוריה מכינה מלחמה אלא שאנחנו יודעים שהיא לא תעשה זאת בלי מצרים וגם כתבנו את זה. זה היה חזק מאוד בתפיסה של אמ"ן, שאין למצרים סיבה, שחסר לה כוח צבאי".
ועל כך נשענו באמ"ן. שלמצרים אין סיבה, רצון או יכולת להיכנס למלחמה עם ישראל. נוסף על כך סברו אנשי המודיעין כי יהיה זה רק עניין של זמן עד שסאדאת, שבדיוק עלה לשלטון, יסתלק כפי שהגיע. כידוע, אמ"ן טעה. הוא טעה בהנחה כי סאדאת הוא מנהיג לרגע והוא טעה בהערכה כי אין בכוונת מצרים לפתוח במלחמה עם ישראל. במשך כמה חודשים קריטיים בשנת 1973 זאת הייתה העמדה של אגף מודיעין. עמדה שבה אמ"ן התבצר היטב.
יערי (80), היום חבר המועצה לשלום וביטחון, טוען כי אבי אבות המשגים בהתנהלות אגף מודיעין היה בסוגיה המצרית. "מקור השגיאה הטוטלית הוא לא רק של אמ"ן", מסייג יערי, "הוא של כל הכוחות בישראל ושל צה"ל כולו. הוא נובע ממלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים הייתה מכה כל כך חזקה שהכינו והפתעה כל כך משחררת וכך הלאה, שנגררו למסקנות שבעצם הערבים יודעים שאין להם אופציה צבאית. תתחיל מהתפיסה הזאת ולפרש את הדברים בדרך ותראה איך זה מתפתח. היו כמה צירים: בציר הצבאי החזיקו עד הסוף במסקנה שאין להם אופציה צבאית. נוסף לזה היו אמרות כמו של דיין שיש להם היגיון ערבי".
כאן יערי מספר כי כמה חודשים קודם שר הביטחון דיין דווקא החזיק בעמדה מנוגדת לזאת של אמ"ן וכשהגיע חודש מאי והמצרים עדיין לא פתחו במלחמה, הוא קיבל את הערכות המודיעין שאין תחזית למלחמה. "בצבא היו בטוחים כי גם במקרה של הפתעה נוכל להתגבר עם התכניות הקיימות של צבא סדיר קטן ומילואים שמתגייסים אחרי תחילת המתקפה", מתאר יערי את השאננות שאפיינה את התקופה.
"הטעות שהייתה אולי המהותית ביותר מבחינת אנשי מחקר הייתה בהבנת סאדאת. סאדאת עלה כברירת מחדל בין כוחות שונים שהיו חזקים תחת שלטון נאצר והרושם היה שבמוקדם או במאוחר אחד הכוחות יסלק אותו. אבל בסוף 1971 הוא תפס את השלטון בצורה ברורה, אחרי שחיסל בצורה שיטתית את כל הכוחות שעמדו מולו ויכלו לסלק אותו. כבר אפשר היה להבין שאין זה ילד או פרחח אלא אדם בעל אישיות, עם כוח.
"ב-1972 הוא סילק את רוב היועצים הרוסים מהצבא, הוא סילק אותם בבת אחת. את זה לא עושה נמושה. באוקטובר 1972 הוא קיבל החלטה שהולכים למלחמה, באמצעים שיש. הוא קיבל את ההחלטה לעשות את זה. מובן שזה נמשך עוד שנה עד שהתממש, אבל זאת הייתה החלטה אסטרטגית צבאית חשובה מאוד. אנחנו לא כל כך ידענו על זה ולא כל כך שמנו לב לזה".
בהמשך יערי מספר כי סאדאת הציע להיכנס למשא ומתן לשלום. כשהוא אומר שלא היינו ערוכים אז לקבל את התנאים הוא צוחק ואז מזכיר כי לא הרבה אחרי ישראל קיבלה את תנאיו של המנהיג המצרי בזרועות פתוחות. "דיין קיבל את התנאים, אבל גולדה אמרה 'נייט'", הוא ממשיך. "זה היה גישוש שלא הצליח עם אמירת שלום אפילו. הוא עשה גישושים כלפי האמריקאים והם זלזלו בו. קיסינג'ר אמר להם שהתביעות שלהם מוגזמות. ואז הוא החליט שאין דרך אחרת מלבד פתרון צבאי. פתרון צבאי שלפיו מצרים פועלת לפי כוחותיה ואפשרויותיה".
ההחלטה האסטרטגית של סאדאת התאימה בדיוק למידותיו של שליט סוריה, שרק חיכה להזדמנות שמישהו ממנהיגי מדינות ערב ינסה לתקוף את ישראל. בניגוד למזמורים של נסראללה ואחמדיניג'אד בנוגע לחשק הבלתי מרוסן שלהם למחוק את ישראל מהיקום, באותם ימים הרצונות היו צנועים יותר. יערי מספר כי אסד ביקש להחזיר לעצמו את הגולן ומקסימום לחצות את הירדן ולהגיע לצפת. ובעוד אסד מתכנן לחצות את הירדן וסאדאת מפנטז להציב כוחות מרחק יריקה מאילת, באמ"ן סברו אחרת.
בסיכום מודיעין ממרס 1973 נכתב כי מצרים נמצאת בקשיים כלכליים וחברתיים עצומים וכלל לא ברור מה צופן לה העתיד, בייחוד כשבראש המדינה עומד אדם חסר כריזמה והשפעה כסאדאת. "העיוורון שלנו בתחום הזה היה הפנצ'ר המודיעיני הגדול ביותר", יערי אומר "שלנו", למרות שלו לא היה חלק בהערכה בנוגע למצרים.
כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה חוסיין מלך ירדן הגיע לביקור חשאי בישראל אצל ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. מי שהאזין לשיחה היה זוסיה (זיזי) קניאז'ר, ראש ענף ירדן באמ"ן. קניאז'ר הסגיר את פרטי השיחה ליערי. בניגוד לדרג המדיני, קניאז'ר סבר כי חוסיין ניסה להזהיר מפני המלחמה הקרבה ויערי סמך על חברו. מבחינתו זה היה חיזוק למה שחשב כבר באפריל.
"שיהיה ברור, אני לא מספר סיפור גבורה", הוא מצטנע. "למרות מה שעשיתי ואחרים עשו, לא הצלחנו להזיז את התפיסה האומרת שאין סכנת מלחמה, עד היום האחרון. ביום האחרון הצלחתי לשבת עם אריה שלו ולנסות להזיז אותו מהתפיסה שהייתה לו מאז שהיה קמ"ן צפון, שהסורים לא תוקפים עם המצרים".
ב-1 באוקטובר, חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, יערי קיבל ידיעה מפי סוכן מצרי בכיר שהתרגיל שעושה צבא מצרים אינו אימון, אלא הכנה למלחמה שאמורה להיפתח באותו יום ממש. במקום לגשת לממונה עליו, יערי הזהיר את פיקוד צפון. בתמורה לכך הוא ננזף על ידי שלו. הוא לא נרתע, וכשהיועצים הרוסים במצרים שלחו את משפחותיהם הביתה, הזהיר פעם נוספת. "אלה הניסיונות שאני עשיתי וזה מה שאפשר לרשום לזכותי או לחובתי, שלא עשיתי יותר או שלא עשיתי מספיק", הוא אומר.
יכולת לעשות יותר?
"תראה, חשבתי אז שאני עושה מה שאני יכול. היום להתפלסף על זה, זה כבר לא כל כך חשוב. אחר כך הייתה העובדה שאותה אריה שלו, כמו דברים אחרים, לא זוכר. הוא קרא לי אליו למשרד בליל פרוץ המלחמה ואמר: 'אתה צדקת, ועכשיו לך בכוחך כי זה עם ישראל'". יערי ירד מהמשרד כשחיוך על פניו וקרא לאנשי המשרד: "חבר'ה, לעבודה".
כדי לאשש את טענותיו, ויערי מרבה לעשות זאת, הוא מביא כדוגמה מקרה שצוין בספרו של האלוף אורי אור, שבאותם ימים קיבל לידיו פיקוד על חטיבת שריון. אור עשה סדרה של אימונים בגולן ולשיחת הסיכום הזמין את יערי שייתן סקירה מודיעינית. "בסקירה אמרתי להם שאני לא מבין את ההיערכות של פיקוד צפון כי הפרופורציות ביחסי הכוחות בלתי מתקבלים על הדעת, למקרה שתהיה מלחמה", הוא נזכר.
"ואורי אור לקח את זה ברצינות ואחרי ההרצאה באו מפקדי פיקוד צפון ובעיקר רפול וחקה (האלוף יצחק חופי, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון - י"ה) לשיחת סיכום ואור אומר לחקה, 'מסתובב איזה שייגעץ ואומר שאנחנו לא ערוכים'. ואז חקה הרים טלפון לראש אמ"ן, וראש אמ"ן אמר לו תפסיקו עם הבהלות, אין שום דבר חדש. וזה אורי אור כותב. זה היה שבועיים לפני המלחמה. אז אי אפשר להגיד שלא עשיתי וגם אי אפשר להגיד ששיניתי את היסטוריה".
מצער, לא?
"מצער, כן".
אני מנסה להבין מה עבר עליך באותם שבועות. חשת תסכול, אני מניח.
"בהחלט. זה התחיל באפריל 1973. אנחנו קלטנו מידע טוב על אימון ראשון של הצבא הסורי לתקיפה בגולן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה מידע על הכנות לתקיפה, כי קודם הוא התאמן להגנה. אנחנו לקחנו את זה ברצינות והכנו לקט מודיעין. ואז, בייחוד מצד אנשי ענף מצרים וכך הלאה, התחילו להסתכל עליי כמי שעושה בהלות. היה מישהו שניגש אליי ואמר לי שאני כבר רשום כאלרמיסט. זה התחיל אז. אז ככה שאם אתה שואל על מצב הרוח שלי, הוא לא היה נהדר ולא חשבתי על זה עד הסוף, אבל לקחתי בחשבון אפשרות שאם זה יימשך ככה הם לא ישאירו אותי באמ"ן".
וכשפרצה המלחמה, איך הרגשת?
"תראה, זה היה מאוד מעורב. זאת הייתה מלחמה קשה וחברים שלי נהרגו, לא פשוט. אבל נכון שכשאריה שלו אמר לי, 'צדקת' הייתה לי עלייה כזאת בנשמה. ולמחרת בא אליי ארל'ה יריב ואמר לי, 'כל הכבוד'. היה עידוד במובן הזה שהתוצאה הייתה שעבדנו טוב במלחמה".
איך הייתה נראית מלחמת יום הכיפורים לו שמעו לאזהרותיך?
"אם היו הולכים לכיוון הזה מדינת ישראל הייתה מתגייסת אפילו 24 שעות קודם ופני המלחמה היו אחרים".
מי האשמים הגדולים ביותר?
"אני חושב שוועדת אגרנט איתרה אותם נכון. היא סילקה שלושה: ראש ענף מצרים (יונה בנדמן - י"ה), את אריה שלו ואת ראש אמ"ן. זה היה איתור די נכון. אפשר היה למצוא עוד, אבל זה לא חשוב. צריך אולי להוסיף משהו על חוסר הפקפוק בתפיסה של אמ"ן על ידי ראשי הצבא והביטחון. דדו ודיין לגמרי שירתו את התפיסה של אמ"ן. לקראת המלחמה דדו עוד אמר שאין לערבים אופציה צבאית, אם כי הוא היה זהיר וביקש לגייס את המילואים. ודיין, אם כי היו לו קפיצות, פחות או יותר דיבר במושגים שבשנים הקרובות לא תהיה מלחמה".
ועדת אגרנט ציינה לשבח את יערי, עם סגן בנימין סימן טוב מאגף המודיעין של פיקוד דרום שהתריע אף הוא כי המצרים אינם עורכים תרגיל אלא מתכוננים למלחמה.
אני מניח שאז מי שכשל היה לו את המוסר להתייסר, זה משהו שלא קיים היום.
"בוודאי. אריה שלו בלי ספק, יונה בנדמן ללא שום ספק. ראש אמ"ן חיפש קצת הצדקות, ולצערנו גם סיכם את זה בספר".
- הכוונה שלי היא לכשלים ברמות כאלה ואחרות שמנהיגים לא משלמים עליהם את המחיר, הם אפילו לא מתייסרים. נניח כמו המקרה של אהוד ברק ופמלייתו שעלו למשלם המסים הון בביקור בפריז ובסופו של מסע ראווה ברק אמר שהוא לוקח עליו את האחריות ובזה תמה הפרשה.
"אני אתרגם את זה לעברית נכונה: הוא אומר, 'אני שווה את זה'".
בזמנו בגין השתגע בביתו, דדו כנראה מת מצער ודיין, לפחות לפי מה שאתה מספר, קצת נשבר. למה היום זה לא כך עם מנהיגי המדינה?
"אתה לא יכול להשוות, כי אין לך מפלה בעצמה כזאת, למרות שבסופו של דבר, אם לוקחים את תנאי הפתיחה ואת התנאים הסופיים, מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון אמיתי. היינו בתוך מצרים, היינו בתוך סוריה, אבל מבחינת מדינת ישראל זה היה אסון ממדרגה ראשונה, כי היא לא הייתה ערוכה לקבל מכה כזאת. לכן, את מלחמת יום הכיפורים אפשר לראות משתי זוויות: קיבלנו את השיעור ששכחנו בששת הימים; זווית שנייה היא שהערבים למדו שגם בתנאים הטובים ביותר מבחינתם אין טעם להסתבך איתנו במלחמה והגיע השלום עם מצרים. זו תוצאה של המלחמה".
למה עם הסורים אין הסדר שלום?
"אם להיות ישר, יש שני מרכיבים. אחד: הסורים לא מוכנים עד היום לשלום ממש. או לא היו מוכנים, כי בסוף זמנו של אסד הוא היה מוכן, אבל הוא רצה להעביר את השלטון בלי בעיות ולא להתחיל בעיות של משא ומתן. אבל אפילו אם הם מוכנים, הם לא מוכנים להשלמה ממש. אבל זה לא הדבר שמפריע. ראשי הממשלה לדורותיהם, חוץ מאריק שרון, חיפשו להגיע לשלום עם סוריה תמורת ירידה מהגולן, אם כי אף אחד לא היה מוכן עד הסוף. נוספת לכך בעיה נוספת: סוריה נשענת היום על איראן, טורקיה וחזבאללה והיא לא מוכנה אלא אם ארצות הברית תיתן לה גיבוי מוחלט, וכך היא תוכל להרגיש עצמה חופשייה.
"התנאי השני, שהוא הכי קשה - בישראל אין רוב לירידה מהגולן. תפתור את זה, כל השאר ייפתר. בטוח. סוריה היא מדינה שמעריכה את השקט בגבול. עם סוריה נעשה הסכם ב-1974 ועד היום שום דבר לא קרה בגבול בשביל להתריע שהסורים רוצים לזעזע את השקט. יש להם בעיות יותר דחופות. אני משוכנע שאם אסד היה מקבל מארצות הברית או אירופה תמיכה מספקת כך שהוא יכול להרגיש בטוח במרחב, הוא היה מקבל את זה בלי בעיה. אתה יודע אילו השלמות הוא עשה עם טורקיה כדי שיהיה שקט? טורקיה גזלה להם את רוב המים".
נושא נוסף שיערי מבין בו הוא כורים גרעיניים. הוא המליץ בשעתו למנחם בגין להפציץ את הכור העיראקי. שאלתי אותו מה דעתו בנוגע להתחמשות איראן בנשק גרעיני. "דעתי היא שאסור לישראל לתקוף את איראן לבד", הוא אומר. "היא תוכל לטפל באיראן במסגרת מאמצים עם המעצמות. יכול להיות שזה יעלה בהסדר עם איראן גרעינית, כי איראן תהיה גרעינית. כבר שמונה שנים שהעולם יודע שהיא מסדרת אותו וזה לא מפריע.
"התקיפה באיראן היא דבר מסובך מאוד ויכול להיות שהם פיזרו את מתקני ההעשרה וכדומה על פני המדינה. יכול להיות שהיא תצטרך להימשך ימים, וזה לא פשוט. לאיראן יש טילים כדי להחזיר לנו ויש לה יכולת להפעיל את חזבאללה ואת חמאס. זאת לא תהיה אסטרטגיה חכמה לטפל באיראן לבד עכשיו, כל זמן שאפשר. אולי יהיה רגע שאי אפשר יהיה".
הם יתקיפו אותנו?
"יוזמה שלהם? בשביל מה? הם צריכים להשתגע לגמרי".
הגמד משוגע, לא?
"לא. ההתעצמות האיראנית היא בשביל שהם יהיו הכוח המרכזי במרחב. אם הם יגיעו למסקנה שהם חזקים וישראל חלשה, וזה רחוק מהדמיון כרגע לפחות, אז אולי היו חושבים על זה. אבל בשביל מה הם צריכים להסתבך ולהפסיד את מעמדם במרחב. עצם העובדה שהם יהיו מעצמה גרעינית שמה אותם בעמדת כוח שמשפיעה על הסביבה. לדעתי הם לא ייזמו התקפה נגד ישראל אלא אם הם ירגישו מאוימים לחלוטין או שיחשבו שזכו לכוח כזה שיכולים להתגבר על ישראל. אחרת, זאת משימת התאבדות, והתאבדות זה לא מה שהמשטר באיראן רוצה לעשות. להפך, הוא רוצה לשרוד ולהרגיש טוב במרחב".
ומה בנוגע להסדר עם הפלסטינים?
"אני לא יודע מה נתניהו ואובמה, כשהסתודדו עם חיוכים, גמרו ביניהם. לא סביר שהם גמרו תוך הבנה שנתניהו מסדר את אובמה ולהפך. לא ברור מה הם גמרו ביניהם ולא ברור איך נתניהו מוכן לתרגם את ההכרזה על שתי מדינות לשני עמים. הרי אי אפשר להרים מדינה פלסטינית באוויר. לפי דעתי הסוגיה שאפשר להתחיל לדון עליה בלי קונפליקטים מיותרים זה עניין הגבול. אבל בשביל זה נתניהו צריך אומץ להתגבר על הריאקציה מימין. האם יש פוטנציאל להסדר? יש. אומרים שהמשא ומתן על כרעי תרנגולת. גם על כרעי תרנגולת אפשר לעמוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם