כשבן הזוג רחוק ממנה, אחת העם נזכרת בחיבוק הראשון
אי אפשר לשחזר את הנשיקה הראשונה או את החיבוק הראשון עם בן הזוג, את הטעם הזה שנמצא בפה שלך פתאום, לא דומה לשום דבר אחר שטעמת עד אותו רגע. לא משנה כמה פיות כבר נישקת
שיחות טרנסאטלנטיות לא מתבזבזות על הדברים האלה. גם מילות החיבה שכן מוחלפות הופכות לקוניות יותר, באדיבות המצאת האס-אם-אס. לס' יש סלולרי אנגלי, וגם כשהוא מנסה ממש להעביר את רגשותיו מחו"ל זה תמיד יוצא כמו משהו שבת 14 עם גשר על השיניים כתבה: "Miss u". תודה באמת. טוב שלא צירפת סמיילי.
ופתאום במשך ימים ארוכים אף אחד לא שואל אם אני רעבה. כלומר, אני יודעת לדאוג לעצמי, אבל השאלה הפשוטה הזו, שבאה מכיוון ס' כל כך הרבה פעמים ביום, הפכה לחלק מאתנו. בדרך כלל אני אפילו לא צריכה לבחור תשובה עבורה - ס' יודע שעל הנייר אני אף פעם לא רעבה, אבל בסוף תמיד מתחזרת על כל דבר שהוא מפיק.
גם המגע הפיזי שחסר בזמן כזה לא סובב רק סביב הסקס עצמו. ברור, אני לא עשויה מפיברגלס, גם סקס חסר לי מאוד. אבל כמו שיחות הכלום הקטנות והמתוקות, כך גם מגע היום-יום מקבל דגש גדול ברגע שהוא לא שם.
הדברים האלה שבני זוג אוהבים עושים אחד לשני בלי לשים לב אפילו: רביצה משותפת תמיד מלווה בליטוף של שערות החזה שלו, ואם צופים בסרט במחשב, אז מעבירים "נעימים" בחלק הפנימי של הזרוע. וחיבוקים - כמובן שנשיקות הן חשובות, אפשר לומר אפילו קריטיות, אבל לחיבוק טוב יש איכות כזו עד שרק הזיכרון שלו יכול להעביר בך צמרמורת טובה, לא משנה כמה זמן חלף מאז.
החיבוק הראשון שלי עם ס' היה לא צפוי ולא מחושב: הוא קרה שבועיים אחרי שהכרנו, שבועיים שבמהלכם נפגשנו כמעט כל יום לארוחת צהריים חטופה בהפסקות העבודה שלי, שבועיים שבהם אפילו לא לחצנו ידיים. כן, יש חיה כזו.
בארוחות הקטנות האלה דיברנו המון והרגשנו קרובים באופן מפתיע, אבל אף אחד מאתנו לא העלה בדעתו אפילו את מה שבצה"ל קוראים "חתירה למגע". אני הייתי אז בשלב ביניים: בן הזוג דאז נפרד ממני קצת לפני שהתחלתי לדבר עם ס', אבל עדיין התגוררנו יחד ולא הייתי מסוגלת, נפשית ופיזית, לעשות שום דבר, אפילו לא ליטוף סמלי, לפני שאעזוב את הדירה המשותפת.
ס' עצמו היה בשלבי התאוששות מאחת הנשים הכי יפות בעיר (שעד היום כל היתקלות מקרית בה גורמת לי לחוש כמו יתומה
בסוף זה קרה ערב אחד, כשנפגשנו שלא כהרגלנו מחוץ לגבולות הצהריים, אחרי שיחה ארוכה בגינה. קמתי ללכת, מגלגלת את האופניים שלי לצדי. ס' הלך מעברם השני, ורגע לפני שהגעתי לתחום הכתום של פנסי הרחוב - אימץ אותי אל חולצת טריקו כחולה ורכה. הכידון נתקע לי במותן, ואני זוכרת שחשבתי "האופניים! איך אני מעיפה מפה את האופניים?" אבל לא הספקתי לזוז וכבר נגמר. ובעצם התחיל.
יש שלב כזה, בהתחלה של אהבה, שלא מפסיקים לשחזר מה היה ואיך היה, מי התחיל ומי נשאב פנימה. בנות מספרות את זה לחברות שלהן בפרטי פרטים: "ואז הוא עשה ככה, ואני אמרתי ככה, ופתאום הוא אמר שאפשר גם ככה".
אחרי שלוש חברות, נדמה לך שלא תשכחי את הסיפור לעולם. אבל הזמן עובר, והאהבה ממשיכה ומקבלת צורה אחרת וכבר לא חושבים על ההתחלה. יש דברים חדשים לחוות יחד, יש משוכות ויש התרגשויות אחרות לגמרי. ובשלב מסוים כבר נראה די מטופש להתרפק על משהו שהיה בין שני האנשים האלה כשעוד לא הכירו אחד את השני בכלל.
אבל שם נמצא היופי הראשוני, הבלתי ניתן לשחזור: יש לי מין עניין עם ענבים, שגיליתי שלענב הראשון שאני אוכלת בקיץ (בדרך כלל ישר מהמדף בסופר מרקט) יש אותו טעם בדיוק כמו הענב הראשון של הקיץ הקודם. וזה שקדם לו. ושל הענבים של ילדותי. הענב השני - לא. החך כבר התרגל. ועד הקיץ הבא לא אצליח לשחזר את ההתפעמות הזו של בלוטות הטעם. רק ענב אחד.
נדמה לי שיש תהליך דומה באהבה. אי אפשר לשחזר את הנשיקה הראשונה או החיבוק הראשון. את הטעם הזה שנמצא בפה שלך פתאום, לא דומה לשום דבר אחר שטעמת עד אותו רגע. לא משנה כמה פיות נישקת. זה לא דומה.
בדצמבר אהיה בת 26. רק פעמיים בחיים התנשקתי נשיקה ראשונה עם מישהו מתוך אהבה. השאר היו ניסיונות, טיוטות של צורך וסקרנות. וזה בסדר, אבל חשוב להבחין ביניהן. כמו הענבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם