לא ראית שיש כאן דלת?
מי אמר שבתל אביב לאף אחד לא אכפת מאף אחד? כל הרחוב התקהל סביבי והציע עזרה כשהתנגשתי חזיתית בכל הכוח בדלת הזכוכית של הסופר-פארם בדיזנגוף
צילום ארכיון: אלכס רוזקובסקי
בעודי צועד ברחוב דיזנגוף, ביצעתי פנייה חדה מידי ומתלהבת למידי אל תוך סניף הסופר-פארם שבפינת רחוב גורדון. מישהו שם בניקיון הסניף עושה עבודתו נאמנה. נאמנה מידי.
דלת הכניסה האוטומטית נקייה כל כך עד שהיא כאילו לא קיימת. נכנסתי בה! לא סתם כבדרך אגב, ממש כניסה חזיתית.
כל הפרצוף, אל תוך דלת זכוכית כבדה שהזדעזעה כולה ויצאה ממקומה. עפתי אחורה אל המדרכה. מי שצפה במתרחש יכול היה לצחוק עכשיו בקולי קולות. בקומדיות עובדים שעות כדי להגיע לרגע כזה, רגע אמיתי, שבו אדם נוגח משום מקום בדלת זכוכית מסוכנת ועף מעוצמת הפגיעה לאחור.
ניסיתי לאמוד את הנזק
הרעש שעשה המפגש הזה היה חזק כל כך עד שכל הרחוב ניגש לעזור - התכופפו אליי, שאלו מה יכול לעזור לי, אם אני יכול לקום, וכמובן – שאלת השאלות – לא ראית שיש כאן דלת?
בעודי מנסה לקום מהמדרכה, אני מבחין באיש האבטחה שמנסה להתקין את הזכוכית חזרה במקומה, ובו זמנית, אני מודה לאלוהים, על כך שהיא לא נשברה וכך ניצלו חיי.
כשנמלטתי אל תוך בית המרקחת בקומה העליונה של אותו סניף, שטפתי פנים, ניסיתי לאמוד את הנזק, ואז חשבתי: מי אמר שבתל אביב לאף אחד לא אכפת מאף אחד? כל כך הרבה אנשים, בכל הגילאים, רצו אליי כרגע ברחוב כדי
לנסות לעזור בתוך האירוע המביך הזה שהבאתי על עצמי.
עכשיו, בשירותים, אני חושב שאולי העיר הזאת דווקא כן יודעת להציע עזרה, כן קופצת לדום כשצריך.
ההבנה הזאת ממלאת אותי בתקווה מחודשת ותחושת ביטחון שבתל אביב כולם בשביל אחד. אני לוקח נשימה עמוקה, מזדקף ויוצא מהסניף, מעודד כולי.
ברחוב, ממש ליד הכניסה, הקהל שהתאסף שם קודם לכן התפזר כולו. כל אחד תפס את מקומו מחדש. רק אדם אחד, מאבטח הסניף, מנסה ללא הצלחה לסדר את הדלת שהוצאתי ממקומה. כבדה מאוד, כמעט קוברת אותו תחתיה. עולה חדש ממדינות חבר העמים. בודד. הוא קורס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם