קריוס ובקטוס בהלם: דובי גל הפסיד לאבירמה גולן בקרב על המחזה
כאבי השיניים שגרמו החיידקים קריוס ובקטוס לילד עוזי הם כלום לעומת כאב הראש של דובי גל. לאחר 30 שנה שבהן הופיע השחקן עם הצגת הילדים, קבע בית המשפט כי הוא נישל את העיתונאית אבירמה גולן מזכויותיה במחזה, תוך שימוש בשקרים ובמניפולציות. גל: "אני מזועזע". גולן: "הוא הביא את זה על עצמו"
לפני ימים אחדים הוריד בית המשפט את המסך על הצגת הילדים, לאחר שהוציא צו מניעה נגד המשך העלאתה. גל, קבעה השופטת ד"ר דפנה אבניאלי מבית המשפט המחוזי בתל אביב, פגע בזכויות היוצרים של העיתונאית אבירמה גולן, שכתבה את המחזה להצגה, ושל המוזיקאי מישה בלכרוביץ'.
גל, שחקן ותיק ועתיר זכויות בקולנוע הישראלי, לא יוצא טוב כלל וכלל מפסק הדין. בדרכו להשתלט על זכויות היוצרים, כתבה השופטת, הוא הוליך שולל את הסופר הנורבגי תורביורן אגנר, שחיבר את הספר שעל פיו נכתב המחזה, הפיץ פרסומים שקריים והפר בצורה בוטה וקשה את זכויותיה של גולן. "זה היה הבייבי שלנו", אומרת גולן בתגובה לפסק הדין. "הגיע הזמן שיעשו כבר סדר בשוק הזה של הצגות הילדים".
בשנת 1949 נרתם הסופר הנורבגי תורביורן אגנר לסייע להורי הילדים בממלכה להילחם בעששת. לשם כך הוא כתב סיפור חביב על שני טרולים בשם קריוס ובקטוס – שמות המבוססים על המילים עששת (קריאס בלועזית) וחיידק (בקטריה) – שחיו בחורי השיניים של הילד ינס עד שרופא השיניים נכנס לעניינים.
30 שנה מאוחר יותר, בראשית שנות ה-80, עבר הסיפור גיור. קריוס ובקטוס הפכו לחיידקים, ינס הפך לעוזי, אבל רוחו של אגנר המנוח, שהלך לעולמו לפני עשרים שנה, נותרה. הגרסה הישראלית צולמה לתוכנית הילדים "מה פתאום". גולן, אז תסריטאית בסדרה, כתבה לסיפור תסריט ושירים, שבלכרוביץ' הלחין. גל, שבאותן השנים היה בשיאו, לוהק לתפקיד קריוס.
לאחר שקשקשתא אירח את צמד החיידקים, כתבה גולן עיבוד למחזה, הוסיפה שירים, והספר הפך להצגת ילדים פופולרית מאוד. בלכרוביץ' הלחין את שירי ההצגה. על מידת הצלחתה חסרת התקדים של ההצגה העיד גל במשפט: "בעוד ששלאגר רגיל אולי רץ על הבמות 70 או 80 הצגות, קריוס ובקטוס רצה
מי שלא נהנו מההצגה היו גולן ובלכרוביץ', שלא קיבלו תגמולים על ההצגות. השניים, נכתב בפסק הדין, פנו בהזדמנויות שונות לגל, בדרישה לקבל תמלוגים, אך זה סירב והסביר כי הם אינם זכאים לתשלום, בין היתר משום שהמחזה מוצג מעט מאוד פעמים.
בשנת 2007 החליט גל להעלות את המחזה בהפקה חדשה, הכוללת עיבודים חדשים של המוסיקה והשירים, בשיתוף הבמאי והמחזאי אבי דור. שמם של גולן ובלכרוביץ' נעדר לחלוטין מהקרדיטים במודעות ובשלטים שנלוו להצגה. רק לאחר שהשניים הביעו התנגדות חריפה להמשך העלאת ההצגה, הם זכו לאזכור בנוסח על בסיס מחזה ופזמונים מאת אבירמה גולן; לחנים – מישה בלכרוביץ'".
אלא שהדבר לא השביע את רצונם של גולן ובלכרוביץ', שפנו לאקו"ם (אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים), ולאחר שגם זו לא הצליחה לפתור את המחלוקת, פנו השניים בשנת 2008 לבית המשפט. התביעה הוגשה נגד גל, חברת ההפקות שלו (ד.ג. הפקות) ומפיק ההצגה, אריה עורי.
בתביעה טענו גולן ובלכרוביץ' כי בהצגה החדשה שהעלה גל נעשה שימוש במחזה שלהם ובשירים המקוריים שכתבו. כדי להסוות את הפרת הזכויות, נטען, ניסו גל וחברת ההפקות שלו לטשטש את העקבות באמצעות שינויים מינוריים שהוכנסו שלא כדין. גל, מצדו, טען כי המחזה המקורי נכתב ביוזמתו, וכי קיבל מהתובעים את כל זכויות היוצרים.
הוא טען עוד כי הסופר אגנר המנוח אישר לו ליצור גרסה עברית לספרו, ולכפיכך אין יסוד לטענתם של גולן ובלכרוביץ' לפגיעה בזכויות היוצרים שלהם.
השופטת אבניאלי לא ממש התרשמה מדבריו של גל. אחת מטענות ההגנה הייתה כי בגלל הזמן הרב שחלף, חלה התיישנות על טענותיה של גולן. בכתב ההגנה נטען כי ההצגה הועלתה במשך שנים רבות, החל משנת 1982, וכל אותה עת התובעים לא העלו כלל את שאלת הבעלות על הזכויות ולא דרשו תשלום או מעקב אחר תמלוגים.
השופטת אבניאלי בחנה את סוגיית ההתיישנות והביאה את דבריהם של התובעים, שאישרו כי נודע להם במהלך שנות השמונים שגל מעלה את ההצגה לבדו, מבלי לשתפם בהפקה או בתמלוגים.
גולן העידה כי בין השנים 1983 ל-1987 שהתה בחו"ל, וכאשר חזרה נמסר לה שחברת ההפקות מטה אמנים, שהעלתה את המחזה המקורי, התפרקה וההצגה ירד מהבמות. בשנת 2000, סיפרה גולן, היא קראה בעיתון שגל מעלה את המחזה המקורי, מבלי ששמה יצוין כבעלת זכויות היוצרים במחזה ומבלי שקיבלה על כך תמלוגים. לדבריה, היא נפגשה עם גל ודרשה ממנו להפריש לטובתה תשלום עבור השימוש במחזה המקורי, אך הוא השיב לדרישתה בשלילה. גל טען בעדותו כי הזכויות הן שלו משנת 1982, ולכן לא היה צריך לבקש את רשותה של גולן או לשלם לה תגמולים.
על כך כתבה השופטת בפסק דינה: "מדובר בסדרה של הצגות, שהוצגו על פי המחזה המקורי, והן מגבשות עילות תביעה מתחדשות עד שנת 2007, מועד בו החלו הנתבעים להעלות את ההצגה החדשה, עם השינויים בטקסט ובעיבודים המוסיקליים, שנעשו ללא הסכמתם של התובעים ומבלי לתת להם קרדיט על יצירתם המקורית. אין מדובר במעשה עוולה נקודתי אחד, אלא באירוע מתמשך". השופטת קבעה כי גולן ובלכרוביץ' רשאים לתבוע על הפרת זכויותיהם בגין ההצגות שהועלו החל משנת 2001.
גל, נכתב בפסק הדין, היה מודע לזכויות היוצרים של גולן ובלכרוביץ', שכן בעבר הם דרשו לקבל תמלוגים ונדחו בטענות שווא. "העובדה שהנתבע (גל) כפר בזכותם של התובעים וסירב לשלם להם תמלוגים, אינה מצדיקה המשך הפרת זכויותיהם לעד. הצהרה על זכויות התובעים תשקף את המצב הקיים, לפיו המחזה המקורי והמוסיקה המקורית הם פרי יצירתם, והם זכאים לממש את זכותם, על אף חלוף השנים".
פרקליטיו של גל לא הסתמכו רק על טענת ההתיישנות. בכתב ההגנה נטען כי התביעה נגועה בשיהוי (עיכוב בהגשה לבית המשפט), וכי שתיקתם של התובעים מלמדת כי הם ויתרו על זכויותיהם. השופטת לא אהבה את הטענה הזו, ועוד הרבה פחות את ההסברים שהעלו פרקליטיו של גל. במהלך הדיונים טענה ההגנה כי גל רכש את הזכויות על ההצגה כדין, אך "העכברים אכלו את החוזים", ולכן לא ניתן להוכיח את הדבר.
על כך כתבה השופטת : "זוהי טענה משונה. רכישה זו ניתן להוכיח לא רק באמצעות החוזים, שכביכול כורסמו מזמן על ידי עכברים, אלא באמצעות עדים מחברת מטה אמנים או עדים אחרים, שלא הוזמנו על ידי הנתבע".
פרקליטיו של גל טענו עוד כי המחזה המקורי היה פרי עבודה משותפת של השחקן עם גולן. עורך דינו של גל טען כי "כאשר הכוכב יוצר קטעים עם טקסט, תנועות ואירועים – הוא הופך ליוצר משותף של המחזה עצמו, והוא רשאי לקבל פרסום על העובדה שהוא מביא לאנשים את היצירה שלו, נוסף על המשחק שלו".
השופטת ביקרה בחריפות את הדברים: "לא ברור על סמך מה נטענים דברים אלה. הייתכן כי כל שחקן הנותן ביטוי בימתי למחזה, יהפוך ליוצר משותף של המחזה עצמו? היעלה על הדעת, כי כאשר דובי גל קורץ להורים בקהל באמצעות בדיחות על עניינים אקטואליים, הוא הופך להיות בעל זכות מוסרית במחזה, כפי שטוען בא כוח הנתבעים?"
השופטת לא חסכה את שבט לשונה מגל: "אין זאת אלא שנתבלבלו היוצרות בסיכומי הנתבעים, המבקשים לומר ששחקן אינו רק שחקן, אלא גם מחזאי מתוסכל, המסוגל בקריצת עין או בבדיחות על עניינים אקטואליים להפוך למחזאי. אין בידי לקבל פרשנות זו ואינני מוכנה לומר, כי הדבר הופך את המחזה ליצירה משותפת של המחזאי והשחקן".
במהלך המשפט, שורבב שמו של אגנר, שהלך לעולמו בשנת 1990. גל טען כי הוא קיבל מהסופר הנורבגי את הזכויות על הגרסה העברית. השופטת ציטטה את מכתבו של אגנר, שנשלח לגל חודשים ספורים לפני מותו, ובו הוא כתב באנגלית: "אני רוצה מאוד שקריוס ובקטוס יועלו על הבמות בעברית למען הילדים, ושההצגה תהיה קרובה ככל האפשר לרוחו של ספרי".
כאשר המכתב נשלח, ההצגה כבר רצה לא מעט שנים בשפה העברית. גל טען בעדותו כי יכול להיות ששלח לסופר את ההצגה שמועלית בישראל ולא בטוח שאמר לו מי כתב את המוסיקה ואת המחזה. "די בדברים הללו כדי להוביל למסקנה שלא הוצגה בפני הסופר אגנר התמונה האמיתית, ואין בהם כדי ללמד כי הזכויות במחזה שייכות לנתבע", כתבה על כך השופטת.
גל לא הסתפק בטענה כי הסופר המנוח העביר לרשותו את הזכויות, אלא הציג הציג בפני בית המשפט חוזה לא חתום ובו נכתב: "דובי גל יהיה שותף בחמישים אחוז מרווחי המחזמר לילדים קריוס ובקטוס שנכתב על ידי אבירמה גולן והופק בכספי מטה אמנים... לדובי גל יהיו זכויות במחזה, בתפאורה, באביזרים ובכל מה שקשור להצגה".
השופטת אבניאלי לא התרשמה מהמסמך: "המחזה נכתב על ידי אבירמה גולן, שלא הייתה צד להסכם ומכאן שלא הסכימה לוותר על זכויות היוצרים שלה. שנית, מדובר בהסכם על שותפות ברווחים ולא על זכויות היוצרים במחזה עצמו. מכאן ועד הטענה כי מלוא זכויות היוצרים במחזה, לרבות הזכות להכניס בו שינויים מפליגים , הן בידי הנתבע – רחוקה הדרך עד מאוד".
השופטת קבעה, איפוא, כי זכויות היוצרים במחזה המקורי, שהועלה בשנות ה-80, שייכות לגולן ולבלכרוביץ' והוסיפה כי המחזה בגרסתו החדשה שהעלה גל בשנת 2007, מפר את זכויותיהם של התובעים.
גולן אמרה בעדותה על ההצגה החדשה כי היא מכילה שינוי של 20 אחוז בטקסט, בהשוואה למחזה המקורי, וכי "זאת הפרה בוטה של זכויותיי במחזה".
חיזוק לטענה כי ההפקה המחודשת מתבססת על המחזה המקורי שכתבה, ניתן על ידי אבי דור, שותפו של גל להצגה החדשה. דור סיפר בעדותו: "נתנו לי טקסט ישן של המחזה, איני יודע מאיזו שנה הגרסה שקיבלתי וביקשו ממני להעיר ולרענן אותו בכתיבה חדשה כדי להתאים את ההצגה לשנות האלפיים".
"הדמיון בצלילים רב מאוד", ציינה השופטת, "אמנם נוצרו מספר עיבודים חדשים, אך המקור נשמר ומזוהה היטב עם המוסיקה שכתב התובע".
גל התגוהן: "כל השינויים נעשו ברשותי ועל יסוד זכויותיי הבלעדיות בהצגה". השופטת לא קנתה את הדברים: "מדובר בהפרה בוטה, קשה וישירה של זכויות התובעת (גולן) במחזה ושל זכויות התובע (בלכרוביץ') במוסיקה ובלחנים".
כדי להוסיף חטא על פשע, גל וחברת ההפקות של המחזה החדש, מחקו לחלוטין כל זכר של שמות התובעים בפרסומים שליוו את ההצגה. "זכותם של התובעים כי יצירי נפשם יזוהו עמם. זכותם כי יינתן להם קרדיט על עמלם. זכותם כי לא יעשו שינויים או סילופים ביצירתם. הזכות המוסרית הינה זכות אישית של היוצר ואינה ניתנת להעברה, גם אם העביר המחבר את זכות היוצרים לאדם אחר", כתבה השופטת בפסק דינה.
"הפרסום הראשון בו נעלמו לחלוטין שמות התובעים ובמקומם צוין כי המחזה נכתב על ידי דובי גל ואבי דור והעיבודים על ידי חזי שקד - אינו אמת. הטענה כי מדובר בשיקול דעת עסקי של המפיקים, והטרוניה כי ניסיון לבטל את שיקול דעתם (של המפיקים) בתחום הפרסומי, דינו כדין הפקעת זכויות הקניין וחופש העיסוק של המפיקים – היא טענת סרק. מה בין חופש העיסוק של המפיקים לבין זכותם המוסרית של התובעים לקבלת קרדיט על יצירתם?".
בסיכומו של דבר, החליטה השופטת להוציא צו האוסר על המשך קיומה של ההצגה, והורתה לגל וליתר הנתבעים להעביר לגולן ולבלכרוביץ' פירוט על ההכנסות מההצגה משנת 2001.
גל, מי שהיה קומיקאי מוביל בשנות ה-70 וה-80 והשתתף בין השאר בתוכנית המיתולוגית "ניקוי ראש", ובמספר רב של סרטי קולנוע (הזכור בהם הוא "מלך הסלים"), נעלם בשנים האחרונות מהבימה ומהמסך, ולפרנסתו הוא עובד כקבלן.
השערורייה סביב קריוס ובקטוס החזירה אותו לתודעת הציבור. בעקבות פסק דינה של השופטת, הוא אמר: "אני מזועזע מהדברים. פשוט מזועזע".
פסק הדין כולל קביעות מאוד קשות כלפיך באופן אישי.
"אני מתכוון להגיש ערעור על כך".
השופטת קבעה ששיקרת.
"אני לא רוצה לדבר כעת. אני אדבר אחרי הערעור".
כמה השקעת בהפקה החדשה?
"אני לא רוצה לדבר. אפילו לא קראתי את פסק הדין".
אני יכול לצטט מהדברים.
"בינתיים, אנחנו מגישים ערעור".
ההצגה החדשה אמורה הייתה לסייע לך בקאמבק?
"אני כבר 28 שנים מופיע עם קריוס. כיום אני נח".
באופן טבעי, החלטת השופטת התקבלה בסיפוק על ידי אבירמה גולן, שמאז כתבה את התסריט הראשון על צמד החיידקים, הפכה לעיתונאית ולסופרת. "אני מאוד שמחה שהשופטת קיבלה את עמדתנו", אמרה לאחר פסק הדין.
למה התעוררתם רק עכשיו?
"זה לא נכון שהתעוררנו רק עכשיו. ניסינו להגיע להסכם עם דובי גל כבר כמה פעמים בשנים האחרונות. אפילו פנינו לאקו"ם. רק שלא הייתה ברירה והוא לא נענה, פנינו לבית משפט. מאוד לא רציתי לעשות את זה. לא התלהבתי בכלל מהפנייה לבית המשפט. זה נעשה בלית ברירה".
כמה השקעת במחזה הזה?
"עבדנו עליו די הרבה, וגם היינו מאוד מעורבים בחזרות. זה היה הבייבי שלנו".
פסק הדין הזה חריף מאוד בכל הנוגע לגל.
"הם בחרו לעשות את זה. לא אנחנו. לצערי הרב, דובי יכול היה אילו הוא רצה מזמן כבר להגיע לפשרה. אני מאוד התרשמתי מהשופטת. היא קבעה פסק דין שיוכל לשמש לפחות מפתח במקרים הבאים. השוק הזה של הצגות הילדים הוא שוק פרוץ. אני מכירה כמה וכמה חברים שנפגעו לרעה בתחום. זה שוק שמגלגל כספים אדירים, שקשה לעקוב אחריו. היום, בעידן האינטרנט, כבר אי אפשר להסתיר הצגות, כמו שהיה במשך שנים. אנשים עשו חלטורות והצגות במתנ"סים, שלא יכולת לדעת על כך. פסק הדין הזה יסמן התחלה של עשייה בתחום הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם