יש להם דרך: מסע הערכים להנצחת החללים יזכה בפרס העמק
מה שהחל כטיול להנצחת 5 חיילים מעמק יזרעאל שנפלו במלחמת לבנון השנייה, הפך למסע מסורתי שבו מאות צעירים משלבים בין ערכים, ציונות ונתינה לקהילה. ביום ה' יזכו מייסדי פרויקט "דרך ארץ" בפרס העמק, המוענק על תרומה ייחודית באחד מתחומי החיים בעמק יזרעאל
מעורבת אישית במלחמה, ואל המדשאות ובתי הקיבוצים והמושבים באיזור הגיעו נציגי קצין העיר פעם אחר פעם ובפיהם בשורת האיוב.
כשנדמו הדי התותחים, חשבו חבריהם של הנופלים איך אפשר להנציח את זכרם בדרך אחרת, שונה, כזאת שלא תקדש אנדרטאות מאבן אבל תנחיל את המורשת האמיתית של החברים שנהרגו ותנסה לאושש במעט את ההלם ששרר במדינה אחרי המלחמה. במקום עוד אנדרטה, אחת מני רבות, החליטו הצעירים, רובם היו אז חיילים בסדיר, להנציח את חבריהם על ידי מסע ערכים לבני הנוער.
המסע הזה, שהחל בקטן, הפך לאטרקציה. השנה, בפעם הרביעית מאז נוסד, השתתפו בו יותר מ-400 צעירים ועשרות מדריכים בוגרי העמק, שהגיעו כדי להעביר את הלפיד.
פרס העמק, המוענק מדי שנה על תרומה ייחודית באחד מתחומי החיים בעמק יזרעאל, יינתן השנה למייסדי המסע. בעבר זכו בו פיגורות כמו דור המייסדים, הגבעטרון, יעקב חזן, קק"ל ועוד רבים וטובים ובעיקר ותיקים.
מנימוקי ועדת הפרס: "המפעל מגלם בפעילותו את כל הערכים שבהם העמק דוגל והם ערכי היסוד לקיומנו במדינה, וזה מתקשר עם הערכים של ראשוני מתיישבי העמק לפני 100 שנה".
עמק יזרעאל מייצר לוחמים כמעט כמו שהוא מייצר גידולי שדה. החקלאות אמנם לא בשיאה, אבל המוטיבציה לשרת בצה"ל רק צומחת. המיתוס גדול ונדמה שהוא רק מתעצם מדי שנה בהשוואה לפרסומים השליליים על בני נוער בארץ, אבל כך גם המחיר.
סמ"ר יונתן הדסי ז"ל (21) מקיבוץ מרחביה שירת ביחידת מגלן; סמ"ר אורן ליפשיץ ז"ל (21) מקיבוץ גזית שירת בפלחה"ן צנחנים; סרן גלעד שטוקלמן ז"ל (26) מתמרת היה מפקד טנק במילואים; סרן צור זרחי ז"ל (27) ממושב נהלל היה מפקד טנק במילואים; סמ"ר יניב טמרסון (21) ממושב ציפורי לחם בשריון. כולם נהרגו במלחמת לבנון השנייה והותירו את שדות העמק יבשים ממי גשמים, אך מלאים בדמעות.
חבריהם החיילים של הנופלים חזרו משדה הקרב אל העמק השותת, הביטו בעיני המבוגרים שכבר עייפו מלהגיע ללוויות והחליטו לעשות מעשה. "הרעיון היה לעשות משהו יותר אישי", מסביר מתן לוין ממושב נהלל, מייסד הפרויקט, ששירת אז ביחידת אגוז.
"אחרי כל ההספדים אמרנו שזה לא מספיק לבוא פעם בשנה ולהספיד, אלא שצריך לעשות הנצחה בכיוון של עשייה ופחות בכיוון של בכי. הנצחה חיה ונושמת, שילוב של טיול והנצחה. התפתח משהו שהוא מעבר לציפיות שלנו".
מה שהתפתח מעבר לציפיות הוא מסע ערכים בן שלושה ימים, שבו משתתפים תלמידי כיתות י"א ו-י"ב בעמק, בצפון הארץ, סמוך לגבול עם לבנון.
המדריכים בו הם חיילים וחיילות, בוגרי עמק יזרעאל בסדיר ובמילואים, שעוזבים פעם בשנה את כל עיסוקיהם כדי להנחיל ערכים לבני הנוער, ערכים שבמציאות בה כוכב נולד והישרדות הפכו לתכלית הכל, שנדמה כאילו הגיעו מעולם אחר. ערכים שבעבר רצינו לחנך עליהם את ילדינו, אבל הם נמוגו במשך השנים עם הרייטינג והפחחחחחח של הטוקבק.
לא מדובר בעוד טיול המתקיים בחופש הגדול. אלה הם שלושה ימים שבהם משפטים מוזרים כמו "מדוע דווקא עם ישראל בארץ ישראל"; "מעורבות חברתית במדינה ובקהילה" ו"הגברת תחושת המחויבות והשייכות לעם היהודי, לארץ ישראל ולמדינת ישראל" מועלים לאוויר ההולך ומתקרר של הגליל העליון, בואכה לבנון וכפרי המוות של החיזבאללה אשר בהם נפלו הלוחמים.
למסע הראשון ב-2007 יצאו 150 ילדים, ב-2008 הגיעו כבר 330 בני נוער ושנה לאחר מכן המספר נסק ל-430. השנה, עם ציון המסע הרביעי במספר, החליטו המארגנים עקב הביקוש להגביל את ההשתתפות רק לתלמידי י"ב. 500 בני נוער נשפכו מהאוטובוסים הצהובים של המועצה האיזורית אל היער על שם יצחק ולאה רבין, הסמוך לקיבוץ יראון.
במשך שלושה ימים הם למדו ערכים ודיברו על נתינה, והכל בידי מדריכים שונים מהרגיל. לא כאלה שעברו הדרכה מסודרת במשרד החינוך והתקבעו לתוך המסגרת הרשמית, אלא חיילים בסדיר ובקבע או כאלה שהשתחררו לא מזמן, והכינו את מסע הערכים היזרעאלי.
"כולם מכירים את כולם והעמק היה בטראומה אחרי המלחמה", מספרת מורן ניר מתל עדשים, אחת המארגנות שהצטרפה למסע האחרון. "רצו להנציח אותם בדרך אחרת, בישלו את זה בשיחות והצעות והגיעו למסע הזה. בהתחלה היה חשש מה יהיה ואיך יהיה, והנה הגיעו לשנה הרביעית.
את המדריכים לא הייתה בעיה לגייס, השמועה על המסע רצה מפה לאוזן וכולם רצו להתייצב. הם לא אנשי חינוך ולא למדו קורס הדרכה כזה או אחר, אבל לדעתי זה הסוד. בני הנוער קיבלו אנשים שמדברים בצורה לא פורמלית, מדברים בשפה שלהם וכשבאים אל הנוער בגובה העיניים, בלי קלישאות, אז מקבלים הרבה עוצמה".
המדריכים המדוברים אמנם ללא ניסיון בהדרכה, אך מלאים בניסיון מתחומים אחרים. קחו למשל את י'. אנו פוגשים אותו בעיצומו של היום הראשון למסע, משוחח עם חברי הקבוצה הצעירה שלו כשהוא יושב על האדמה מתחת לעץ ומבקש מהם להציג את עצמם, מקום מגוריהם בעמק ומה הם רוצים לעשות בסיום הלימודים.
הסיבה לשאלה בנוגע לעתידם היא שכרבע מבני הנוער של העמק לא מתגייסים לצבא עם סיום לימודיהם. משתמטים? זהו, שלא. הרבע הזה פשוט הולך לשנת שירות לקהילה לפני הגיוס.
נחזור ל-י'. חולצת מסע סגולה, משקפי שמש, מבט ביישני. אחרי שהילדים מסיימים להציג את עצמם, ותשובותיהם לשאלה מה לעשות בסיום הלימודים נעות בין "יום סיירות ונראה הלאה" ובין "שנת שירות בפנימייה", הסבב מגיע אליו.
"קוראים לי י', אני מבית לחם הגלילית", הוא אומר בקול שקט ובמבט נבוך, "אני בקבע, בשייטת". קבוצת הנערים והנערות, שעד אז נשמעה עולצת, במיוחד קבוצת הבנות המצחקקת בלי סוף, נאלמה דום. לרגע הזה כולם חיכו. י' הוא אחד מלוחמי השייטת שנפצעו בעת ניסיון ההשתלטות על ספינת המרמרה. בזמן המסע, בסוף אוגוסט, הוא עדיין לא יכול היה לחזור לתפקד.
כל חייל נורמלי היה מנצל את ה"גימלים" כדי לנוח. י' העדיף לבלות את החופשה המאולצת בהכנות למסע והדרכת הצעירים. הם מצדם מחכים שיספר מה היה על הספינה. י' סיפר רק את הפרטים המותרים לפרסום, והצעירים גמעו אותם בשקיקה.
מדריך אחר לא שגרתי במסע האחרון היה יובל, נווט בקבע בחיל האוויר. ביקשנו ממנו לנסות לפצח את סוד הקסם של הנוער בעמק יזרעאל, והוא, כמו כל מי שראיינו לצורך הכתבה, ביקש בבהילות להבהיר קודם כל שלא ישתמע מהדברים שיש בעמק יהירות או גאוותנות כלפי מי שלא גר כאן.
"ההרגשה האישית שלי היא שהנוער במדינה הוא ברמה גבוהה מאוד", אומר יובל, שגר כבר במרכז הארץ עקב תפקידו, אבל מקפיד להגיע למסע של העמק.
"ביחידות המובחרות, מתותחנים ועד פלס"ר צנחנים, רואים המון אנשים שלא מהעמק. יש מן הילה כזאת סביב העמק, אבל הנוער טוב בכל הארץ. בעמק יזרעאל החבר'ה גדלים בסביבה כזאת שבה הם מושכים אחד את השני. יש איזה מחויבות של יציאה לשירות משמעותי, ואני חושב שזאת אחת ממטרות המסע - קודם כל לעשות שירות משמעותי.
"הדברים אינם טריוויאליים. במסע אנו מעלים דילמות, רוצים להבין את שורש העניין. ישנה איזו תופעה במדינה שהציבור מתלונן תמיד על המצב ושהכל כאילו על הפנים. זאת שטות גמורה ו'דרך ארץ' מראה משהו אחר. המדינה טובה ויפה, והדברים היפים עולים על הדברים הרעים".
מורן ניר מנסה גם היא להירתם למשימת ההסברה: "אנחנו חיים בבועה בעמק, שלדעתי היא טובה. רק כשיוצאים החוצה מרגישים מה קורה בחוץ. אנחנו רוצים להביא את כולם למקום הטוב שלנו, לתרום. זה לא דבר מובן מאליו שיובל יוצא מהבסיס פעם בשבועיים ובמקום להישאר במרכז הוא מגיע לצפון כדי להכין את המסע".
המסע המיוחד הוא אמנם לזכרם של חמשת הנופלים, אך לא עוסק בהם ישירות. מטרתו הספציפית היא ללמוד מהנופלים את מה שאפשר ולהעביר אותו הלאה, במעין שרשרת, שהגדיר היטב ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, אייל בצר: לפיד שנדלק בימי החלוצים הראשונים בעמק ומועבר מדור לדור. המסע הפך במהירות למסורת, הילדים מחכים להיות חלק ממנו כחניכים ולאחר מכן כמדריכים.
לקראת המסע הוכנה חוברת עבת כרס עם פירוט כל שנדרש להעביר לחניכים בצורה מדוקדקת. היום הראשון של המסע מוקדש לתצפיות על גבול לבנון ופגישה עם חבריהם של ההרוגים, ובסיומו מתקיים טקס לזכר חמשת הנופלים בנוכחות המשפחות השכולות.
היום השני מוקדש לבירור ובחינה מחודשת של הזהות האישית, היהודית והציונית, והיום השלישי מוקדש כולו לעידוד החניכים למעורבות חברתית. הם מדברים על דילמות מוסריות. חלק מהבנים עם כיפות, חלק מהבנות עם מכנסונים קצרים. אין כאן "הרעלה" של הצבא, לא מדברים על חובה ללכת ליחידות מובחרות, אבל מדברים על החובה לתרום - אם בשנת שירות ואם בשירות משמעותי, לאו דווקא קרבי, בצה"ל.
מיכאל קליגר, בן 17 וחצי ממושב שדה יעקב, לומד בישיבה והשתתף ב"דרך ארץ". "זה הרבה יותר דרך מארץ", ענה כששאלתי מה מרתק כל כך במסע רגלי בן שלושה ימים. "יש המון דיונים על ערכים ומדינה, זה לא רק טיול ואפילו לא קרוב לרק טיול.
"נפגשתי עם בני נוער אחרים מישראל ואני יודע שזה יישמע קצת פלצני, אבל אני חושב שהנוער בעמק שונה. המדריכים מדברים מהנשמה שלהם ובוער להם מבפנים להעביר את המשמעות של שירות. וכשהם להוטים להעביר - אתה להוט לשמוע".
הנתונים אכן מדברים בעד עצמם: מדדי הגיוס השנתיים הם 90 אחוז מתגייסים בקרב הבנים וכ-84 אחוז בקרב הבנות. בין הבנים, 19-16 אחוז ממשיכים לקצונה, לעומת 13 אחוז מהבנות. רובם לוחמים, חלקם הגדול ביחידות מובחרות. בתי העלמין, כמה כואב, מדברים בעד עצמם. 308 צעירים וצעירות תושבי עמק יזרעאל נהרגו מאז קום המדינה.
בתוך כל הדיבורים על הצבת נורמות של ערכים והתנהגות נמצאים ההורים השכולים. גם הבנים שלהם גדלו בין הרפת לפלחה, דיברו על ערכים ואידיאולוגיה בלהט, ועכשיו הם טמונים באדמת העמק.
עופר, אבא של אורן ליפשיץ ז"ל מקיבוץ גזית, דיבר אל בני הנוער בלילה הראשון של המסע. "אני מרגיש שמה שעושה יום-יום הנוער בעמק נותן לנו תקווה. אתם בגיל כזה שבו לא שואלים מה המדינה יכולה לתת לכם, אלא מה אתם יכולים לתת לה. כמה שנוכל להתמיד בדרך זאת, ככה המדינה תהיה טובה יותר. הכאב הוא גדול, ללא מילים. הם לא רצו למות למען ארצנו, הם רצו לחיות, וזה מה שהם השאירו לנו. זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית. החיטה צומחת שוב, ואתם החיטה שלנו".
אחרי המסע המוצלח האחרון נותר ליוזמים הראשונים חלום אחד - להעביר את השרשרת הזאת הלאה ולסייע במסעות דומים ביישובים אחרים בארץ. "מישהו צריך להחליט שזה יקרה, וזה יקרה", אומר יובל. "אין דבר העומד בפני הרצון וכמובן שנסייע לכל מי שיבקש".
"אנחנו רוצים שמי שיקרא את הכתבה וירצה לעשות דבר כזה ולשאול שאלות יגיע אלינו", מוסיף לוין. "אנחנו רוצים להוציא את זה החוצה מגבולות העמק לכל יישוב או מועצה שתרצה".
מי שיעניק את פרס העמק לצעירים הוא אייל בצר, ראש המועצה האיזורית ואיש נהלל. ברזומה הצבאי שלו רשומה סיירת מטכ"ל. "מה שיפה בעמק הוא שהאנשים כאן גאים ולא גאוותנים. לפני שנתיים באו לראיין בני נוער על כך ששלושת המקומות הראשונים בגיוס הם מהעמק, ושאלו אותם מה אתם אומרים לנוער התל אביבי המשתמט.
"התשובה הייתה 'הם לא מבינים מה הם מפסידים ונשמח מאוד אם הם יצטרפו'. יש כאן גאווה ומסורת. ביקושים גדולים לשנת שירות לפני הצבא ולמקומות הכי קשים. זה לא הירואי ללכת לפנימייה ולטפל בילד שהוריו זנחו אותו. אותו נער או נערה נפגש איתו והוא רואה בו אח בוגר והדברים עוברים הלאה. יש כאן אהבת האדם ולא רק אהבת הארץ.
"גם בעמק יזרעאל רואים 'כוכב נולד' והנוער לא מתבדל, הוא חלק מהחברה. אנחנו לא מחפשים את גאוותנו, אלא להכיל כמה שיותר את הישראליות האמיתית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם