מהומה בשטייטעל: גל החוזרים בתשובה מטלטל את החברה החרדית
נתוני הלמ"ס מגלים: למעלה מ-5 אחוז מהאוכלוסייה מגדירים עצמם כחוזרים בתשובה. אך מצבם של אלו שחצו את הקווים אינו פשוט: מצד אחד דרישה מצד החברה החרדית הסגורה למחיקה מוחלטת של כל סממני העבר, ומצד שני סרוב לשלבם באופן מלא בחברה מחשש שיכניסו ערכים פסולים. בין הפטיש לסדן - גרסת השטריימל
מראייה רחבה של תופעת החזרה בתשובה עולה, שעבור ישראלים רבים העובדה שנולדו, גדלו והתחנכו על ברכי חינוך חילוני או מסורתי אינה בהכרח סוף פסוק.
אלא שמהנתונים האלה עולה שאלה מעניינת לא פחות שהסוקרים לא עסקו בה: מה עובר על אותם ישראלים לאחר שחצו את הקווים לתוככי החברה החרדית או הדתית?
למיכל רנד יש תסריט מוכן במגרה. הוא אפילו תוקצב ב-600 אלף דולר, אבל היא לא מעיזה לצלם אותו. "למה אני לא עושה אותו? כי הוא נוגע בבעיה הזאת, שאני משתגעת ממנה אבל פוחדת לעשות בגללה חילול השם", היא מסבירה.
הסרט שלה עוסק בבעיית ההתאקלמות של בעלי תשובה בחברה החרדית. רנד ובעלה הזמר והשחקן שולי, בעלי תשובה בעצמם, מכירים את הבעיה הזו מקרוב. לדבריה, שורש הבעיה נעוץ בקונפליקט שנוצר אצל החוזרים בתשובה בין הרצון להיות חרדי ולהתקבל לשורות החברה האחידה והמסוגרת, לבין הרצון לשמור על זהות אישית. "פעם חוזר בתשובה היה מרגיש צורך להיטמע בחברה החרדית לחלוטין. היום זה לא כך", היא טוענת.
מדוע זה לא כך? האם החוזרים בתשובה של פעם שונים מאלה של היום?
"מה ההבדל בין אורי זוהר לשולי רנד? תשובת החיקוי למול תשובת המשקל. פעם המחזירים בתשובה אמרו: 'יאללה, תמחק את העבר שלך, הוא לא קיים. אתה לא אותו בן אדם, נולדת היום'. זה מה שנקרא תשובת החיקוי, להתחקות אחר החרדים מבית. אני לא מאמינה בגישה הזאת, כי יש לייחודיות שלנו משקל משלה.
"אני מאמינה שאם הקדוש ברוך הוא היה רוצה שנהיה חרדים מבית זה קטן עליו וכך הוא היה בורא אותנו. הוא לא היה צריך להעביר אותנו את כל הסיבוב המשוגע הזה".
יש מי שיחלוק על הקביעה המעניינת של רנד. "לא תמיד צריכים לחפש את האשמה בעולם החרדי. לא מקבלים את החוזרים בתשובה כל כך? אני יכול גם להבין את זה", טוען מרדכי (פופיק) ארנון, המשתייך לדור בעלי התשובה של שנות השבעים. כדי לבסס את דבריו הוא מגולל זיכרון של אחת החוויות הראשונות שלו בתחילת דרכו כחוזר בתשובה.
"פעם ראשונה שבאתי לירושלים בשבת הביאו אותי למאה שערים לבית של נטורי קרתא בליל שבת", הוא מספר. "הייתי עם ג'ינס, קבקבי עץ, חולצה רקומה ותספורת אפרו וישבתי בשולחן שבת של נטורי קרתא. הם קיבלו אותי באהבה רבה ולא היה שום צל-צלו של 'לא נעים לנו שהוא איתנו'. ממש היה לנו יוצא מן הכלל. אבל אני הבנתי שאני מסריח מדי בשביל לשבת ליד שולחן כזה טהור. אז למה לחפש את האשמה בחרדים?".
ארנון עצמו בוחר להוריד את הכובע בפני החברה החרדית. "אני מודה לקדוש ברוך הוא, כי אלמלא החרדים לא היה לי לאן לחזור בכלל", הוא אומר. "אז הייתה איזו חריקה מסוימת והעולם החרדי לא כל כך קיבל אנשים מסוימים, אבל אני לא חייב להתחתן עם הבת שלהם. הם מחפשים ייחוס, הם לא מחפשים אותי ואני מבין את זה בהחלט. אני לא ראש ישיבה ואני לא בן של ראש ישיבה, וייחוס זה דבר חשוב מאוד.
"היום, כשאני יותר מ-30 שנה פה, אני גם כן רוצה חתן טוב, אולי לא עם ייחוס אבל לדעת מי הוא ומה הוא. שם בעולם החילוני הבת מביאה הביתה מישהו ואומרת: 'אבא, תכיר, זה החבר שלי', אבל כאן זה לא עובד ככה. לכן צריך לסנגר הרבה על החברה החרדית, שעשתה גדולות ונצורות למען החוזרים בתשובה. הציבור החרדי קלט עשרות ומאות ואלפי משפחות של חוזרים בתשובה, עם כל הקושי שבדבר.
"לפעמים באים זוגות שבורים ועם כל מיני צרות, והם טיפלו בהם במסירות נפש והזמינו אותם לשבתות ליד שולחן שבת של משפחה ששם יש ילדים שרוצים לחנך אותם בדרך מסוימת. פתאום הם מביאים סגנון וביטויים שלא מקובלים ובכל זאת קיבלו אותם. עושים שם המון מהדברים הללו. ובעיקר, אם הם לא היו שומרים על הגחלת לאן אני הייתי מגיע?".
כיום, כשהוא מרגיש חלק אינטגרלי מהחברה החרדית, מבקש ארנון לשמור על הגחלת הזאת מכל משמר. הוא נזכר שכשהוא היה בתחילת דרכו, עדיין היה שקוע כולו בעולם המשחק וחיפש דרך לתרום מכישורי המשחק והשירה שלו לחברה שזה מקרוב הגיע אליה. היה לו רעיון להקים להקת קצב חרדית.
כשהציג את הרעיון בפני אברהם רביץ המנוח, שהיה פעיל מרכזי בזמנו בישיבת אור שמח, התשובה שלו הייתה: "זה רעיון טוב". במקום הזה הרעיון גם נשאר. "הוא היה מספיק חכם כדי לראות באיזה מקום אני נמצא, אבל אחרי כמה חודשים הבנתי איזה רעיון דבילי זה היה. הבנתי שכל הרעיונות הרדודים הללו שייכים לתרבות יוון ולא ליהדות", אומר ארנון.
המפתח שהוא מציע לחוזר בתשובה שכוונותיו רציניות באמת הוא להיות כמו כולם, ולא מיוחד חלילה. הוא עדיין זוכר שהחליפה היחידה שהייתה לו כאשר ביקש להגיע לירושלים בלבוש נורמלי הייתה זו אשר רכשו עבורו כאשר הצטלם לפרסומת למפעל הפיס. זו הייתה חליפה בצבע ירוק זית, וחבר טוב שלו אמר לו אז, "תיטמע, שלא יידעו שאתה מרדכי ארנון. אין מרדכי ארנון. תהיה כמו כולם".
מאז הוא אימץ את העצה הזו בכל לבו, וחורה לו לראות דורות חדשים של בעלי תשובה שלא מבינים את הדבר הזה. "היוצא דופן הזה, זה רק שמה (בעולם החילוני –נ"ס). כל אחד רוצה להיות מיוחד, זה הולך עם פיג'מה למסיבה וזה עם נצנצים, וכל אחד מנסה להיות ייחודי", הוא אומר, "אבל אנחנו לא ייחודיים. אנחנו כולנו יהודים. כולנו שולחן ערוך. אין 'אני'. כשיש מניין זה לא 'אני'. מניין זה עשרה.
"מגיעות בנות לסמינר של חוזרות בתשובה והכול הן מוכנות לתת לקדוש ברוך הוא, לבכות ולהתפלל כל היום ולעמוד בתפילת שמונה עשרה ולגלגל עיניים ולהתנועע כמו שצריך. אבל את הסמרטוטים שהן הביאו מתל אביב הן לא יורידו. וגם לא לשנות את השיער.
"אותו חוזר בתשובה היום לא מוכן לעשות שינוי באישיות הפרטית שלו, וממשיך להתמקד כל הזמן ב'אני'. הוא לא מוכן לוותר על האינדיבידואל ולשעבד את עצמו באמת לקדוש ברוך הוא. מה שכתוב בתורה זה שבן אדם שרוצה להיות עובד השם צריך להתבטל בפניו. אין 'אני'".
הבעיה הקריטית של בעלי תשובה המבקשים להשתלב בחברה החרדית מתעצמת במוקד בעייתי וכואב במיוחד: נושא החינוך. אלה מבקשים לילדיהם חינוך איכותי ברמה גבוהה, אך החברה החרדית אינה יכולה, אינה רוצה, מפחדת - או כל האפשרויות יחד - לקבל אותם בהמוניהם למוסדות החינוך שלה.
כשמציגים בפני רנד את הנתונים שהוזכרו לעיל, שכזכור לפיהם כמעט רבע מהחרדים מגדירים עצמם "חוזרים בתשובה", התגובה שלה נחרצת ומיידית, ואפילו מתקוממת לנוכח פני המציאות. "אולי כדאי שהחרדים באמת יתעוררו ויכירו בכך שזה באמת היחס. זה אומר שהם לא יכולים להתעלם מאיתנו יותר, שהם חייבים להכניס אותנו לבתי הספר שלהם ולספק את הצרכים שלנו", היא חורצת, "שיבינו שאנחנו חלק מהקהילה, רוצים או לא רוצים".
הקושי לשלב את הילדים במסגרות חינוך איכותיות היא בעיה ידועה בקרב משפחות של בעלי תשובה. "לפעמים זה מסיבות מוצדקות", מודה רנד, "אבל הבעיה מתחילה בעיקר מלמעלה". החברה, היא מציינת, כבר למדה לקבל את בעלי התשובה, או כדבריה "זה כבר לא מה שהיה פעם".
אלא שלדעתה הבעיה נעוצה בהנהלת המוסדות, וגם בחוסר מנהיגות של הרבנים. "הבעיה היא שמדובר בחינוך העצמאי ויש מונופול. המנהלת בבית יעקב יכולה להחליט את מי היא מקבלת ואת מי לא ואפילו משרד החינוך, שהוא הגוף המתקצב, לא יכול לאכוף שם כלום", היא מתלוננת. "פעם עוד היו רבנים, כמו הרב שך, שפעלו באופן אישי כדי שילדים של בעלי תשובה יתקבלו למוסדות לימוד, אבל היום אין את זה. גם אם יש רבנים כאלה, אף אחד לא מקשיב להם".
את הפתרון בדמות הקמתה של מערכת חינוך נפרדת ועצמאית עבור בעלי תשובה דוחה רנד על הסף, גם אם בכאב גדול. מוסדות מסוג זה אמנם קיימים, אולם רנד מספרת כי "ברחנו משם. כי רובם לא יודעים לעשות את זה. יש הרבה בעיות. הבן של הרב, בסך הכול בן 18, הופך להיות משגיח, והרבנים הם כל מיני בעלי תשובה עם מיליון וחצי קליפות שלא יודעים לחנך, לוקחים הכול אישי ונכנסים בילדים.
"אין אנשי חינוך מקצועיים, ומתי מעט באמת יודעים לעשות את זה כמו שצריך כמו אצל החרדים, שיש להם כבר את הרקע והמקצועיות. לקחתי את הבן שלי וברחתי משם. אין לבעלי תשובה בתי ספר, אין להם עמותה. הם צריכים להתחיל להשיג תקציבים ולהקים מערכת משלהם, אבל זה לא קורה".
המציאות הזו גורמת לבעלי התשובה להיות תלויים בחברה החרדית כמעט לחלוטין, וייתכן שזהו עקב אכילס של השתלבותם בחברה החרדית. "זה לא פשוט בכלל לצרף ילדים של בעלי תשובה למוסדות חרדיים", מסביר ארנון. " ילדים הם תמימים. להביא ילד שבא מחינוך של טלוויזיה, אלימות וניבולי פה ולשים אותו בחיידר עם ילדים תמימים וטהורים, שלא ראו צל-צלו של דבר מעוות, זה לא פשוט בכלל".
גם רנד וגם ארנון, מצביעים על פרשת עמנואל כדוגמה מובהקת לבעיה הזו, והם אינם היחידים. רבים מהמעורבים בפרשה מעידים שבעמנואל הבעיה לא נבעה כלל מאפליה עדתית, וקו המחלוקת חצה את העיר בין התושבים החרדים מבית, ובראשם אנשי חסידות סלונים, ובין בעלי התשובה הרבים, שמצאו בעיר פתרון נוח לדיור מוזל.
כאשר בית המשפט העליון פסק נגד אפליה עדתית, מיהרו ראשי המאבק להוציא המוני מפגינים לרחובה של עיר ולטעון שאין דברים בגו. כהוכחה לטענתם הם הציבו בראש הנואמים אב ספרדי שבתו מתחנכת בבית הספר המדובר ואת הרב דוד בצרי, שאמר סליחות בנוסח ספרדי. "עם הספרדים השורשיים, אלו החרדים מבית, אין לנו בעיה. אבל עם אלו שמקרוב הגיעו - כן. יש כאן בעיה מהותית של פערים חינוכיים גדולים מדי", טענו רבים מהדוברים החרדיים בפרשה.
"בעמנואל היה סיפור שרצו לשים גם את אלה שמחזיקים טלוויזיה בבית, ועושים את שאר הדברים שלא מקובלים בעולם החרדי, עם כולם. אינטגרציה, זה מה שהחילונים רצו לעשות. לשים את כולם יחד ובעצם להרוס את הכול", טוען יצחק ויינברג, נציג ההורים בבית המשפט בפרשת עמנואל.
בשיחה עמו מציג ויינברג את עיקרי הבעיה, כפי שהציגו אותם בבית המשפט: "יש בעלי תשובה של כמה שנים או כמה חודשים או כמה ימים, ובעלי תשובה למחצה ולשליש ולרביע". הוא בהחלט מבין שגם אותם בעלי תשובה, אפילו שהם לשליש ולמחצה, מעוניינים בחינוך הולם לילדיהם, "אבל הפערים גדולים מאוד היום", הוא טוען.
לדבריו, אורח החיים של הציבור החסידי, ובמיוחד החינוך, בנוי כחממה. "אנחנו מגדלים את הילדים שלנו ללא אינטרנט, ללא מחשב, ללא פלאפונים לא כשרים. כל המערכת אצלנו היא מערכת של סגירות ללא השפעות חיצוניות ואנחנו גאים בזה, אנחנו לא מתביישים בזה". אלא שאת החממה הזאת, לטענתו, איימו אותם בעלי תשובה לפרוץ.
"בוא נאמר שבעל תשובה שהוא באמת הטוב ביותר בא לסבתא בשבת, ובבית של הסבתא, לא אצלו, יש טלוויזיה, הוא ראה פירור שאצלנו ילד אפילו עד החתונה לא יידע", ויינברג מבקש להסביר את הבעייתיות שהוא מדבר עליה. וכאן נכנסת גם בעיית המסה.
"כשמדברים על ארבעה-חמישה מתוך כיתה שלמה זו מסה שעוד אפשר להתמודד איתה, אבל כשזה הפוך?", הוא תוהה. "כשאנחנו הופכים להיות ארבעה-חמישה מתוך הרוב, כאן מתחילה הבעיה האמיתית. אנחנו מלמדים את הילדים להתמודד ולהתחסן בפני בעיות ולהתמודד איתן, אבל אז באה הילדה שלי מבית ספר וסיפרה שהיא אמרה 'גוט שאבס' וצחקו עליה. זוהי דוגמה קטנה.
"זו הייתה הבעיה ועל זה אמרנו, 'עד כאן. אנחנו לא יכולים להמשיך יותר, ומי שרוצה ללמוד איתנו יצטרך לנהל בית כמו שלנו עם הסגירות שלנו, בלי טלוויזיה, ושלא יהיה בבית אינטרנט ושהפלאפון יהיה כשר'. לא הייתה ברירה אחרת".
לצד דבריו, ויינברג מבקש להדגיש שהוא מעריך מאוד את בעלי התשובה. "אני מצדיע להם", הוא מחמיא. "האנשים האלה השקיעו השקעה עצומה שאני מעולם לא נדרשתי לה. דברים שבשבילנו הם פשוטים נקנו אצלם בדם, יזע ודמעות. אבל הוא עדיין צריך לעבור דרך מסוימת כדי להגיע אלינו, כי חסרים לו מושגי יסוד.
"אני מדבר על אותם בעלי תשובה חדשים שאפילו לא יודעים מהי יהדות. הם חובשים כיפה ומגדלים פאות ארוכות וזקן ארוך, אבל הם לגמרי בתחילת הדרך. אולי הדור השני שלהם יגדל אחרת. יש רבים שעשו דרך ארוכה והם טובים מאוד, ואין אדם חרדי שלא ישמח ללמוד עם בעל תשובה כזה. אבל יש כאלה שצריכים לעבור דרך, והבלגן הזה שנוצר יצר אצל כולם נזק. גם לאותו בעל תשובה. למה שאותו בעל תשובה לא ירגיש ראשון בכיתה, ובמקום זה הוא צריך להרגיש מספר 15?".
לדברי ויינברג, הפתרון היחיד הוא הקמת מסגרות ביניים. "אי אפשר ללמד צייר מתחיל באותה כיתה יחד עם ואן גוך", הוא ממשיל. את התהליך ההדרגתי, הוא מציע, ניתן לעשות באמצעות "אל המעיין" מערכת החינוך של ש"ס.
"הם לקחו על עצמם את המשימה הזאת והם מגדלים דור שלם שכבר לא ירצה אותי, הוא לא צריך אותי כבר. הוא כבר מספיק טוב". אולם, למרות הכול, מייחל ויינברג כמובן לריבוי חוזרים בתשובה. "שיהיו כל כך הרבה בעלי תשובה שהבעיה רק תחמיר", הוא אומר. "סך הכול הם העתיד של עם ישראל. לא אנחנו החרדים, אנחנו קבוצה קטנה מאוד, הם העתיד שלנו".
העיתונאי ישראל גליס היה בין הנפשות הפעילות ביותר בתנועות התשובה שצצו בהמוניהן החל משנות השבעים. "בתחילת הדרך הייתה כמות קטנה של חוזרים בתשובה. החזרה המאסיבית הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז התחיל הבום הגדול. יש לזה כנראה קשר הדוק לטראומה שגרמה אותה מלחמה", הוא משרטט את נתיב דרכה של תנועת התשובה.
מסגרות מיוחדות לבעלי תשובה החלו להיפתח, תחילה מייסודן של ישיבת התפוצות, ולאחר מכן פתחו את שעריהן גם אש התורה, אור שמח ונתיבות עולם, שהתנהלה בנשיאותו של הרב שך. רובן ככולן היו מסגרות ליטאיות-אשכנזיות. "זו הייתה תקופת הזוהר של החזרה התשובה", מתאר גליס. "רוב החוזרים היו אשכנזים - בני קיבוצים, טייסים. אצל הספרדים התחילו אז רק טפטופים".
באותם ימים פתח הרב ראובן אלבז את ישיבת אור החיים, ובתחילת שנות השמונים נוסדה גם תנועת ש"ס, ששמה לעצמה למטרה להחזיר עטרה ליושנה. לצד מוסדות חרדיים אלה קמו גם ארגונים מייסודה של הציונות הדתית, כמו מכון מאיר או תנועת "מעייני הישועה" בנשיאותו של הרב מרדכי אליהו המנוח, וזוהי כמובן רק רשימה חלקית ומצומצמת.
בין לבין, היה ברור שתורה של תנועת החסידות לומר את דברה הולך וקרב. תחילה נפתחה ישיבת שובו בנים, מייסודו של הרב אליעזר ברלנד, ולאחריה פתח תלמידו הרב שלום ארוש את חוט של חסד. גם תנועת חב"ד פעלה אז ביתר שאת בארץ ובעולם. סביב צירים מרכזיים אלה פעלו עשרות שלוחות, מרכזים וסמינרים, מסעות לאומן וקברי צדיקים, שיעורי תורה והתחזקות, עשרות מסגרות ישיבתיות ומדרשות לבעלות תשובה ברחבי הארץ.
זה קרה בגדול או בזעיר אנפין, במסגרת כנסים המוניים באצטדיון טדי או בהיכל הספורט יד אליהו, בסעודות "אמנים" (סעודות שבהן מתכנסים כדי לברך את כל הברכות ולהגיד יחד ובקול "אמן") ובערבי הפרשת חלה לנשים, למי שרק ביקשה לטעום, ולו לרגע קט, את טעמה של הרוחניות.
השם "תנועת התשובה", כפי שציינו כבר, נותרה בעינה, אבל כאמור בין גל התשובה שפקד אותנו בשנות השבעים לזה שאנו חווים היום קיים הבדל מהותי. "אם פעם יכולת לעבור ליד אור שמח ולשמוע מבפנים ויכוחים רמים וחוצבי להבות עד השעות הקטנות של הלילה בדבר השאלות הגדולות: האם יש אלוקים בכלל, ומה מהותו האמיתית של היהודי, כיום זה נעלם כמעט לגמרי", מאבחן גליס.
"אנשים כבר לא שואלים בכלל את השאלות האלה. זה כבר מובן מאליו. היום בעיקר מחפשים להתחבר, לחוות חוויות רוחניות. אין שאלות תיאולוגיות קשות מדי".
יש מי שנחרדים לנוכח שינוי הכיוון הזה, ואף רואים בו סכנה ממשית לדמותה של היהדות. "כיום יש כל מיני חבר'ה צעירים שממשיכים לגור בשינקין או במקומות שלהם. חלקם אפילו ממשיכים לעשן סמים ורואים בכך חוויה רוחנית ולכן זה דבר מסוכן מאוד. הולכת ונוצרת פה דת חדשה", טוען ארנון.
חרדה נשזרת בקולו כשהוא מדבר על כך, והוא מבקש לצאת נגד התופעה בחריפות. "היו כבר בהיסטוריה היהודית קבוצות שעשו סטייה כזו או אחרת, בייתוסים ואיסיים וכל מיני. גם אז היו כל מיני מוטציות של היהדות, אפילו שהיו רבנים והיו חז"ל, וגם בדור שלנו זה קורה".
את הדת החדשה הזו שהוא מדבר עליה הוא מכנה בזלזול "דת של עמי ארצות". "אלה אנשים שלא למדו שום דבר ולא יודעים שום דבר ולא הולכים אחרי הרבנים הגדולים, אלא אחרי כל זב ומצורע שטוען שהוא רב, פותח תחנת שידור ומתחיל להטיף ולדבר הזיות ושטויות שהשם ירחם. דברים שאסור לדבר עליהם בפרהסיה, הם מדברים עליהם בשידור. בקיצור, דת חדשה הולכת ונוצרת פה וזה דבר מסוכן מאוד", מזהיר ארנון.
הוא גם מבקש לעמוד על ההבדלים בין אז להיום. "ההבדל בין התקופה שאנחנו חזרנו בתשובה ובין התקופה כיום הוא שאנחנו חיפשנו את האמת, מתוך ייסורי נפש גדולים וחיפוש אחר משמעות החיים. מי אני ומה אני מחפש בעולם. הם מחפשים בעיקר חוויות. מדובר בהבדל תהומי".
בשאט נפש הוא מדבר על אלה שרוקדים ברחובות או יושבים באמצע המדבר ושרים שירים, ובכך מחפשים כיצד להתחבר לבורא עולם. "החוזרים בתשובה היום לא מחפשים את ההתקשרות לקדוש ברוך הוא אלא את החוויה. אם הם על הדרך מתקשרים לקדוש ברוך הוא, טוב, אבל גם אם לא. עובדה שבהודו מתקשרים לא רק לקדוש ברוך הוא, אלא גם לכל מיני שדים ורוחות".
לדעתו של ארנון, הדרך היחידה להתקשר לבורא עולם היא אחת: "קיום מצוות בלבד. אין דרך אחרת, ואחת המצוות הגדולות זה תלמוד תורה. היא עומדת נגד כולן. כל הדרכים האחרות זה הווי יהודי".
לעומת ארנון, ורבים כמוהו שחושבים באותו אופן על בעלי התשובה החדשים, יש מי שמבקש, עם כל המורכבות שבדבר, להדגיש דווקא את התרומה שלהם לחברה החרדית. בשיחה עם רב המשמש ראש מדרשה ליהדות לבנות בעיר ניתן להתבונן בהבדלים הבין-דוריים הפוקדים את תנועת התשובה קצת אחרת.
אותו רב מבקש להיוותר בעילום שם, ונקרא לו הרב אהרון לצורך הכתבה. כמו רבים אחרים, הרב אהרון מעיד על השינויים שפקדו את רוח החזרה בתשובה לאורך השנים. "תקופת הניו אייג' לא פסחה על העולם היהודי, ואני רואה גם את עצמי חלק מהתהליך הזה", הוא אומר.
"בשנים קודמות אנשים באמת רצו הוכחות לקיומו של בורא עולם, והכניסה ליהדות הייתה יותר דרך השכל. כיום יש רצון לבנות איזשהו קשר ישיר ואישי יותר עם בורא עולם, ואחת הדרכים לכך היא התבוננות, התבודדות והסתכלות בפלאי הטבע".
כל אלה, לדבריו, הם כלים השאובים מאבני היסוד של תורת החסידות, "וזה מה שהולך חזק מאוד היום", מעיד הרב אהרון. אלא שבניגוד לקולגות אחרות שלו בתחום, הוא מבקש מכל וכול להימנע ממושגים נדושים הקשורים לתחום החזרה בתשובה. "אנחנו לא מחזירים אף אחד, אלא נותנים לאנשים שמרגישים חוסר ידע ביהדות אפשרות למלא את החוסר", הוא קובע. "אחר כך כל אחת מהבנות מחליטה מה לעשות עם זה. אנחנו לא מתערבים".
גם את הקשיים שבעלי התשובה נאלצים להתמודד איתם בדרכם החדשה מכיר הרב אהרון מקרוב. עם זאת, הוא מבקש כאמור לראות את היתרון שבשילוב בעלי התשובה בחברה החרדית ובהשפעתם עליה. סמל לעניין זה הוא רואה בתופעת הנהירה לאומן, עיר קבורתו של רבי נחמן מברסלב, שמרבית בעלי התשובה כיום מצטרפים לשורות היהדות הדתית כתוצאה מקריאה בספריו.
"הרעיון של אומן עומד להיות תנועה יהודית אדירה שלא קשורה אפילו לברסלב", הוא מעריך.
יש כאלה שיגידו שאולי זו תופעה שאפילו לא קשורה ליהדות.
"חס ושלום. מה קורה שם? יש שם אנשים עם אהבת ישראל שלא מצויה בשום מקום, לא בחברה הדתית ולא בחברה החילונית פה בארץ. רואים שם אנשים מכל הסוגים והמינים אוהבים זה את זה, רוקדים, שמחים ומתפללים יחד. כל הגבולות בין אנשים מתמוססים שם, וזה היופי הגדול. מסתכלים על הנשמה של האדם ולא על הבגד שלו או על הקהילה שהוא חבר בה".
להגדרתו של הרב אהרון, זהו חידוש גדול, והוא אפילו רואה זאת כתנועה המטלטלת את כל הסדר הקיים. "מהמקום הזה העולם החרדי ייפתח לסוג של חוויה מרוממת יחד, והיא תביא לאחדות. במקום כל הפלגים והחצרות וההבדלים, דברים יתחילו להיפתח", הוא מאבחן.
למרות זאת, הוא מבקש לסייג את דבריו ולציין שהוא לא מבקש לקרוא תיגר על הקבוצות הקיימות בציבור החרדי. "הקהילות והחצרות עצמן זה דבר עצום ומבורך ולכל קהילה יש את אוצרות הרוח הספציפיים שלה, אבל הציבור של בעלי התשובה הוא ציבור ייחודי. אני חושב שזה טוב שיש ציבור יותר פתוח לכל הזרמים והסוגים של אנשים, ויכול להכיל את כולם יחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם