אל תהרסו אותו: צריך להציל את כפר דהמש
הרס בתים בכפר דהמש אינו תשובה, וגירוש התושבים אינו פתרון. יש להפסיק לאלתר את הריסות הבתים ולשתף את הקהילות בתהליכי התכנון ועיצוב מדיניות הבנייה
בלב הארץ, אך רחוק מליבותיהם של פרנסי עיריית לוד, עיריית רמלה והמועצה האזורית עמק לוד, המסרבות עד היום להכיר בקיומם של 600 תושבי הכפר, ואינן מספקות לכפר תשתיות ושירותים בסיסיים.
בתי התושבים לא מחוברים לרשת החשמל, לרבבות הילדים אין מגרש משחקים לבלות בו, את האשפה מפנים תושבי הכפר בכוחות עצמם, וכשהם מבקשים לרשום את ילדיהם לגנים ולבתי הספר הם נתקלים בהתנגדות עיקשת של הרשויות.
אתמול (ב') דן בית המשפט המחוזי בפתח תקווה בעניינם של תושבי הכפר הבלתי-מוכר דהמש השוכן במועצה האזורית עמק לוד, בין הערים לוד ורמלה והחליט לדחות את ההכרעה בחצי שנה.
בשנות החמישים שיכן הממשל הצבאי בשטח הכפר תושבים פלסטינים שנמלטו מבתיהם בשנת 1948, ולא אושרה להם חזרה לבתיהם המקוריים. תושבי הכפר קיבלו לבעלותם חלקות אדמה חקלאיות בהיקפים קטנים משמעותית מהשטחים שהיו בבעלותם לפני 1948.
הקיבוצים והמושבים בסביבה, בהם המושב השכן ניר צבי, בנו ביתם בהיתר על אדמתם החקלאית מכוח תקנה מנדטורית המתירה זאת, בעוד ששכניהם הפלסטינים לא זכו מעולם להיתרים המיוחלים, ומצאו עצמם נכפים על ידי המדינה לבנות בתיהם באורח
במרוצת השנים ניסו לשווא תושבי הכפר דהמש להכשיר את הבנייה בכפר ולהביא להכרת הרשויות. הם העמידו תכנית מתאר שעליה שילמו מכיסם רבבות שקלים, אך הרשויות סרבו בכל תוקף להכיר בכפר או בתכנית המתאר שהגישו תושביו.
בעוד בית המשפט דן בצווי הפינוי וההריסה המאיימים להחריב את הכפר על מאות תושביו, אנו נזכרים שהחודש לפני שמונה-עשרה שנים אימצה מדינת ישראל את האמנה הבינלאומית לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.
בין יתר ההתחייבויות שבאמנה – המבטיחה כי כל אדם יזכה לחירות ממחסור ולרמת חיים נאותה – לקחה על עצמה ישראל את החובה להבטיח לכלל אזרחיה דיור נאות ושיפור מתמיד בתנאי קיומם.
הזכות לדיור נאות היא מרכיב חיוני בזכות לרמת חיים נאותה. כאשר מממשים אותה במלואה, היא הבסיס למימושן של זכויות אחרות, ובהן הזכות למשפחה, לעבודה ולחינוך. בהעדרה לא ייתכנו כל אלו. מן הבית החרב לא משכימים לעבודה, בבית החרב לא בונים משפחה. שירותים זמינים, תשתיות יעילות ומגורים נגישים ומתאימים לתרבות המקומית הם הכרח לקיום רמת חיים נאותה.
האמנה גם קובעת כי דיור נאות כולל זכות משפטית למגורי קבע מוגנים. משמעות הדבר היא שכל בני האדם זכאים ליהנות מהגנה משפטית נגד פינוי בכוח, הטרדה או איומים אחרים. איום ההריסה ממשיך לרחף מעל ראשיהם של תושבי דהמש. מדינות שהן צד לאמנה מחויבות להעניק ביטחון זה, וזוהי גם חובתה המפורשת של ישראל כלפי תושבי דהמש.
בין הכפר דהמש למושב ניר צבי מפרידים עשרות מטרים וחומה אחת. מהעבר האחד, כפר לא מוכר ללא תשתיות נאותות – כבישים ומדרכות, חשמל ותאורה, פינוי אשפה וביוב – ואילו מעברה השני של החומה פורח ומשגשג המושב ניר צבי, שבו נהנים התושבים מכל התשתיות והשירותים שלהם כולנו זכאים ומצפים. הלב נחמץ אל מול חומת הבטון הגבוהה ומתקומם על האפליה שבין תושבי ניר צבי ודהמש.
הפרת זכותם של תושבי דהמש לדיור נאות היא ביטוי להפרות הנרחבות יותר של זכויות האדם של הפלסטינים אזרחי ישראל, על אף שישראל היא צד לאמנות שונות המבטיחות אותן במפורש. על ממשלת ישראל מוטלת החובה להכיר במצוקת הדיור הקשה שממנה סובל הציבור הפלסטיני בישראל, ולמצוא פתרונות.
הרס בתים אינו התשובה, וגירוש התושבים אינו פתרון. יש להפסיק לאלתר את הריסות הבתים ולשתף את הקהילות בתהליכי התכנון ועיצוב מדיניות הבנייה. מדיניות הריסת הבתים ההולכת ומתרחבת היא פרי הבאושים של אפליה מכוונת ומתמשכת.
הכותב הוא מנכ"ל אמנסטי אינטרנשיונל ישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם