בלה ברודסקי זועמת על מות בנה: "לולרי אין מחיר"
ולרי בוריסיוק רצה רק לפרנס את אמו לפני הגיוס. שרשרת תקלות במקום עבודה שאמור להיות מוגן גרמה למותו. שמונה שנים אחרי הטרגדיה, האם, בלה ברודסקי, משוכנעת שצדק אמיתי עם האחראים למות בנה לא נעשה
שמונה שנים אחרי הטרגדיה שפקדה אותה, בלה ברודסקי מקריית שמונה לא מצליחה לעצור את הדמעות. בנוסף לכאב העצום, היא גם זועמת על מותו של בנה ולרי, שנהרג ערב גיוסו לצה"ל בעת עבודתו כפועל כללי במפעל נביעות בקריית שמונה ועל מערכת החוק שלטענת המשפחה התרשלה בטיפול באירוע.
המשפט בנושא הסתיים לפני כמה חודשים בלבד, ובבית משפט השלום בצפת נקבע המקרה כגרימת מוות ברשלנות, כשעל שלושת המורשעים נגזרו עונשי מאסר על תנאי ופיצויים כספיים בסך 80 אלף שקל.
"עליתי לארץ רק בגלל הילדים שלי. שניהם התעקשו לעלות לישראל ולהגשים את החלום הציוני", אומרת ברודסקי. "באוקראינה היה לי בית, גינה, שלושה מקומות עבודה, ואבא שאחרי שהתגרשתי שימש ממש כמו אב לבנים שלי. הוא לא רצה לעלות לארץ. היה לי מאוד קשה להשאיר את הכל מאחור, אבל הלכתי בעקבות הרצון של הבנים שלי. היום אני עובדת כמנקה בקריית שמונה".
בלה ברודסקי עלתה לארץ בחודש דצמבר 1999 ביחד עם שני בניה, סלבה בן ה-18 וולרי בן ה-15. שלוש שנים לאחר מכן התרצה אביה והסכים להצטרף למשפחה בקריית שמונה. בלה שלחה את סלבה לאוקראינה כדי לעזור לאביה בסידורים לקראת המעבר, אולם שלושה שבועות לפני שהם היו אמורים לעלות יחדיו על המטוס לישראל מצא סלבה את גופת סבו שעבר אירוע מוחי.
"אפילו להלוויה שלו לא יכולתי לטוס", משחזרת ברודסקי בגרון חנוק. "אבא נפטר ב-16 בנובמבר 2001. לפי החוק במדינת ישראל, אני חייבת להפקיד ערבות בסך 7,000 שקל אם אני יוצאת מהארץ בשלוש השנים הראשונות שלי כאן, כדי להבטיח שמענק העלייה שקיבלתי לא ניתן בחינם.
"המצב הכלכלי שלי היה מאוד קשה ולא יכולתי לגייס את הסכום הזה. רק הבנים טסו להלוויה באוקראינה, ואותי השאירו כבת ערובה בישראל כדי להבטיח שהבנים שלי יחזרו".
ארבעה חודשים לאחר מות אביה, ב-14 במארס 2002, הגיעה הבשורה המרה מכל. שבוע לפני כן החל ולרי לעבוד במפעל נביעות בעיר. "זה
"אחרי זמן קצר התקשר אליי אבא של חבר של ולרי. הוא שאל אותי: 'בלה, את יודעת שהבן שלך מת?'. עניתי: 'על מה אתה מדבר, עכשיו דיברתי עם סלביק והוא אמר לי שהוא בסדר'. הוא שאל: 'והבן הקטן שלך?'. אמרתי לו: 'לא יכול להיות. הוא בעבודה'. "ולרי רצה לעבוד לפני הגיוס. אמרתי לו 'עוד מעט צבא, אתה לא צריך לעבוד', והוא ענה: 'אני רוצה לעזור. את כל הזמן מפנקת אותי'. אני לא יכולה לקבל עוד ילד כזה. הוא היה בשבילי כמו ילדה, כמו חברה".
סלבה מספר: "הייתי נסער, ולקחו ממני את הנשק כדי שלא אעשה משהו לאנשים במפעל. ולרי הלך לעבוד כדי לעזור בפרנסה של המשפחה וגם כדי לחסוך כסף כדי לבקר את חברה שלו באוקראינה לפני הגיוס. אנחנו עדיין בקשר איתה. אמרתי לה שהיא חייבת להמשיך בחיים שלה, והיום היא כבר נשואה עם ילד".
ולרי בוריסיוק התייצב לעבודה במפעל בשבע בבוקר. לפי עדותו בבית המשפט של חדד ג'ורג' בן אליאס, ששימש כמפעיל בחדר המדחסים, מדי פעם היו עושים טיפול במדחס הראשי במפעל.
באותו יום דרש ממנו נועם זיו, טכנאי מדחסי אוויר של חברת ל.א. הנדסה שהוזמן למפעל, לכבות את המדחס הראשי כדי להוריד את הלחץ שהצטבר בו ולנקוט פעולות נוספות להורדת הלחץ במדחס. כבר אחרי 20 דקות, טען בן אליאס, האוויר היה בחוץ ומד הלחץ הצביע על אפס.
כמו כן, הוא העיד כי הטכנאי ביקש שיקצה לטובת העבודה שני פועלים מהמפעל. בן אליאס, שמתקשר עם יתר עובדי המפעל רק באנגלית, גייס לעבודה עובד אחזקה ואת ולרי בוריסיוק, שדיבר רק עברית ורוסית. בשעה שולרי טיפל, בהוראת הטכנאי, בשחרור ברגים של המדחס, נשמע פיצוץ עז. בתחילה חשבו במפעל כי מדובר בקטיושה שנפלה בעיר, אולם בהמשך התברר כי המדחס התפוצץ בפניו של ולרי.
בדוח של אבי הרוש, מפקח עבודה בכיר שחקר את האירוע מטעם משרד העבודה, נכתב כי ניתן היה למנוע את התאונה הקטלנית על ידי שימוש באמצעי בטיחות נוספים, שהיו יכולים למנוע את ההדף של המכסה הקטלני. כמו כן, נכתב בדוח כי את העבודה היו צריכים לבצע עובדי אחזקה "שהוכשרו במיוחד למכונות מסוג זה ובעל ידע וניסיון".
בהמשך העלתה המשפחה שאלות קשות נוספות. "אחרי שקמנו מהשבעה, אמרתי שאני רוצה לתבוע את האחראים לאסון שלי", אומרת בלה ברודסקי. "אמרו לי שאני לא צריכה לשכור עורך דין פלילי, וכי הפרקליטות תגיש תביעה נגד המפעל. שאלתי את קצין המשטרה מתי אקבל תשובה, והוא אמר לי תוך שבועיים-שלושה".
במשך שלוש שנים דרשה המשפחה לדעת מה קורה עם התיק, ורק אחרי שפנו בכתב לפרקליטות קיבלו תשובה: "בתאריך 2.5.05 סגרה פרקליטות מחוז צפון את תיק החקירה מחמת היעדר ראיות מספיקות. לפיכך, לא יוגש כתב אישום בתיק זה".
המשפחה פנתה לפרקליטות באמצעות עו"ד דויד שפיגל, ובנובמבר 2005 נראה האור בקצה המנהרה: "לאחר עיון נוסף בחומר החקירה שבתיק, הגענו למסקנה כי נכון יהיה, בטרם נשיב לבקשתך, לפנות למשטרה בבקשה לבצע מספר השלמות חקירה". רק בשנת 2006, ארבע שנים אחרי מותו של ולרי בוריסיוק, הוגש כתב אישום ונפתח משפטם של זיו, בן אליאס ויואל פיירטג, ממונה הבטיחות ומנהל הייצור במפעל, שלא היה במפעל בזמן התאונה.
בן אליאס אמר בדיונים האחרונים שנערכו בבית משפט השלום בצפת ב-2009: "הבהרתי לנועם (הטכנאי) כי תפקידו של ולרי היה לנקות, ולא לגעת במדחס. ביום המקרה נחקרתי על ידי חוקר משרד העבודה. אני לא קובע אם מותר או אסור לשים עובד במקום שלא הוכשר אליו, אני לא מנהל. פועל ייצור לא יכול לעבוד בטיפול במכונות, הוא צריך לקבל הכשרה לכך".
באותו דיון עלו שאלות נוספות הנוגעות לפתרונות שנתנו החוקרים לקשיי השפה של בן אליאס: "כשחקרו אותי שני החוקרים במשטרה אף אחד מהם לא הבין אנגלית. מה שכתוב באותה שורה (של חומר החקירה) זה מה שהשוטר הבין ולא מה שאני אמרתי".
ברודסקי: "לא יכולתי לסבול את זה. הצמידו לו מתורגמן במשפט. שאלתי אותו 'איך הסברת לבן שלי מה הוא צריך לעשות אם אתה מדבר אנגלית והוא מבין רק רוסית ועברית?".
בינואר השנה התקבלה הכרעת הדין במשפט, אחרי עסקת טיעון, לפיה חדד ג'ורג' בן אליאס ונועם זיו יורשעו בעברה המיוחסת להם. לגבי יואל פיירטג, מנהל הייצור, "נמצא כי הנאשם ביצע את העברה בלי להרשיעו". השלושה נידונו לעונשי מאסר על תנאי בלבד. בן אליאס ופיירטג גם חויבו בתשלום פיצויים בסך 30 אלף שקל כל אחד, וזיו בסך 20 אלף שקל.
אף שההליכים המשפטיים נגמרו, נפשה של בלה ברודסקי אינה יודעת מנוח: "הם קיבלו עונש מגוחך, רחוק מאוד ממה שהם עשו. אני לא רוצה כסף. לבן שלי אין מחיר. אני רוצה לראות את האנשים האלה בכלא. אני רוצה שבכל מקום שהאנשים האלה ילכו, האדמה תישרף מתחת לרגליים שלהם.
"לכל בן יש פינה בלב של אמא שלו. אף אחד לא יכול לסגור את הפינה הזאת. גנבו את החיים שלי, גנבו את החיים שלו. אי אפשר לקנות אהבה. זה מה שאמרתי לפמליה של הנהלת המפעל שבאה לבקר אותי בשבעה. שהבן שלי עולה הרבה מאוד כסף. אין כסף כזה בעולם".
עו"ד ליאור אפשטיין, שייצג את נועם זיו, מסר בתגובה: "החקירה הנגדית הצביעה שאירע פה מקרה שהוא מעבר להבנת המדע. אף אחד לא הצליח להבין, וגם התביעה לא הצליחה להצביע, איך נוצר אותו תת לחץ שהביא את המוות המצער ואת האסון הנורא למשפחתו של הקורבן. המכונה הזאת הייתה במצב שלא מאפשר להניח שנותר לחץ.
"זה בערך כמו שקופסת נעליים הייתה מתפוצצת. ממקום של אחריות וממקום של כאב נעשתה עסקה שהשיקול המרכזי שבה הוא התוצאה המרכזית של המקרה. כפי שבית המשפט ציין בפסק הדין, הנסיבות ההנדסיות הנדירות והלא מובנות הצביעו שהלקוח שלי לא פעל ברשלנות שקשורה לתפעול המכונה. לכן הוטל העונש המדוד במקרה הזה, ואילו התיק היה מתנהל עד סופו ספק אם היה מוטל עונש ותחושת ההחמצה של משפחת הקורבן הייתה גדולה שבעתיים".\
יואל פיירטג: "אני מדבר בשם עצמי אני לא מיצג את החברה. בית המשפט אמר את דברו שקבע שאין בי אשמה". בנביעות העדיפו לא להגיב. את תגובתו של בן אליאס לא ניתן היה להשיג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם