המודל נשבר לרסיסים: הפספוס הגדול של משה קצב
בפעם הראשונה בתולדות המדינה, פילס דרכו לנשיאות אדם שבא מקריית מלאכי. לכן האכזבה וההחמצה גדולות כל כך. עלייתו ונפילתו של משה קצב. הפספוסים הגדולים. פרויקט מיוחד
עצמו עיניים ונסו לדמיין: מה היה קורה אם היה מצליח לסיים את הקדנציה ללא הפרשה המביכה? לאן היה מגיע? מה זה היה עושה לפוליטיקאים המזרחים? "אף אחד לא היה עוצר את קצב בדרך לכיבוש הפסגה-ראשות ממשלת ישראל - והוא גם היה נשאר שם לכמה קדנציות טובות", משוכנע פעיל הציבור רמי עטיה, תושב קריית מלאכי.
"זו החמצה ענקית. למה? כי משה תמיד הצליח בגוף הבוחר שנקרא מרכז הליכוד. זה הבית שלו. העם אהב אותו. אני אומר את זה באופן נחרץ. אני מאמין שכל הסיפור שלו, מקורו ביד מכוונת שנועדה לעצור את הקריירה הפוליטית שלו. אני מאמין בחפותו ובזיכויו".
ח"כ דניאל בן-סימון מהעבודה, ששימש עיתונאי חברתי במשך שנים רבות, מחדד את ההחמצה האישית כמו גם את השלכותיה. "קצב היה יכול להגיע לכל תפקיד. במקרה שלו השמים באמת היו הגבול, ולכן הפשע לכאורה שלו הוא לא רק אינדיבידואלי, אלא פשע קולקטיבי בעל השלכות על הקהילה המזרחית כולה".
פרשת קצב היא כתם על ישראל כולה, אבל טרגדיה גדולה עוד יותר למה שמכונה ישראל השנייה והשלישית. בפעם הראשונה בתולדות המדינה פילס דרכו לנשיאות אדם שבא משולי המדינה ושולי החברה. הוא הגיע עד קצה הפירמידה ממעברת קסטינה, שלימים הפכה לעיירת הפיתוח קריית מלאכי.
לעתים נדירות קורה שאדם מהמעמד הנמוך כובש את הפסגה. "האירוע הטרגי שלו הוא בעצם אירוע טרגי של כולנו", מחדד בן-סימון. "מעתה ייבחנו כניסות כאלה בשבע עיניים. לא ייתנו למזרחים למשוך את זה כמו שמשכו עם קצב. עיין ערך מקרה עמיר פרץ".
במילים אחרות, אתה אומר שהוחמצה ההזדמנות הנדירה לשבירת מבנה האליטות בישראל?
"ממש כך".
לעומת בן-סימון, הפרשן הפוליטי של "מעריב" שלום ירושלמי סבור שפרשת קצב לא פגעה באפשרויות הקידום של פוליטיקאים מזרחים. "זה לא משהו שיפגע בהם", הוא אומר. "יש השלכות אחרות. בעקבות פרשת קצב-ולא משנה אם מדובר באנשי פוליטיקה מזרחים או אשכנזים - כולם ייזהרו. קצב גרם נזק ענקי למזרחיות מבחינת הסמל כיוון שהיה נשיא, אבל חשוב להבהיר שהוא זאב בודד.
"מבודדים את המקרה שלו ממקרים אחרים. אם סילבן שלום ירצה להיות ראש ממשלה, אז לא יגידו לו: 'אתה לא תהיה בגלל שאתה מזרחי'. מקרה קצב הוא אכזבה קשה וסמלית מבחינת הדימוי העצמי. הדימוי העצמי של אנשי ציבור מבני עדות המזרח נפגע, אבל אני לא מאמין שיפסלו את בני עדות המזרח שמעוניינים להגיע לצמרת".
הפרשן המדיני של "מעריב" בן כספית מתקומם לנוכח ניתוח ההשלכות העדתיות של פרשת קצב. הוא בכלל סבור שאין כאן מקרה של החמצה. לדבריו, מדובר באישיות פוליטית אפורה שכבשה את כס הנשיאות בעבודת קומבינה פוליטית מוצלחת. "העיסוק המזרחי לא במקומו, ובתור אחד שבעורקיו זורם חצי דם מזרחי, אני מרשה לעצמי לומר זאת. מלכתחילה הסיכוי של משה קצב להגיע לראשות הממשלה
"בוא לא נשכח שנתניהו היה כבר שנתיים המיועד. פוליטיקאים כמו סילבן שלום, שטייניץ, סער, ארדן ויעלון לא היו פורסים לפניו שטיח אדום. זה לא רציני לחשוב שבזכות העובדה שישב בכס הנשיאות הוא היה הופך לראש ממשלה. אני בספק מאוד גדול אם הוא היה נכנס לעשירייה הראשונה בליכוד".
בן-סימון סבור אחרת. "הנשיאות הייתה מקפצה בלתי רגילה עבור קצב לראשות הממשלה, אך הפוליטיקה המזרחית לא השיגה כלום בפוליטיקה הישראלית. היא אפיזודה חולפת ועצובה, ובסופו של דבר לא סיפקה את הסחורה. במישור המקומי היא כבשה את מעמדה בצורה יוצאת דופן. היא הצליחה לכבוש את רוב השלטון המקומי.
"בפוליטיקה הלאומית היא נעצרה לפני כס המלכות. דוד לוי התקרב ללשכת ראש הממשלה ונעצר על סף דלת הכניסה בעקבות זאת שהפכו אותו לבדיחה לאומית. עמיר פרץ עשה את הבלתי ייאמן, כבש את ראשות העבודה, ובדרכו לכבוש את ראשות המדינה נגזר גורלו לעצור בשער הכניסה בשל תפקודו כשר הביטחון. האליטות חזרו לשלוט. שמעון פרס, שהגיע אחרי קצב, הוא האפיפיור של האליטה הישראלית".
ברגע שאדם מהשוליים עולה למעלה הוא מקרין על סביבתו ומשמש מודל לחיקוי. במקומות קשים ועניים, כמו קריית מלאכי, בחירתו של קצב לנשיא המדינה האירה את המקום בזרקורים אדירים והפיחה תקווה בקרב ילדים ובני נוער בעיירה ובעיירות דומות. "זו טרגדיה נוראה לדור שלם שראה באיש הזה פתח להתקדמות בתוך החברה הישראלית", משוכנע בן-סימון.
כספית: "אין השפעה קולקטיבית בעקבות פרשת קצב, ואני חושב שהעיסוק בזה לא רלוונטי. הפרשה פרצה אחרי רובה של הקדנציה שלו. לא זכור לי שהוא היה מנהיג דגול ואהוב. הייתי משוחח עמו לא מעט. הבעיה העיקרית שלו היא שאין לו כריזמה. אף אחד מבחינת התקשורת לא לקח אותו ברצינות. קצב הוא לא נשיא שהשאיר חותם".
לפני שקצב נכנס לביתו בקריית מלאכי ביום בחירתו ב-31 ביולי בשנת 2000, כולם עלו לרגל כדי לברך אותו. "אם אני הפכתי לנשיא, אז כל אחד יכול", הוא אמר למאות האנשים. הוא יצר סוג של תקווה לדורות שלמים של אנשים כמוהו. "הוא פוצץ את התקווה הזו והחזיר את הכבוד והגאווה והאפשרויות שיש לאנשים עשרות שנים אחורה", משוכנע ירושלמי. "אחרי שהתעמתי אתו, ניגשו אליי אנשים מבני עדות המזרח וציינו שהאכזבה ממנו הייתה פי אלף קשה מאנשים אחרים, דווקא בשל התקווה שסימל והציפיות שיצר. האכזבה הייתה קשה. בכל זאת, הוא היה הנשיא המזרחי הראשון.
"מדובר באדם שעלה בגיל שש או שבע מפרס. הוא הגיע לעיירת פיתוח ועבר את כל השלבים שמסמלים את ההשתלבות של בני עדות המזרח בצמרת הפוליטית. הוא עבר תהליך מאוד קשה, מאוד ארוך ומלא מהמורות. הוא הצליח לחצות אותו במשך השנים, עד שהכול התפוצץ ברעש גדול. הפספוס הוא לא רק שלו, אלא של כל האנשים שעורר בהם תקווה. עם זאת, הוא לא היה נשיא יוצא דופן. הוא היה נשיא די בינוני. אתה לא יכול להשוות בינו לבין המעמד של שמעון פרס. לא היו לו מעמד בין-לאומי ויוקרה בין-לאומית".
ועדיין , קצב היה אהוד בציבור. אם לא היה מסתבך, יכול מאוד להיות שהיה חוזר לחיים הפוליטיים, בדיוק כמו הנשיא יצחק נבון, ומתמודד על ראשות הליכוד ואולי גם על ראשות הממשלה. "הוא היה יכול לנצח מועמדים אחרים", ממשיך ירושלמי. "זה לא בן אדם שהגיע משום מקום. מדובר באדם שהיה שר בכיר וחבר קבינט. בפריימריז בליכוד הוא תמיד תפס את המקומות הראשונים. הוא היה מגיע ממעמד של נשיא, והיה יכול להיות מועמד רציני. כל זה היה יכול לקרות, עד הרגע שבו המתלוננת א? נכנסה לחיים שלו".
על פי ירושלמי, לקצב היו שלושה פספוסי משנה עיקריים במהלך הפרשה. "אני מעריך שאם הוא היה מציע כסף לא', יכול להיות שהכול היה מסתיים. הטעות השנייה שלו הייתה שפנה ליועץ המשפטי לממשלה ושיקר לו. הוא קיבל ייעוץ משפטי רע מאוד. הטעות השלישית שלו הייתה שחזר בו מהסדר הטיעון. ברגע שעשה זאת הוא חטף על הראש תיק אונס שבכלל לא בטוח שיצא ממנו".
פעיל הציבור עטיה מאמין בלב שלם בחפותו של קצב, ולכן הוא אומר שההתמודדויות שלו עם האישומים הן מחויבות המציאות. "עם פיצוץ הפרשה שפגעה במשפחתו ובתושבי קריית מלאכי, הוא נאלץ לצאת למלחמה על שמו הטוב ועל חפותו. אני לא מאחל לאף אדם להיות במקומו, במעמדו ובסיוט שנגזר עליו".
לדעתך , ההחמצה של קצב פגעה במעמדו של הפוליטיקאי המזרחי?
"זה עבר מן העולם. העם לא מסתכל יותר מאיפה הגעת. לא מייחסים לכך חשיבות. אין יותר את המשבצת הספרדית. העם בוחר את מי שטוב לו".
קריית מלאכי היא העיר שבן-סימון ביקר בה יותר מבכל עיר אחרת, מתוקף היותו השופר של אנשי הפריפריה בעיתון "הארץ". הוא נהג לשבת עם בני נוער ולשוחח אתם על עתידם. הוא שם לב לתופעה מדהימה - הילדים האלה דיברו אתו כל הזמן על עתיד הצבוע בצבעים ורודים.
כשהתעקש לדעת מהיכן שאובה התקווה, הם השיבו לו בטבעיות: "תראה לאן משה קצב הגיע, הוא נשיא המדינה. אם הוא עלה מאיראן וגדל בקריית מלאכי בתנאים קשים והגיע לאן שהגיע, סימן שגם אנחנו יכולים".
כשקצב חזר לעירו בימי חמישי בלילה כדי לבלות סוף שבוע בביתו, רבים המתינו כדי לראות את השיירה הנשיאותית בקריית מלאכי. הם הסתכלו על המכוניות השחורות והמאבטחים החסונים שיוצאים מהן. "ראיתי את המחזה הזה במו עיניי", מעיד בן-סימון.
"מדובר במחזה שאולי היה מעורר פיהוק ברמת השרון או בהרצליה. בקריית מלאכי הוא היה רגע מכונן. בעקבות הפרשה הזו מבטם של הילדים כבה. הכבוד הגדול התחלף בתחושה של בושה ומבוכה. הם כבר לא יכולים לנופף בו ככרטיס כניסה לחברה הישראלית. המודל לחיקוי נשבר לרסיסים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם