כשהייתי יפה: כך כמעט הפכתי לפלייבוי של נשות האצולה האירופית

מראהו של נתן זהבי בשנות השבעים היה יכול להעניק לו חיי פאר והדר, אבל הוא העדיף להישאר ביטניק תפרן בסנדלים וג'ינס, עם ילקוט גב ושק שינה. הפספוסים הגדולים, פרוייקט מיוחד

נתן זהבי | 3/10/2010 15:03 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
המעבר מישראל המוכה של אחרי מלחמת 1973 לשווייץ העשירה והשאננה היה לי מוזר. זוג ידידים מבוגרים ממני, מאלו המכונים העשירון העליון, הזמינו אותי לתפוס כמה ימים של שקט בדירת הפאר שלהם בלוזאן. התכנית שלי הייתה לבקר בלוזאן, לעשות כמה ימים בלונדון, ואחרי זה להמשיך להולנד כדי למצוא קצת שלווה ולחפש כיוון חדש בחיים. היום, במבט לאחור, הסיפור שתכף אספר נראה לי הזוי לחלוטין, אבל אני לא אובייקטיבי, אז אני מניח לכם לשפוט עד כמה גדולה הייתה ההחמצה שלי.

משדה התעופה אסף אותי נהג ברולס רויס. אותי - בן 28, לבוש ג'ינס, שיער ארוך, נראה מבחינה חיצונית מה שאז זכה לכינוי "ביטניק". אמרתי לעצמי שאם מישהו רואה אותי ברולס רויס עם נהג בלוזאן, הוא בטוח אומר לעצמו שהוא חולם. הגעתי לבית של ל', בית מפואר על גדות האגם, היה לי ילקוט גב ששמרתי מימי תנועת הנוער, כמה בגדים מרופטים, מצלמה ושק שינה מגולגל למקרה שאתקע באיזו נקודת זמן בלי מקום לישון.
צילום: חנוך גנוסר
נתן זהבי בצעירותו. המארחת סיפרה בטלפון על ה''ניו יזראלי בויפרנד'' שלה צילום: חנוך גנוסר

זכיתי לקבלת פנים חמה בדירת הפאר שהייתה נטולת מאפרות, ונאלצתי לצאת לעשן כבר אז במרפסת באורך מגרש כדורגל שהשקיפה על אגם קסום. הדירה נראתה כאילו יצאה מסרט הוליוודי, והחדר שהוקצה לי היה חמישה כוכבים ועוד כוכבית, ולו רק בגלל חדר האמבטיה המפואר.

בערב הראשון הלכנו לאכול במסעדה שמזמינים אליה מקום יומיים-שלושה קודם, והמנה העיקרית בה היא פולקעס של צפרדעים. המסעדה נמצאה על צלע הר, היו בה אח חלומי ושולחנות מפוארים עם מערכות כלים שלא חלמתי שיש כמוהן במסעדות. ההופעה החיצונית שלי לא התאימה למקום המהודר, אבל המארחים שלי הם אנשים חשובים, אז כנראה ויתרו להם אחרי שהם הסבירו למנהל המסעדה שאני פרימיטיבי מהמזרח התיכון.

הצפרדעים היו דליקטס, לא היה שם ערק, אז שתיתי איזה חמש-שש כוסות פרנו שגרמו לי להרגיש חופשי ולשחק אותה מיליונר שהתחפש לביטניק.

למחרת, אחרי סיבוב בעיר עם זלילה מפוארת בצהריים, התחלתי להשתעמם. הובטח לי שבערב אני איהנה כי נהיה אורחי כבוד בהופעה של הזמר גילברט אוסליבן, שהיה כוכב מצעדי הפזמונים באותם ימים, ואזכה לראות שם את כל המי ומי של ההיי-סוסייטי

האירופית.

וכך היה. ההופעה הייתה שמאלצית למדי, העיניים שלי התרוצצו על הפצצות שישבו באיזור המכובדים ומתי לשתות ולעשן, אבל התאפקתי. באירוע של אחרי ההופעה במועדון לילה מקומי ישבתי עם המכובדים, הכירו לי כל מיני שמות נוצצים, דוגמניות בדימוס, נהגי מירוץ בינלאומיים, מיליארדרים ועוד מסולתה ומשמנה.

העיניים שלי ננעצו בפצצה בסטייל הוליוודי שנראתה לי באזור גיל הארבעים, שעשתה לי עיניים באותה מידה של להט ששיגרתי אליה. המארחת שלי עשתה בינינו היכרות, דיברנו קצת, שתינו הרבה. אחרי שני ריקודי סלואו לחץ, האישה המפוארת, עם מיטב הגינונים האירופיים שלה, ביקשה את רשות מארחיי לקחת אותי אתה כי היא מאוד רוצה להראות לי את הבית הקטן שלה, שנמצא מחוץ לעיר. הרשות ניתנה.

לפני שנפרדתי מל' היא לחשה לי שהפצצה שאיתה אני יוצא לביקור בית, הייתה מגדולות הדוגמניות באנגליה, היא גרושתו של מיליארדר גרמני והייתה אהובתו של מיליארדר יווני שנהרג בתאונת מטוס. בקיצור, הבהירה לי ידידתי ל', אתה נכנס לחוג הסילון והחסילון הבינלאומי מהרגע שאתה נמצא עם הגברת המפוארת.

דרלינג, רוצה ארוחת בוקר?

המרצדס ספורט שהיא נהגה בה הייתה מחלקה ראשונה, המהירות הייתה של טיל בליסטי, והיד הימנית שלה ששיחקה ברגל השמאלית שלי בילבלה לי את השכל, בעיקר כשבראש היו לי אדי קוניאק צרפתי משובח ששתיתי בכמות מופרזת במועדון. הרגשתי כמו מלך, וכל הזמן חייכתי לעצמי כשניסיתי להבין איך בתוך 24 שעות עשיתי שינוי כזה ענקי מהחדר השכור בתל אביב והעבודה בדייג לחבר בחוג הסילון.

בכניסה לבית שלה עמד מקרר ענקי לבוש מדים של משרת, הוא פתח שער אלקטרוני אחרי שווידא מי במכונית. זו הייתה טירה ענקית, ובחצי מבט של מסטול מוחלט הבנתי שאני נכנס לאיזור האגדות.

הבפנוכו של הבית הימם אותי, זה היה משהו שגם בסרטים לא ראיתם: חדר שינה ענקי, מיטה בגודל מגרש טניס, ג'קוזי עם מפלים כמו בגן עדן, והגברת המופלאה שאתי פותחת בקבוק שמפניה דום פריניון, מוציאה מקופסה משובצת צינגלה מפואר שגולגל ביד אמן, וכעבור כמה דקות אנחנו בתוך המים כמו אדם וחווה מקיימים את מצוות בורא עולם, הלוא היא מצוות פרו ורבו.

אחרי שני סיבובים של סקס פרוע, בקבוק שמפניה ריק ושני צינגלך באורך של חליל, הייתי מעולף על מיטת הפאר, ולפני שעברתי לעולם החלומות הספקתי לשמוע את המארחת שלי מספרת בטלפון בקול שלווה בצחקוקים שיש לה "יזראלי בוי חדש", מה שגרם לי קצת חררה, אבל דחיתי את התגובה ההולמת לבוקר.

הבוקר היה גם הוא פסיכי. נואש למדי חיפשתי את המקרר הקרוב, כי הייתי יבש מהקוניאק ומהגראס. הגעתי אחרי חיפושים למשהו שנראה כמו אולם תצוגה והיו בו תנורים, מכשירי גז ומקררים. פתחתי את הראשון, שהיה מלא מזון, את השני, שהיו בו רק ירקות ופירות כמו בציורים, ואת השלישי, שהיו בו משקאות.

שתיתי כמה ליטרים וחיפשתי את הדרך חזרה, כששמעתי את קולה של הגברת מכריז "דרלינגגגגגג, רוצה ארוחת בוקר?". אמרתי כן. אחרי רבע שעה הכניסה מי שנראתה כמשרתת ארוחה לחדר המיטות שאליו שבנו לסיבוב שלישי. למרות שהיינו בפרו ורבו המשרתת לא הייתה נבוכה, היא כנראה רגילה, והניחה את המגש הענקי על השולחן ליד הג'קוזי.

הבריחה הגדולה

"הגברת פ' סיפרה לי מה התכניות שלנו להערב. אני זוכר שהיא רצתה להכיר לי כמה חברות שלה, ללכת לאירוע חברתי כלשהו, היא רצתה שנלך לקנות לי בגדים במקום הג'ינס הבלויים שלי וסנדלי הנמרוד שנעלתי, ולא הייתי מוכן להחליפם עם שום נעל בעולם, אפילו אם היא עשויה מעור של נחש קוברה.

זהבי כיום. 12 שעות מלאות עושר ואושר
זהבי כיום. 12 שעות מלאות עושר ואושר רובי קסטרו

פ' עשתה עוד שניים-שלושה טלפונים; באחד היא דיברה גרמנית, בשני צרפתית ובשלישי, זה שהבנתי, באנגלית. בכל השיחות היא סיפרה על היזראלי ניו בוי פרנד שלה. הייתי מבואס רצח מהקטע שבו אני עומד להיות מוצג כאיזה פודל בפני ההיי-סוסייטי המקומי. נזכרתי כמה לא סבלתי את כל הג'יגולואים הישראלים שהיו תופסים תיירות מזדקנות וחיים על חשבונן, והראש שלי התחיל לעבוד: איך אני בורח מהטירה הזאת בלי לעשות פדיחות למארחים שהכירו לי אותה ולעצמי".

את הפתרון מצאתי בזכות פ', שבחיוך רחב שאלה איך אני חושב שאסתדר בבית החדש והנפלא שלה. היא הובילה אותי לחלונות הענק, שהווילונות שלהם נפתחו עם שלט, והראתה לי את השטחים העצומים שמסביב, הצביעה לכיוון אורוות הסוסים, לכיוון בריכת השחייה, מגרש הטניס...

הייתי בבלבלת טוטלית עד שנפלטה לי המילה "גרובי". הוספתי שאני רק צריך לנסוע לבית של ל' ולקחת את הילקוט שלי וכלי הרחצה והמצלמה וכולי. פ' המקסימה אמרה שזו לא בעיה, הנהג שלה ייקח אותי ויחכה עד שאארוז ויחזיר אותי.

צלצלתי לל' והודעתי לה שאני בא לקחת את הדברים שלי, וזה מה שהיה. כשנפרדתי ממארחיי בדרכי לנהג שחיכה למטה, ביררתי אם יש יציאת חירום אחורית בבניין, וביקשתי מל' לא לשאול שאלות. ביקשתי ממנה גם להזמין מונית בשבילי ליציאה האחורית של המשרתים בבניין.

נפרדתי לשלום, וביקשתי, בקשה אחרונה, לא להגיד לפ' כלום. ל', במבט מבוהל, השביעה אותי שלא הרמתי איזה יהלום או משהו יקר ערך מפ', כי זה יהרוס את חייה וחיי בן זוגה בלוזאן. נשבעתי לה שלא הרמתי שום דבר מפ' חוץ מאשר אותה עצמה.

המונית לקחה אותי לשדה התעופה, היה לי כרטיס טיסה ללונדון ליום המחרת, קמבנתי בחברת התעופה שיקדימו לי את הטיסה וברחתי ללונדון. ההוצאות על המונית ושינוי הטיסה גזלו ממני את מעט הכסף שנשאר לי.

כל הדרך ללונדון (עם עשרים דולר בכיס) לא הפסקתי לחשוב איך הייתי יכול להישאר בלוזאן ולהפוך לפלייבוי של האצולה האירופית, ואיך אחרי ניסיון קצר של 12 שעות מלאות עושר ואושר ונגיעה במהפך של חיי חזרתי להיות ביטניק תפרן בסנדלים וג'ינס עם ילקוט גב ושק שינה, שעומד לנחות בלונדון עם עשרים דולר בכיס. שיט.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/local/center/ -->