אני נאמנה בת נאמנים, אבל שונאת את מה שקורה פה
אני לא מפגינה בנעלין או מספקת תחמושת לחמאס, אבל אני שמאלנית, חותמת על עצומות ומאמינה שחיילים שמשפילים פלסטינים צריכים לעמוד לדין. מספיק נאמנה בשבילכם?
אני מתעצבנת (יש לך כרטיס טיסה, מה אתה מקטר? אני זו שכבולה לפה כמו אבן בקרקעית הים!), ואז הוא נוסע ולא מפסיק לדווח לי כמה יפה שם, כמה נקי שם, כמה אדיב שם - וכמה המדינה הזו מבאסת, כמה תל אביב מלוכלכת וכדומה... אני מתעצבנת (אתה שם, מה אכפת לך מה קורה כאן?), ואז הוא חוזר. ומשתבלל לדכדוך קוצני שבו כל טיול אקראי ברחוב גורם לו לרטון כמה מגעיל ומלוכלך ולא אדיב כאן, ואילו שם, הו שם. אני מתעצבנת וחוזר חלילה, עד שהוא מתרגל לסחי בו אנחנו חיים עד הנסיעה הבאה, שתמיד מגיעה מהר מדי לטעמי.
ולמרות זאת, ס' לא תיאר לעצמו שהמדינה שהוא חוזר אליה תהיה אפילו יותר מגעילה מהמדינה שהוא עזב מאחוריו לפני חודש. התיקון לחוק האזרחות שאושר בממשלה בשבוע שעבר בקול דממה דקה (על רקע מחאתם המעציבה בדלותה של כמה אנשי רוח ושניים-שלושה עיתונאים, שממילא לא מחוברים לאיש מבכירי השלטון) הוא הרבה יותר מעוד אתר בנייה מגלומני למליונרים בלב תל אביב (הלו גינדי!), ואפילו יותר מעוד חקירה לאיש ציבור חשוד ממילא (הלו ליברמן!).
התיקון הזה הוא כל מה שבעייתי בהלך הרוח הישראלי בשנים האחרונות. בינינו, לרובכם זה לא מזיז. מה אכפת לכם, אתם אומרים, שכמה גויים יצטרכו להוסיף את המילים "יהודית ודמוקרטית" להצהרה שהם מחויבים להצהיר במילא בעת בקשה לקבלת אזרחות ישראלית? הסיבה שלא אכפת לכם היא: א) אלה רק מילים, מה כואב להם לומר אותן? ב) הם לא יהודים. למי אכפת. זהו, יקיריי, שזה כואב ולגמרי אכפת.
אם אלה "לגמרי מילים", אז למה הן באמת נחוצות? האם אתם באמת משוכנעים שמי שיגיד "יהודית ודמוקרטית? בעת בקשת אזרחות יהפוך במטה קסם ליהודי חם ונוטף יידישקייט שלעולם לא יפגע במדינתו? לא. אז בשביל מה? האם מילים מנעו אי-פעם ממישהו לעשות דבר מה? האם "לא תרצח" מנע מרוצחים לבצע את משימתם? או לרצוח ואז להתעטף בדת? יותר מזה, האם שבועת האמונים שכולנו צרחנו בטקס סיום הטירונות מנעה מחייל או חיילת כלשהם לגנוב ציוד צבאי כמו שק שינה או מסמכים מסווגים או אפילו את האקדח של הרמטכ"ל? כנראה שלא. אז מילים מיותרות אפשר להשאיר במקומן - בפח. לא לצרף אותן לחוק.
התיקון לחוק וכל העניין סביבו יצרו אשליה כאילו עד עכשיו חילקו כאן זכויות ואזרחות על ימין ועל שמאל לכל מי שבא. זהו - שלא ממש. למעשה, המדינה עושה הכול, כבר שנים רבות, כדי למנוע מערבים שאינם תושבי ישראל, לדוגמה, לקבל אזרחות. כן, בעיקר אם הם מתחתנים עם ערביות תושבות ישראל ולהפך. אצלנו מעדיפים שהם יתחתנו מחוץ לשטחי ישראל, ולא יפילו עלינו משפחות חדשות שגם מהן נצטרך להתעלם ולא לספק להן תשתיות בסיסיות כמו מים, חשמל, כבישים או חינוך. אז לא, החוק הזה ממש לא יעצור את שטף הערבים המתאזרחים מסיבה פשוטה: אין שטף כזה. הוא נעצר בסכר עתיק מאוד, שככל שעובר הזמן רק משתריין ביותר ויותר גדרות ברזל. ערבים? החוצה.
תאמינו ליהודייה נרדפת: זה לא סוף פסוק. מושג הנאמנות חלקלק מכדי שמישהו באמת יוכל לאחוז בו ולדעת מה הוא מחזיק ביד. האם נאמנות היא שירת "התקווה" או שמא היא ההתחייבות (המופרכת מראש) לא לפוצץ אוטובוס על שישים יושביו? האם נאמנות היא ירי רימוני גז וכדורי גומי בהפגנות בנעלין או שמא מספיק לשרת בצה"ל, לשלם מסים ולתכנן באופן כללי להישאר בארץ לשארית חייך כדי להיחשב נאמן? אם הקריטריונים האחרונים הם הקובעים - אזי אין לי מה לדאוג כי אני נאמנה בת נאמנים.
הוריי ואני שירתנו בצבא, אבי נלחם בשתי מלחמות ישראל וכולנו משלמים מסים כאילו אין הקלות והחזרים בעולם. בנוסף לכך אף אחד מאתנו לא ממש בונה על חו"ל בתור אופציה. מה לעשות, אולי
אבל זה לא באמת מספיק. אולי עכשיו, אבל לא להרבה זמן. אמנם אני לא מפגינה בנעלין, לא מקללת חיילים ולא מספקת תחמושת לחמאס (אם כי השתתפתי בהברחת פלסטיניות מהגדה המערבית לים בתל אביב. הן היו בנות שש ותשע. לא נרשמו חילופי אש), אבל אני שונאת את מה שקורה פה, חושבת שהגבול בין בקשה להצהרת נאמנות ובין פשפוש במעשיו ובכליו של כל אזרח דק מאוד.
אני שמאלנית, חותמת על עצומות, מפגינה בהפגנות, מאמינה שחיילים שמשפילים פלסטינים צריכים לעמוד לדין ולהיאסר, חושבת שהפגנת הכוח שלנו מול הפלסטינים במבצע "עופרת יצוקה" הייתה בלתי מידתית ובלתי מוסרית, שכמה מהגנרלים ושרי הביטחון שלנו צריכים להגיע לבית הדין הבינלאומי בהאג, והכי נורא - חושבת שערבים הם בני אדם. והם לא הולכים להיעלם, אף ששלישיית ליברמן-ברק-נתניהו אולי מאוד רוצה בכך.
יום אחד מישהו ישלוף את הטור הזה ויעביר אותו הלאה. החלטה תתקבל. פעולה תינקט. אולי לא ישלחו אותי ל"מיניסטריון האהבה", כמו ב-"1984" של אורוול, ולא ישסו בי ארגז עכברושים רעבים - אבל אולי לא אוכל לכתוב בעיתון יותר. אולי אנשים כמוני לא יוכלו לבקש סיוע מביטוח לאומי במקרה של תאונה. לכו תדעו. הם יצירתיים, החבר'ה למעלה. ואין דבר רע יותר מרשע יצירתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם