ההחמצה של המדינה: כך הפך הנגב למקום שממנו כולם רוצים לברוח
הזנחה רבת שנים, צרות אופקים וגל הגירה אין-סופי הפכו את הנגב למוכה אבטלה, בעל תדמית ירודה ומקום שכולם רוצים לברוח ממנו. הפספוסים הגדולים, פרויקט מיוחד
מאז גדלה העיר והתפתחה, אבל עבור רוב תושבי ישראל נותרה באר שבע העיר הרחוקה ההיא שבה עוצרים לעשות פיפי בדרך לאילת או מתבשלים מחום בהמתנה להסעה לאחד מבסיסי צה"ל. זאת, אף שהעיר המכונה "בירת הנגב" היא כיום ביתם של למעלה ממאתיים אלף תושבים ועוד עשרות אלפי סטודנטים ואורחים נוטים ללון.
באר שבע המדברית לא הצליחה להתנער מהדימוי שלה כעיר שדה שמרנית, שהאפשרויות להתפתח בה מוגבלות, איכות החיים בה נמוכה, ולא משנה כמה תושביה יתאמצו, תמיד יתקבלו בזלזול על ידי תושבי המרכז, דהיינו גוש דן. היא ירדה ממעמדה הרם כעיר הרביעית בגודלה בישראל (אחרי ירושלים, תל אביב וחיפה) למעמד הערים הבינוניות, כשאשדוד, שהייתה רק עיירה קטנה בשנות השבעים, עקפה אותה בסיבוב.
העיר באר שבע וחלקים גדולים מהנגב הם הפספוס הגדול של מדינת ישראל. זהו חבל ארץ רחב ידיים, בתולי בחלקו, אבל ממשלות ישראל לאורך השנים ובמידה לא מבוטלת גם ההנהגות המקומיות לדורותיהן, עשו כל דבר אפשרי לתקוע לו מקלות בגלגלים. "כולם הסתדרו בחיים, והוא עדיין גר בנגב", היה
מה רע בנגב? למי שלא מכיר או לא ביקר או פשוט לא יודע: הנגב יפה. יש בו מרחבים אין-סופיים ואנשים טובי לב. יש בו ערים, מושבים, קיבוצים, יישובים יוקרתיים, חוות בודדים וכפרי בדואים. כמעט שאין בו פקקי תנועה. יחסית, מזג האוויר נוח: אין בו הלחות המעיקה של גוש דן ולא את הבעירה של הערבה.
יש בו בני שישים תפוצות שונות ובני כל הדתות. שוכנת בו אחת האוניברסיטאות הטובות בישראל, לצד מכללות במגוון תחומים. יש בו תעשיות עתירות ממון וידע. יש סימפונייטה משובחת, תאטרון טוב וקבוצת כדורגל בליגת העל. וכן, יש קניונים. הרבה קניונים. יותר מדי.
את הנגב אפשר לחלק בצורה מאוד דיכוטומית: עומר-להבים-מיתר וכל השאר. עומר ושני יישובי הלוויין האחרים של באר שבע, להבים ומיתר, מסמלים את הכישלון החרוץ של ההנהגה המקומית הרופסת ליצור עיר גדולה בנגב.
הפערים הסוציואקונומיים זועקים לשמים: דירוג 10-9 ביישובי הלוויין לעומת 6-5 בבירת הנגב. בעוד תושבי עומר מכייפים להם בווילה עם בריכה ומקרר יינות, עם האינטרנט הכי מהיר במדינה והרחובות המצוחצחים, רוב תושבי השכונות הישנות של באר שבע מתבשמים מאשפה שלא פונתה, מקרחות צחיחות של גנים שלא ניטעו, ובמקרה הטוב, מאינטרנט זוחל במחיר יקר.
כאשר שני יישובי הלוויין הוקמו בשנות השמונים, מיהרו תושבי באר שבע המבוססים לעבור לשם. רק אחרי שנים רבות הוחלט על הקמת שכונת רמות בבאר שבע, שהחלה בבתים צמודי קרקע וגדלה לבניינים גבוהים, ובשל חוסר תכנון אורבני, סובלת מפקקת כרונית בשעות העומס.
למרות שלל התכניות הגרנדיוזיות ושלטי ה"פה יוקם" התקועים בכל מקום בעיר, באר שבע היא עדיין מקום קשה, עיר לא עיר, מקום שיש מי שמחפשים לברוח ממנו, במיוחד אם אתה סטודנט תל-אביבי בבן-גוריון.
שלושים אלף סטודנטים יכולים לחולל שינוי בעיר כמו באר שבע, אך יש להם תחנת רכבת מודרנית בקמפוס, כך שהם יכולים לחזור ל"ציוויליזציה" בסוף יום לימודים. אפילו תושבי "כפר הסטודנטים", שאינו אלא דירה בעיר העתיקה והמתפוררת של באר שבע, שמצהירים על עצמם כמי שרוצים לעשות שינוי בבירת הנגב, תולים בקיץ את הנעליים החברתיות וסוגרים את הבסטה עד לתחילת שנת הלימודים הבאה.
הנגב הוא אחד האיזורים העשירים במדינת ישראל, ועם זאת, אחד העניים. תעשיות כימיות מגלגלות מיליארדי דולרים ויונקות את חומרי הגלם שלהן מהאיזור. מול רמת חובב, המאכלסת כמה מהחברות הרווחיות במשק בתחום הכימיקלים, יושב שבט אל-עזזמה בעוני משווע, בפחונים הקופאים בחורף ובקיץ הופכים להיות כבשנים.
התעשייה הכימית בנגב היא מהמגזרים עתירי הממון והעוצמה לא רק בנגב, אלא במשק הישראלי בכלל. אבל כל העושר והעוצמה הללו לא חלחלו אל הנגב, הסובל משיעורי אבטלה גבוהים.
עם זאת, התעשייה הכימית מגלה מעורבות חברתית ודואגת ליידע, באמצעות שתדלנים ויחצנים, על כל תרומה, חנוכת ספסל או צביעת בתי קשישים. התעשייה הכימית גם מקיימת מאזן אימה עם ארגוני הסביבה, כשהיא מזכירה שאחרי הכול, היא המעסיק הגדול באיזור, שממוצע האבטלה בו חוצה את עשרת האחוזים.
לאורך השנים נוצרו בנגב מובלעות תעסוקה שהפכו למעין מועדונים סגורים שכל צעיר וצעירה באיזור מייחלים להתקבל אליהם, בין אם זה "מפעלי ים המלח" והתעשייה הכימית, אוניברסיטת בן-גוריון או פארק ההיי-טק של עומר. או זה, או לעמוד שעות על הרגליים בכניסה לאחד הקניונים ולבדוק תיקים, לעבוד בשכר מינימום בשירות לקוחות או לחתום בלשכה.
הנגב מייצר מדי שנה אלפי אקדמאים ברמה גבוהה, באוניברסיטה ובמכללות שלו, אך לא מסוגל לייצר מקומות עבודה עבורם. רבים מעדיפים לעזוב בסוף הלימודים לגוש דן הפקוק והמיוזע, שם יהיו להם אפשרויות להתקדם בעבודה ההולמת את כישוריהם.
מדינת ישראל לא השכילה לטפח את הנגב, כי הכוח הפוליטי נמצא בין גדרה לחדרה. כך נוצרה לה ישראל השנייה, מושג שעדיין בועט וחי בנגב, במיוחד כאשר מביטים על גדר התיל המפרידה בין אוניברסיטת בן-גוריון לשכונה ד' מזרח. פה, סטודנטים גולשים בלפטופ ולוגמים אספרסו בארומה; שם, נשים בבטלה של בוקר יושבות על מעקה הבטון בבלוק, בחלוק בית ונעלי "שפן", שותות בוץ ושורפות עוד נובלס.
עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה אילו הפוליטיקאים הפוקדים את אנשי הנגב לפני הבחירות היו מקיימים ולו עשירית מההבטחות שלהם.
באירופה ובצפון אמריקה אין לעובדים בעיה לנסוע אל מרכזי תעסוקה הנמצאים במרחק גדול ממקום מגוריהם. רשת נוחה של רכבות ואוטובוסים מאפשרת להפוך שעה אבודה לשעת עבודה, כשרבים מנצלים את מהלך הנסיעה לגלישה באינטרנט אלחוטי, לאכילת ארוחת בוקר או אפילו לגילוח מהיר.
בבאר שבע, בירת הנגב, מערכת האוטובוסים סובלת מעומסים איומים בשעות השיא. התחנה המרכזית ישנה ונראית כאילו קפאה על שמריה בתחילת שנות השבעים. בימי ראשון וחמישי היא עמוסה בחיילים. רכבת ישראל עורכת כבר כמה שנים עבודות לשיפור התשתיות והרחבת המסילה, תוך הבטחה שזמן הנסיעה לתל אביב יתקצר ל-45 דקות, כשבפועל זה לוקח יותר משעה וחצי.
אחת לכמה שבועות מופסקת תנועת הרכבות לכמה ימים. לצאת או להיכנס לבירת הנגב בתחבורה ציבורית זו משימה מתסכלת ומתישה, במיוחד בקיץ הדרומי הלוהט. זו בעיה כרונית, שגרמה למעסיקים ולתושבים להחמיץ את כישוריהם אלה של אלה.
אנשי הנגב אינם שונים מאנשי גוש דן. במדינה קטנה כמו ישראל, אין הרבה מקום להבדלים אתניים מובהקים. עם זאת, תהום פעורה ביניהם, לא מעט באשמת ההנהגה בדרום. צעירים רבים בנגב, שרוצים כבר לחיות במקום מודרני, נאור, עם אפשרויות, נתקלים פעם אחר פעם במנטרות "זה לא מתאים לנגב", "זה יותר מדי מתוחכם לבאר שבע", "אתם לא צריכים אמנות או תרבות, אלא מלכות יופי, כדורגל ופשע".
הקונספציה הזו היא מנת חלקם של רבים ממנהיגי האזור, המעדיפים להנציח את המצוקה, המסכנות והבערות. לפעמים יש הבזקי תקווה, ואמן כמו אל דימיולה מופיע בבאר שבע. לרוב, העיר אינה מופיעה על מפת ההופעות של אמנים בין-לאומיים, והמקומיים מסתפקים ב"פריצות" של כל מיני ראפרים ופליטי כוכב נולד בפאבים.
רק ב-2010 הצליחה הקהילה ההומו-לסבית לבוא לידי ביטוי בבאר שבע: ראש העיר רוביק דנילוביץ' איפשר לה, באופן כמעט היסטורי, לערוך עצרת גאווה. אבל עדיין, ארוכה הדרך.
מאתיים אלף תושבים ויותר יש בבירת הנגב, והם צמאים לתרבות, והכי חשוב, הם רוצים להרגיש כמי שחיים בעיר גדולה, על כל המשתמע מכך. בתחילת שנות השמונים עמדה באר שבע על פרשת דרכים: היא ביקשה להפסיק להיות "עיירת פיתוח" ולהפוך לבירת מחוז. כל היסודות היו שם: זו הייתה עיר עם אוכלוסייה צעירה, עם קמפוס אוניברסיטאי מתפתח ומרכז רפואי שמשך אליו הרבה רופאים עולים חדשים. מבחינת השטח, היה לבאר שבע לאן להתפתח, דבר שבגוש דן כבר בבחינת דחוק עד בלתי אפשרי.
אבל אז הוחלט על הקמתם של יישובי הלוויין. מי שיכול היה להרשות זאת לעצמו כלכלית, עבר לעומר השכן, אחד היישובים העשירים בישראל. אותה אוכלוסייה שהייתה אמורה לחזק את בירת הנגב פשוט ברחה ממנה, כי העיר לא הייתה יכולה להציע לה את איכות החיים שהיא ביקשה. בירת נגב חלשה פירושה נגב חלש. באותה תקופה גם החלה נהירה של צעירים לתל אביב. העדר החזון של ההנהגה המקומית פשוט הבריח מהנגב דור שלם של צעירים מוכשרים.
באר שבע הייתה אמורה להיות המרכז התרבותי של האיזור, אבל כל יזם שרצה לעשות משהו בעיר פשוט הרים את ידיו בייאוש. פעם משטרה נכנסת לבית קפה או פאב ומבקשת תעודות זהות מכל הנוכחים. פעם אחרת אלה פקחי עירייה שדופקים דוחות על הטרדת מנוחת השכנים, או חרדים שמבקשים לסגור את הפריצות והתועבה: פאב מסכן, ששיא התחכום הקולינרי שלו היה טוסטים משולשים וקפה עם קצפת, והמוזיקה היחידה בו היא תקליט דיסקו שרוט למדי.
לשם השוואה, באותן שנים הופיעו בתל אביב טוקסידומון, נינה הייגן, פיטר האמיל, סוזי והבנשיז, מארק אלמונד והרזידנטס, שמות שלא אמרו כלום לבאר-שבעים פשוט משום שהם לא שמעו עליהם. גם אם מי מהמכובדים האלה רצה להופיע, לא היה לו היכן. ראשי הערים דאז ביקשו לשמור על הסטטוס-קוו, על באר שבע כעיר שינה מובהקת, עיר פועלים אפורה, והעזיבה נמשכה.
גלי העלייה הגדולים של סוף שנות השמונים התאימו כמו כפפה ליד לבירת הנגב, והזרימו בה דם חדש. אוכלוסיית העיר כמעט הוכפלה, והחלה בה תנופת בנייה גדולה, אבל המאסה האנושית הגדולה הזו הטילה מעמסה כבדה על שירותי הרווחה. באר שבע אמנם מותגה כ"עיר קולטת עלייה", אבל במחיר גבוה.
עם כיבוש הנגב בסוף מלחמת העצמאות, כרתו הבדואים בנגב ברית אחים עם האוכלוסייה היהודית. אלא שהברית הלכה והתפוררה עם השנים, בשל ההזנחה של ממשלות ישראל את ענייני הבדואים.
הדלות, הבעיות המקומיות שאינן נפתרות, ממדי האבטלה שזועקים לשמים. במקום לטפל בבעיות של הכפרים הבלתי מוכרים, שולחת הממשלה כוחות יס"מ וטרקטורים לזרוע הרס, כשכולם יודעים שדקה לאחר מכן ישובו הבנים לבנות את הבתים.
המצב הסוציו-אקונומי הקשה של המגזר יוצר מתחים קשים: הצעירים חשים תסכול ומקצינים בדעותיהם. המבוגרים מאבדים אמון במדינת ישראל. אלה המנסים לשמור על קשרי האחדות, משני הצדדים, נתקלים בעוינות. כמו שאין נגב בלי באר שבע - אין נגב בלי פתרון מכובד, הולם ואנושי לבעיות הבדואים: תשתיות, תחבורה, מים זורמים, חשמל, טלפון, תקשורת. איך הם לא יחושו תסכול כשהם רואים את יישובי הווילות הירוקים עם רכבי ה-4X4 ממולם, בעוד ילדיהם הולכים קילומטרים לבית הספר בשמש ובגשם.
ההנהגה בבאר שבע, לדורותיה, אינה אוהבת ביקורת. כאשר תושבים לא מעטים סמוכים על שולחן מחלקת הרווחה בעירייה, מעטים יעזו לנשוך את היד שמאכילה אותם. העיר העתיקה של באר שבע, למשל, יכולה הייתה להיות יפו העתיקה של הנגב, עם בתיה הטורקיים ושרידי המבנים העותמאניים הנדירים.
אבל במקום לשמר את אופיה המיוחד ולפתח את המסחר, הלך המקום והתרוקן לטובת הקניונים ומתחמי הקניות. אלא שסוחרי העיר העתיקה, המביטים בקופתם הריקה, אינם ששים לבקר את העירייה.
ריחוקה הגיאוגרפי של בירת הנגב מגוש דן והעובדה שאין רצף טריטוריאלי בין היישובים השונים (למעט השכנות בין באר שבע לעומר) מעצימים את התלות של התושבים בשלטון המקומי: האבטלה נופלת על כתפי אגפי הרווחה. את התרבות הדלה מספקות בעיקר העיריות.
איש אינו שש להתעמת עם המחלקות לרישוי עסקים. אבל אל דאגה: חייהם של ראשי המועצות, מלבד אלה של שלושת היישובים המבוססים, אינם קלים במיוחד. ראש עיר ממוצעת בנגב אינו יודע במה לטפל קודם: בגירעון הכרוני, בתשתיות המתפוררות או ברעבים.
בבאר שבע לבדה, על פי נתוני הארגון "לתת", יש 4,600 משפחות רעבות. הדבר אינו מתיישב עם רצונה של באר שבע למתג את עצמה, הליך שהרשות המקומית משקיעה בו הון רב.
למרות הקושי, ייאמר שוב: אנשי באר שבע והנגב הם האנשים הכי חמים שתפגשו בישראל. בניגוד למה שהפוליטיקאים מנסים למכור להם, בסופו של דבר, אחד מול אחד, יש בהם אחדות גורל. יהודים, בדואים, עולים, ותיקים - כולם שטים באותה הסירה, ויום יבוא והם יגיעו לחוף מבטחים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם