אלי מויאל: אנשים מחבקים אותי וצועקים לי "תחזור, תחזור"
בשבוע שעבר הודיעה הפרקליטות על סגירת התיק נגד אלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר, שנחשד בעבירות שוחד ובניהול לא תקין. עכשיו, כששמו טוהר, הוא מתפנה לדבר
אלי מויאל צילום: אריק סולטן
אולי צדקה. כי בדיעבד, במחשבה מפוכחת, מויאל מוכן להודות שגם החשדות לעבירות שחיתות תפסו אותו מוכן. "שום דבר לא נפל עליי בהפתעה גמורה", הוא אומר. "ראיתי מה קורה סביבי. 80 ראשי ערים היו נתונים בחקירה. תיקים נפתחו בקול סערה ונגמרו אי שם בעמוד 17, אחרי מודעות האבל. לא יכולתי להגיד, לי זה לא יקרה".
למה כל כך הרבה ראשי ערים מעורבים בשחיתויות?
"כי אנחנו לא יושבים בירושלים, במגדל השן, ומחליטים לפרוטוקול בלי לראות לאנשים את הלבן בעיניים. אנחנו עומדים בחזית ומקבלים החלטות שהן החומרים של החיים. אנחנו קובעים אם לבן אדם תהיה מרפסת סגורה או קיר בלי חלון. אם הקבלן יקבל תוספת של חמישה או עשרה אחוזים. אנחנו יכולים לספק מקומות עבודה וגם הנחה בארנונה. אנחנו מחליטים באיזה בית ספר הבן שלך ילמד. אי אפשר לעשות ספונג'ה בדברים כל כך קריטיים ולהישאר נקי. הבעל שם טוב אמר פעם, מי שרוצה לנקות, צריך להתלכלך".
גם בשדרות?
"החוק אוסר על ניגוד עניינים בניהול עיר. אבל במציאות של שדרות יש לי נגיעה אישית לכל תושב. לפני שנבחרתי הייתי עורך הדין היחיד בעיר. כל שדרות הייתה קליינטית שלי. אחר כך עשיתי קמפיין אישי. בתל אביב, חולדאי שם תמונה על כמה בניינים ונבחר. בשדרות, גם המלאך הכי טהור צריך לעבור בית בית, ללחוץ את היד לכל אחד, אחרת לא ייבחר. עיר קטנה, שדרות. 20 אלף תושבים שלמדו איתי באותו בית ספר, שתו איתי קפה, היו בחתונה של הדודה. כולם מכירים את כולם. הכל אישי, רגשי. הכל ניגוד עניינים אחד גדול".
אז כן עברת על החוק?
"לא. המחוקק אסר על ניגוד עניינים, הוא לא אסר עליי להתמודד. נבחרתי, נזהרתי. הייתי שקוף. אמרתי, הכל חקיר. לא האמנתי שתלונה אחת עליי תפתח את כל מהדורות החדשות. ברגע שהמשטרה התחילה לחקור, הפסקתי להיות מנהיג. הייתי אשם. המילים שלי היו תפלות, חסרות טעם. אף אחד לא זכר שבקצה התהליך שאולי יתברר כעלילה, מחכה בן אדם שיש לו אישה, אמא, ילד".
לכל חשוד יש אמא, אבא, ילד.
"מה היה קורה למדינת ישראל אם היו פותחים את החקירה של אלי מויאל אחרי המלחמה? למי היה נגרם נזק? היינו במצור. נפלו עלינו קסאמים. תושבי שדרות אכלו חרא במובן הכי קלאסי של המילה. הילדים היו בטראומה. העסקים נפגעו. הקרקע בערה מתחת לרגליים, ומה המדינה אמרה? ראש העירייה גונב לכם את הכסף למיגון. ריבונו של עולם. אנשים מתו פה כששר הפנים החליט לערוף את הראש שלי".
אנשים מתו מקסאמים, לא מהחקירה.
"אנשים מתו מתוך הרגשה שהמנהיג שלהם שדד אותם. לכן השעיתי את עצמי על חשבוני. חודשיים לא קיבלתי שכר".
''אני נשא של חיידק פוליטי''. מויאל ועובר אורח אדי ישראל
כי לא עבדת.
"ראש עירייה לא צריך להחתים כרטיס. ראש עירייה יכול להנהיג את העיר מהכורסה שלו. אמנם לא התקרבתי לבניין העירייה, אבל בכל ערב קיבלתי דיווחים מממלא המקום ונתתי עצות מה צריך לעשות. לא דאגתי לתדמית שלי. דאגתי לתושבים. אני עובד מהבטן. לא מהתקנון. מרוב שאני דוגרי, בבחירות האחרונות היה ספק אם אבחר. אמרתי לאנשים, אם אתם רוצים שאבוא לחבק אתכם באמצע אוגוסט, כשכולכם מזיעים ולא מריחים טוב, אל תבחרו אותי. אני מסתפק בלחיצת יד. ולא אבוא לבקר אתכם בחתונות, בבריתות, בהלוויות.
"הקמפיין שלי היה שלילי. אם אתם רוצים
מישהו שיסדר לכם הנחה בארנונה וימצא לכם עבודה ויזווג לכם זיווגים, אל תבחרו אותי. אין לי סמכות לעשות הנחה בארנונה, רבותיי, ואם מישהו חושב שאוכל לפתור את המצוקה של הבת שלו, שיחשוב שנית. אני רווק בן 60. עשיתי ילד מחוץ לנישואים. אין לי ניסיון בשידוכים. למה לעבוד על אנשים?
"הפעילים אמרו לי. מויאל, אתה לא בחיר. אתה מתאבד. אז באתי לאמא שלי. אישה בת 85. חכמה. כלת פרס ישראל למפעל עיירות הפיתוח. אמרה לי, 'יא בני, אם תיבחר זה טוב. אם לא תיבחר, עוד יותר טוב. לפחות תצא נקי מעוונם של רכלנים'".
איך היא הגיבה לחשדות נגדך?
"אמא שלי העלתה את המניות של נרות ציון. הדליקה הרבה. בזבזה פתילות טבולות בשמן. וכשנודע על סגירת התיק אמרה לי, 'יא בני, עכשיו אתה צריך ללמוד את הלקח שלך ולעזוב את הפוליטיקה. היא לא מתגמלת'".
תשמע בקולה?
"לא. אמרתי לה, 'אמא, אני נשא של חיידק פוליטי'. אמרה לי, 'יא בני, אלוהים ירפא אותך מהמחלה הזאת'".
אני לא צדיק
החקירה הסמויה נגד מויאל נפתחה בקיץ 2007, בשלהי הקדנציה השנייה שלו בשדרות. המשטרה חשדה שמויאל, ראש העירייה מאז 1998, היה מעורב ומבצע בשורה ארוכה של עבירות, בתוכן העברת כספי המיגון ללא מכרז למקורביו, מתן שוחד בחירות לקבלנים, הליכי מינוי לא תקינים ומתן שכר מופרז לבכירים בעיריה.
אלי מויאל אריק סולטן
"לפני שנבחרתי לראשות העירייה הרווחתי ביום את מה שאני מרוויח בעירייה בחודש", אומר מויאל במרירות. "לא באתי לעשות כסף, באתי לתרום. אני מתנצל שיש עוד כמה אנשים בעולם הזה עם תחושת שליחות. אנחנו פאתטים. אנחנו במיעוט. אבל אני, כילד עיירת פיתוח, באתי להוריד את הסטיגמה המכוערת שהייתה לשדרות. אמרתי, קיבינימט, אין פה אנשים עם קרניים. והחדשות מגיעות אלינו בשבע. לא בשבע וחצי. מה עשו הרעים? אמרו לי, 'רצית סטיגמה אחרת? נדביק לך אחת. אתה מתעסק בשלמונים. אתה מזייף. פושע. גנב'".
ביוני 2008 פשטה המשטרה על משרדי עיריית שדרות. בספטמבר הודיע מויאל על השעייתו מרצון. אחרי חודשיים חזר בו. בדצמבר שב ופרש כמחאה על אוזלת ידה של הממשלה בטיפול בקסאמים. לבסוף הוחלף בידי דוד בוסקילה, ראש העיר הקודם. השבוע הודיעה הפרקליטות על סגירת התיק נגדו מחוסר ראיות. "חיכיתי לתליין. אמרתי, אולי ייקח אותי אל החבל, אולי יוריד אותי מהגרדום", אומר מויאל על ההחלטה. "אבל הייתי שקט. ידעתי שאת הדברים הגדולים שייחסו לי לא עשיתי".
ואת הדברים הקטנים?
"בעשייה שלנו, אין בן אדם שלא טועה. אין חיה כזו. ראש עירייה עושה דברים בהיסח הדעת, במסגרת הפרות אמונים טיפשיות. מה שנקרא 'שפת סל'. כל מה שלא מחזיק מים - זורקים לסל. מרמה והפרת אמונים זה סל. ברצח צריך למצוא גופה, בהפרת אמונים לא צריך למצוא כלום. אני לא צדיק. אני לא טוען לצדיקות. אפילו משה רבנו, מייסד האומה, לא היה צדיק".
ב-1987 ניהל מויאל, בוגר הפקולטה למשפטים באוניבסיטה העברית, משרד עורכי דין עצמאי ומצליח. ב-1991, ימי מלחמת המפרץ הראשונה, ברח אל הדרום מפחד הטילים. מהר מאוד השתקע שם. "גיליתי שאין בכל העיר משרד עורך דין אבל יש המון אנשים עם צרות", הוא מחייך. "באו אליי עם תיקים וחוזים ואני נתתי כרטיס ביקור והזמנתי אותם לירושלים. כשראיתי שיש ביקוש, פתחתי סניף בשדרות. תוך זמן קצר גיליתי שמרוב עבודה פתחתי סניף בירושלים".
ב-1998 התמודד מויאל בבחירות לראשות עיריית שדרות ונבחר. בשנתו המוניציפלית הראשונה ניהל מגעים עם מפלגת מרצ בכנסת, אולם חזר בו בעקבות תמיכתה בפלסטינים באינתיפאדת אל-אקצה. "אמרתי ליוסי שריד, 'חברתית, אני הכי שמאל בעולם. מדינית, אני הכי ימין'".
מויאל, גרוש ואב לילד מחוץ לנישואים ("פגשתי נערה אוסטרלית יפהפייה בבר ירושלמי. עשיתי לה ילד. היא עזבה. אני נשארתי"), נחשב בתחילה לראש עיר אנמי. "קראתי את משנתו של בן-גוריון", הוא מעיד על עצמו. "הבנתי שיש שני סוגי מנהיגים. האחד שיודע מה הציבור רוצה, השני שיודע מה הציבור צריך. הציבור רוצה לחם ושעשועים. זה בדיוק מה שנתנו לו בשדרות בקדנציה הקודמת.
"כשאני התחלתי להנהיג, קבעתי מה הציבור צריך. לא התייצבתי בהלוויות והספדתי אנשים שלא הכרתי מעולם. לא חיבקתי ונישקתי אנשים ברחוב. אמרתי, 'אני מקצועי. באתי לנהל את העיר ולהשקיע בחינוך'. קיבלתי את שדרות עם 25 אחוזי הצלחה בבגרות. החזרתי אותה עם 86 אחוז".
טיל קסאם בשדרות צילום: אדי ישראל
"אני זוכר את היום ההוא כאילו היה אתמול. עשרה לשמונה בבוקר, אני מתקלח ופתאום סירנה. ירדתי למטה, שתי קומות למקלט, עירום כביום היוולדי עם סבון על הגוף. עברה דקה, עליתי למעלה לשטוף את הסבון ושוב אזעקה. טראח. רצתי עירום למטה, הסבון עליי. ככה 20 פעם. עולה ויורד. אמרתי, אם מישהו מצלם אותי עכשיו, חבל על הזמן.
"20 קסאמים בשעה ירדו אותו בוקר על שדרות. חיכיתי לצהריים. לערב. אמרתי, בטח ראש הממשלה יתקשר. שר הביטחון. הרמטכ"ל. בכל זאת, שלושה בתים נהרסו. לרוע המזל אף אחד לא נפצע, לכן אף אחד לא הרים טלפון. זו הייתה נקודת השבירה שלי. אמרתי, 'אני לא יכול יותר'. עליתי לשידור והודעתי ספונטנית על התפטרותי".
ואם היו מתקשרים?
"לפחות הייתי מרגיש שמתעניינים בנו. שמפגינים איזה נימוס אלמנטרי. כשהתקשורת הגיעה לשדרות בתחילת המלחמה, כל הממשלה באה. כשאין צלמים בסביבה, חבל להם על הזמן. אמרתי, אם המנהיגים נטשו את שדרות, איך אוכל לבקש מהציבור להתגייס?
"אז שר הביטחון אהוד ברק הזמין אותי ללשכתו. אמר לי, אנחנו במלחמה ואני נותן לך פקודה לחזור לשדרות. אם תסרב, לא יקרה לך כלום, אבל תדע שאתה מפקיר את העיר. אמרתי לו, אני מפחד שיקרה משהו למשפחות שביקשתי מהן להישאר. שאצטרך לבוא לנחם הורים שהילד שלהם נהרג מקסאם והם יגידו לי, 'מויאל, אתה ביקשת מאיתנו להישאר. הילד נהרג בגללך'".
בד בבד עם הקסאמים, הפכה חקירת המשטרה מסמויה לגלויה. החשדות הכפילו את נפחם ומויאל נחקר באזהרה. בכירים נוספים בעירייה התבקשו לתת עדות. "בתים נהרסו, אנשים חיו על כדורים ואני קראתי להם להישאר ולא לברוח", אומר מויאל בזעם. "באתי אליהם למקלטים, לבתי החולים, אמרתי, אסור לכם להיכנע. והם אמרו, 'בטח, האיש הזה גנב 300 מיליון שקל מקופת העיר. כדאי לו להישאר'. אנשים אמרו, 'הבן אדם עשה את המכה שלו ועכשיו הוא מטיף לנו לסכן את החיים?' לא אמרו בפירוש, אבל ראיתי להם את המחשבה בעיניים.
"שדרות עיר קטנה. שמועות הופכות לעובדות. דיברו על גניבת מיליארדים. אנשים היו מוכנים להישבע שבאו לבקר אותי בכלא. שהביאו סיגריות. רציתי לדבר על חינוך אבל היו אומרים לי, אין תקציב, לקחת את כל הכסף. היה לי קשה להתמודד. ילד בן 16 צעק עליי, 'על כל קסאם אתה מקבל חצי מיליון'. אנשים אמרו, 'המדינה הביאה 350 מיליון שקל למיגון. לאן הם נעלמו?'".
''ראיתי שבלב הוא חושב: לאיפה נעלמו 300 מליון מקופת העיר?''. אלי מויאל ראובן קסטרו
אכן, לאן הם נעלמו?
"המדינה השקיעה אותם בלעדיי. הכסף מעולם לא הגיע אליי. העסקתי אנשים. עשו מיגון, הגישו חשבונות, שילמתי וקיבלתי החזר מהמדינה. להפך. בבדיקות שנעשו על ידי משרד הפנים התברר שאפילו נשאר עודף. לא היה צורך לנצל את הכל".
המשטרה טענה שעקפת מכרזים.
"החוק קובע שבשעת חירום מותר לעקוף מכרזים. המשטרה טענה שהשתמשתי בחוק כדי לקרב מקורבים. את יודעת, גם את מקורבת שלי. מה זה מקורב? מישהו ששתית איתו קפה? אני חי בעיר שכל תושביה מקורביי. כולנו שיחקנו גולות וכדורגל יחד. 6,000 איש תמכו בי בבחירות לראשות העיר. כולם מקורביי. אז אני מנוע מלהתעסק עם 6,000 איש? זה יותר מחצי עיר".
איך הגיבה הסביבה?
"הפקידים בעירייה אמרו, 'אתה לא יכול לבקש מאיתנו להקפיד על נהלים כשאתה עצמך לא שומר על החוק'. שברו לי את המנהיגות. אפילו המשפחה דיברה. אומרים, 'בבית התלוי לא מדברים על חבל'.
בכל פעם שנכנסתי, היו משנים את הנושא. הרגשתי את המתח. חברים התרחקו. לא הופתעתי. אני לא נאיבי. בתוך עמי אני חי. ידעתי שכך העולם מתנהל. גם הייתי צריך את השקט.
"רק מול הבן שלי נשברתי. הילד בן 24. סיים קצונה בצה"ל. רצה שאקנה לו אוטו. אמרתי, 'אין כסף עכשיו', וראיתי שבלב שלו הוא חושב, 'לאיפה נעלמו 300 מיליון שקל מקופת העיר?'. הוא לא פקפק בחפותי, אבל ראיתי את הדוק הזה על העיניים שלו, ולא הצלחתי לבקע. הוא שמע רדיו, קרא עיתון בבוקר, ישב עם החברים מול הטלוויזיה ואבא שלו היה על המסך.
"הייתי אומר לו, 'שמע, זו סתם עלילה. הכל יסתיים בטוב'. אבל אז היה משתנה לו המבט. היה אומר, 'יש פה שתי גרסאות'. אני בנאדם קשה, חזק, עקשן, אבל יש דברים שאפילו אני לא יכול לעמוד בהם. הדוק על העיניים של הבן שלי הרג אותי. את זה לא יכולתי לשאת".
אזולאי ונחשונוב כמשל
בינואר 2009 עזב מויאל את הזירה הציבורית והשתבלל בתוך עצמו. מדמות מתוקשרת, סלב מקומי שבולע מיקרופונים לשבוע, נעלם והתפוגג לצרותיו. "מה שלא עשיתי עשר שנים, הצלחתי לעשות בשנה וחצי", אומר מויאל. "אני פריק של תאטרון, אבל כשהייתי ראש עירייה בכרטיסי המנוי שלי לקאמרי, להבימה, אף משבצת לא הייתה מנוקבת. פשוט, לא היה לי זמן. רק כשפרשתי מהשירות הציבורי הצלחתי לתפוס קצת תרבות. פתאום היה לי זמן לראות הצגה טובה, לצאת לסרט, לשבת במסעדה. פה ושם עבדתי לפרנסתי בעריכת דין עד שהבנתי שאין לי חשק לחזור למקצוע. הוא לא מעניין".
"התושבים אוהבים אותי". העיר שדרות צילום: יהודה לחיאני
בין לבין שלח ידו בכתיבה. "חיברתי ספר על שדרות בזמן היותי ראש העירייה", הוא מסמיק בצניעות. "אין בו מילה אחת על החקירה. גם לא על הקסאמים. רק מסה חברתית נוקבת על החברה הישראלית".
אפשר הגיג?
"בתקופת הקסאמים בשדרות דיברו רק על החוסן הלאומי. ואני טוען בספרי שהחוסן הלאומי הזה נשען על שתי משפחות מייצגות בשדרות. אזולאי ממרוקו ונחשונוב מקווקז. אם הן יקומו וילכו, אין לנו חוסן לאומי. למשפחות האלו יש חשבון נוקב עם המדינה, ששמה אותן בעיירת פיתוח ושכחה אותן בלי השכלה, בלי חינוך. ובכל זאת הן נשארות. כי למרות שאף אחד לא רואה אותן ממטר, הן ציוניות. הן מבינות שאם ילכו, אף אחד לא יישאר להגן על הגבולות".
הסיבה האמיתית היא עוני. אין להן לאן ללכת.
"עניי שדרות יכולים לעזוב בתוך יממה. יש קופאיות ועובדות ניקיון בכל מקום בארץ. וגם מפעלים בשכר מינימום. דווקא העשירים שקנו וילה לפני הקסאמים ב-400 אלף דולר והיום היא שווה בקושי 80 אלף, לא יעזבו בקלות".
עניי ועשירי שדרות מקבלים עכשיו את מויאל בזרועות פתוחות. משכיחים את השנים הרעות. מתנצלים על הניכור. מצמצמים את חלקם בחשדנות שהייתה ואיננה. מחזרים. מחבקים. הודעת הפרקליטות על סגירת התיק בשל היעדר סיכוי סביר להרשעה הפכה את מויאל לחביב השכונה.
על פי ההודעה, החשדות למתן שוחד בחירות לקבלנים התבססו רק על גרסתו של העד המרכזי. במקרים נוספים לא נמצאו די ראיות להגשת כתב אישום. על אחרים חלה התיישנות.
"בחלק מהמקרים", כתבה הפרקליטות, "למרות סימני השאלה והתמיהות שעלו בנוגע להתנהלות והתנהגות עובדים בכירים בעיריית שדרות ובראשם ראש העירייה דאז, הרי שלא היה די בכך כדי להצביע על מעשים המצויים במישור הפלילי".
מויאל מוכן לפקסס את ההודעה לכל דורש. "אני מסתובב בעיר ורואה את האור בעיניים של האנשים", הוא אומר בסיפוק. "התושבים אוהבים אותי. אפילו אלה ששתו את דמי שלחו לי פרחים. כתבו 'למען הגילוי הנאות, גם אנחנו השתתפנו בעליהום עליך, כנראה מחוסר ידיעה. אז עלה והצלח'".
לא תשמור טינה?
"חלילה. אני אוהב את העיר הזו בכל נימי נפשי. סבתא ואבא שלי קבורים כאן. יש לי סיפור אהבה גדול עם תושבי שדרות. אנשים שואלים, אתה מסוגל לסלוח? ואני אומר, אנחנו כמו בעל ואישה. מתקוטטים כל היום ובלילה ישנים יחד. ולא רק ישנים. אנשים מחבקים אותי. צועקים לי, 'תחזור, תחזור'".
תחזור?
"ברור. באהבה אסור להתווכח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם