ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

שרונה שטרית נולדה לתוך השכול ומתעדת אותו מקרוב

בשנת 1974 הזדעזעה המדינה: יוסף שטרית איבד את אשתו ושלושה מילדיו בפיגוע רצחני בקריית שמונה. בשנים האחרונות מתעדת בתו מנישואיו השניים, שרונה שטרית מראשל"צ, את השכול המשפחתי מקרוב. "מתוך המצלמה אני מצליחה להעביר את ההנצחה והכאב"

תליון מגן הדוד שנמצא על צווארה של שרונה שטרית הוא למעשה תמהיל סיפור חייה. באופן כמעט ציורי, אחד מסמלי היהדות נמצא קרוב ללבה. יש שיאמרו כי אותו הסמל הביא לכאבה הגדול של המשפחה, ויש שיאמרו שדווקא הדרך לתקומה מגיעה מהיותם אנשים מאמינים.

ביום בו נפגשנו לראיון ארובות השמיים היו נעולות. מזג האוויר הסגרירי ומשב הרוח המהדהד בישר על אופייה של השיחה שנדדה בין שכול וכאב, שמחה ונתינה, ומעל הכל הזיכרון היומיומי שמכה בעוצמה רבה בכל פעם, מבלי להודיע מתי.

כבר בשניות הראשונות של השיחה ניתן היה לחוש בעוצמות הקול של שרונה, וכאות משמיים, בדיוק כאשר החלה לגולל את סיפור חיי משפחתה, החלו טיפות הגשם לרדת והציף בצורה פיזית ורגשית את המעטפת של השיחה.

ב-11 באפריל 1974, באמצע חופשת פסח, שהו ארבעת בני משפחת שטרית בביתם בקרית שמונה. שלושה ילדים קטנים ואם. אב המשפחה, יוסף, היה בעבודה.

שלושה מחבלים שחדרו לשטח ישראל החלו במסע תופת גדול. בשל העובדה כי בית הספר המקומי היה נטוש וריק מאדם, פנו המחבלים לבניין מספר 15 ברחוב יהודה הלוי בעיר. מסע הרצח התרחש מדלת לדלת כאשר המחבלים לא מותירים לאיש כל סיכוי להינצל.

דלת ביתם של משפחת שטרית נפרצה אף היא על ידי המחבלים, שפוצצו את הבית ביריות ורימונים. איריס, ילדה בת תשע, ראתה אל מול עיניה כיצד המחבלים יורים צרורות ללא הבחנה בבית.

היא ניצלה את העובדה כי אחד המחבלים החליף את מחסנית הנשק. הכלב המשפחתי משך אותה לאחד החדרים, והיא משכה את אחיה הקטן מרדכי יחד איתה. איריס הסתתרה מאחורי דלת אחד החדרים, בתוך ארון. אחיה הקטן, מרדכי, ברח מידיה ונרצח באכזריות.

איריס ניצלה. כאשר המחבלים המשיכו את מסע הרצח המזוויע מבית לבית בקומות הגבוהות של הבניין, היא עוד ניסתה לטפל בבני המשפחה הפצועים אנושות,

אך לשווא. למעלה משעה שלמה חיכתה איריס לעזרה שלא הגיע.  שלושת אחיה: מרדכי, אהרון ויוכבד נרצחו, כמו כן גם אימא פאני.

היא ואביה יוסף נותרו לבדם בעולם. אחרי שנים של כאב מר, ובעידודה של איריס, החליטו השניים לבחור בחיים. יוסף התחתן בשנית ושלושה ילדים נולדו לו, ויחד עם איריס הוקמה משפחה חדשה. "לגדול במשפחה שכולה זה משהו מאוד מיוחד.

"ברוב המשפחות קורה אסון במהלך החיים ואז הם משתנים. אני נולדתי למעשה לתוך משפחה שכולה. יש לאבי שתי משפחות", מספרת השבוע שרונה, בת 28, תושבת ראשון לציון, הבת האמצעית מהנישואים השניים של אביה יוסף.

"אבא שלי ואימא שלי הם משפחה מאוד רחוקה", מספרת שרונה. "החיבור ביניהם היה מקרי לחלוטין ולא בישר על מה שצפוי לקרות. אימא שלי נסעה לצרפת והייתה צריכה להתחתן שם עם יהודי צרפתי. היא חזרה לארץ כדי לשנות את תעודת הזהות בעניין בירוקרטי בלבד.

"בעודה בארץ, עורכת את ההכנות האחרונות, היא פגשה את אבי. היא ידעה שהם רחוקי משפחה ושמעה על האסון שפקד אותו כמה שנים קודם לכן. הם נפגשו ומיד התאהבו. היא החזירה את כל הציוד שלה מצרפת, ביטלה את החתונה המתארגנת והתחתנה עם אבי. ההפרש ביניהם הוא של 20 שנים".

פער הגילאים ביניהם לא השפיע?
"אימא שלי היא צעירה ומלאת חיים. היא מקרינה על אבי את השמחה. כשהוא בשכול ובכאב, היא מעודדת אותו יחד עם הכאב שלה. בשל הגיל שלה קל לה לעודד אותו. התא המשפחתי הוא מהחזק ביותר שאני מכירה. אחותי איריס, מהנישואים הראשונים של אבי, היא אחותי לכל דבר. אנחנו מאוחדים מאוד. אני מרגישה חיבור טבעי אליה".

את גדלת למעשה בתוך השכול?
"האמת שזה נכון. זה לא משהו קל בכלל. אנחנו תמיד יודעים לעשות את פרצוף הפוקר המזויף, ולפעמים אתה עם מטען וכואב לך אבל אי אפשר להראות. ביום הזיכרון, לדוגמה, כשאנחנו עולים לקרית שמונה, אני רואה את אבי מבקר ארבעה קברים וזה אחד הרגעים הקשים ביותר עבורו ועבורנו".

מתי שמעת לראשונה את סיפור חייו של אביך והטרגדיה הנוראה?
"את הסיפור של אבי אף פעם לא שמענו. את המידע קיבלנו כדרך אגב מכתבות שנערכו בנושא. אף פעם לא שאלתי כי אין את מי לשאול. בהתחלה לא הבנו בדיוק מה קורה.

"אבל כתבים שהגיעו ושוחחו עם אבי, גרמו לנו לשבת בצד ולהקשיב, רק כך התחלנו להבין את גודל האסון של אבא. תמיד ידענו שיש משהו, אבל לא תיארנו לעצמנו מה המקרה עצמו. עד עכשיו אבא לא סיפר לי על הכל. את המקרה עצמו הוא לא סיפר עד עכשיו".

כחלק מהליך השיקום של המשפחה, יוסף עבר להתגורר לתקופה קצרה בבת ים שם הקים את בית הכנסת "זיכרון קדושים". לאחר מכן עברה המשפחה לראשון לציון שם היא מתגוררת עד היום.

"שרונה מספרת כי מידי שבת נוהג אביה ללכת כל הדרך ממערב ראשון לציון לבית הכנסת בבת ים, ברגל. את הארון שבו התחבאה אחותה איריס, מה שהציל את חייה, הביא יוסף לבית הכנסת. "עד היום אפשר לראות את סימני הכדורים על הארון", היא מספרת.

מה טיב הקשר שלך עם איריס?
עיניה של שרונה בוהקות כאשר היא מתארת את אחותה הגדולה. "אני מעריצה את איריס. היא הדבר הכי קרוב אליי. יש לנו קשר מאוד מיוחד ורגשי. זה נובע מהבית.

"אימא שלי גידלה את איריס, שהייתה בגיל ההתבגרות. זה לא היה קל כי אימא שלי תפסה את מקומה של אימא של איריס. במשך שעתיים שלמות היא הייתה בדירה כשאימא שלה גוססת והאחים שלה היו מוטלים על הרצפה מולה. איריס טיפלה וניסתה לעזור עם ערכת עזרה ראשונה".

איפה היו כוחות הביטחון באותם הרגעים?
"אף גורם צבאי, משטרתי, לא הגיע ולא עצר את האירוע המזוויע הזה. רק לאחר למעלה משעה הגיעו כוחות ההצלה ובדיוק אז אימא שלה נפטרה. לפני שהאם נפטרה היא עוד שאלה איפה כולם".

איך הטרגדיה הזו השפיעה עלייך, על ההתבגרות שלך?
"מאוד השפיעה. תמיד רציתי להוכיח שאני עצמאית יותר מכל ילדה רגילה. אני תמיד אמרתי לאבי שאני בסדר. אף פעם לא אמרתי לו שזה לוחץ יותר מדי. זה חלק מההבנה של התא המשפחתי, אני חייבת להבין את הכאב והדאגה של אבא שלי, והבנתי את זה מגיל קטן. אתה גדל בתור ילד, ואתה לא שומע את הסיפור ממקור ראשון אלא בעקיפין.

"עד היום יש לי תקופות שאני חולמת על מחבלים בגלל הסיפור הספציפי הזה.  האירועים הללו לא משפיעים על התפקוד היומיומי, אבל זה לפעמים לוקח אותי לנקודות אחרות. כשאני שומעת על תאונת דרכים או פיגועים הבית מתנהל אחרת. אני יושבת ליד אבא שלי ותומכת בו. קשה לי לחשוב שמשפחות אחרות יעברו את מה שאנחנו עוברים כשהן מצטרפות למעגל השכול".

בגיל 16 למדה שרונה בבית ספר לאמנויות בתל אביב. כשהגיעה לגיל 18 ועמדה בפני גיוס לצה"ל, אביה התנגד נחרצות למהלך. "אבא מאוד כעס", היא נזכרת, "זאת לא הייתה הוראה חד משמעית שהגיעה ממנו אלא בצורה עקיפה. הוא פשוט העדיף אותנו, הילדים שלו, קרובים אליו. אי אפשר להאשים אותו לאחר מה שקרה. זה טבעי שבנאדם יחשוש שהגורל המר יכה בו שוב".

העלית על הדעת אפשרות שלא לתרום למדינה?
"בוודאי שלא, ולכן עשיתי שירות לאומי. במשך שנה שלמה התנדבתי בבת ים. המטרה הייתה לשרת את המדינה בכל דרך שרק אפשר".

אני מתאר לעצמי שגם לאחיך הייתה בעיה דומה כאשר הגיע זמנו להתגייס.
"בדיוק, אבל במקרה של אחי הוא לחץ על ההורים שלי ולא ויתר. הוא סימן לעצמו מטרה והוויכוחים היו רבים וממושכים. בסופו של דבר אבא שלי נשבר, ואחי התגייס למג"ב לשירות הכי קרבי שרק אפשר. כמובן שזה היה לאחר הרבה מאוד לבטים מצד אבי".

בגיל 19, לאחר שסיימה שירות לאומי, החליטה שרונה להמשיך ולתרום והתנדבה למשטרה. "תמיד רציתי לתרום והרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות", היא אומרת.

רצה הגורל, ובשנת 2002 כאשר התרחש הפיגוע במועדון השפילד באזור התעשייה במערב ראשון לציון, שרונה הייתה בין השוטרים הראשונים שהגיעו למקום ועיניה חשכו. "אני זוכרת את המראות הקשים. ראיתי את הגופות, את הדם, את החלקים פזורים בכל מקום. זה היה קשה.

"הייתה ילדה צעירה בת 19. בנקודה מסוימת ביקשו ממני לצאת מהמקום בגלל המעמד הקשה. אמרו לי שאני צעירה ואני לא צריכה לראות את זה. אני זוכרת את הרגע הזה והמחשבה שעברה לי בראש, האם לרדת מהזירה או להישאר. אמרתי לעצמי בראש. לאבא שלי נהרגה המשפחה בגלל מחדל', ואני לא ארד למטה, אלא אתמודד ואעשה את מה שאולי היו צריכים לעשות בשנת 1974 ולא עשו. קל מבחינתי היה לרדת למטה ולא להישאר שם, אבל בחרתי להתמודד".

אביך בטח התקשר אלייך באותה העת?
"בוודאי. כל הקווים של הטלפונים הסלולריים בראשון קרסו בגלל הפיגוע וההיסטריה הגדולה שהייתה, ולי היה את המירס של המשטרה. אבא שלי התקשר אליי ועניתי לו.

"אמרתי לו שהכל בסדר וניתקתי. בלילה הגעתי בשעה מאוד מאוחרת הביתה. הורדתי את הבגדים, התקלחתי וניסיתי להירדם. בבוקר הוא ראה אותי ואמר לי: 'אני עברתי תופת פעם אחת, עכשיו גם את עברת את זה'. מאז הוא לא דיבר איתי על זה".

למה?
"הוא לא אהב את העובדה שאני מתנדבת במשטרה. אבא שלי כועס מאוד על מערכת הביטחון. הוא היה אומר לי בעבר, שיש לגורמים במערכת הביטחון חלק גדול בכל מה שקרה. המשטרה והצבא לא נכנסו לדירות כנראה מתוך פחד. אז זה היה אירוע חסר תקדים באותה תקופה.

"הם, השוטרים והחיילים שהיו שם למטה מתחת לבית בקרית שמונה, לא ידעו להתמודד עם זה. רק כשאבא שלי הגיע הוא עלה לדירה וראה את מה שקרה. אף אחד לא נכנס קודם לכן לדירה. עד כדי כך המצב היה זוועתי מבחינת התפקוד של הצבא".

את ביקרת באותו בית בקרית שמונה?
"עד היום לא הייתי שם. לא הייתי מסוגלת להסתכל. אף אחד לא מתקרב לבית הזה. לפעמים כשאני עוברת במכונית עם החברים שלי מקרית שמונה, הם אומרים לי בלחש 'זה הבית'. גם אבא שלי לא ביקר שם פרט לפעם אחת מאז מה שקרה. אי אפשר לחזור למקום הזה".

בגיל 21 החליטה שרונה שזה בדיוק הזמן להנפיק רישיון לנשק אישי ולשאת עימה אקדח. "נשיאת הנשק זה חלק מהבגרות שלי. תמיד חשבתי שאולי צריך לעשות את זה כדי לא להגיע שוב למעגל השכול. כך התחיל נושא ההתנדבות למשטרה בגיל 19.

"כנראה שזה היה מצורך להגן, בגלל הפחד שאבא החדיר לי כילדה. תשמע, נשק זה ביטחון. יש לי את המחשבה הזו של 'בוא נראה את המחבל שייכנס הביתה כשאני עם נשק'", היא אומרת בקול החלטי, סמכותי ואף תקיף.

יכול להיות שרצית להוכיח משהו לאביך באמצעות האקדח?
"ייתכן מאוד. ייתכן שרציתי להוכיח לאבא שהכל בסדר ושהוא לא צריך לדאוג יותר מדי. במהלך השנים זה היה מעין מרוץ שלו אחר הדאגה מהמקרה הבא.

"תמיד לאחר פיגוע הוא היה מתקשר לדעת איפה כולם נמצאים ומה שלומנו. גם לאחר תאונות דרכים הוא מתקשר. היו מקרים שהוא התקשר ואני הייתי אומרת לו, לדוגמה, שאני בראשון והתאונה באשדוד, אבל הוא בכל זאת היה דואג".

זאת הרגשה לא נעימה.
"זה מאוד כבד. לגדול בפחד אבל גם לחשוב על ההגנה ולנסות למצוא את האיזון. אתה חי במטרה שזה לא יקרה עוד פעם, לכן רציתי להתנדב למשטרה".

"לפעמים אבא שלי יושב בחצר הבית לבד עם עצמו וחושב מכונס בעצמו", מספרת שרונה, "ואז אני מבטלת את כל התכנונים ויושבת איתו. אף פעם לא חגגנו את יום העצמאות. קשה לעשות את ההפרדה בין יום הזיכרון לעצמאות. אני נשארת בשעה שמונה בערב עם הכאב, הדמעות והעצב. אי אפשר להוציא את אבי מהבית ולהסתובב ברחובות ולחגוג. פשוט אי אפשר. לא שאלנו למה, אלא תמיד היינו שם לעזור".

ניסית פעם לדבר עם אביך על הטרגדיה?
"העדפתי תמיד לשמוע מגורמים אחרים מאשר לנסות להכביד על אבי בזיכרונות הקשים האלה. הוא הוריש לנו את החיים. הוא תמיד אומר שלא ניתן למחבלים לשבש לנו את החיים. המחבלים רצו לגדוע אותנו, ואבא שלי רצה להקים משפחה לדור ההמשך ועשה זאת. בשלב מסוים התגבש בתוכי רעיון ההנצחה. הוא הגיע ממקום של הכאב. התחלתי להרגיש שמתוך המצלמה אני מצליחה להעביר את ההנצחה והכאב של המשפחה שלי".

את פרויקט ההנצחה המשפחתי ייסדה שרונה לפני למעלה משנה. במהלך השנים האחרונות היא מצלמת ומתעדת את ימי הזיכרון של המשפחה, ולפני שנה החליטה לגבש התצלומים לכדי תערוכה.

"המטרה שלי היא להנציח. פתחתי בפייסבוק קבוצה של נפגעי פעולות איבה. לצערי, נושא השכול של הרוגי פעולות האיבה זה משהו שגרתי שהחברה רגילה אליו, אבל אסור לשכוח שהתא המשפחתי נפגע מאוד. המטרה היא להנציח ולהראות שהמתים עדין קיימים".

בימים אלו, לצד העבודה שלה באגף הביטחון בעיריית ראשון לציון, היא עובדת על עריכת התמונות לקראת הצגת התערוכה עצמה. "אני אף פעם לא רוצה שהתייחסו אליי אחרת וירחמו עליי. אני רוצה להרגיש שווה בין שווים, ולכן אף פעם לא סיפרתי על המקרה האישי שלי. אני יכולה לומר שאני לוקחת בחשבון, שהרבה אנשים יופתעו כשיבינו את הרקע והעבר של משפחה שלי. זה יגרום לאנשים להבין מה קורה מאחורי השכול".

מאיפה הגיע הרצון לצלם?
"אני תמיד מצלמת את ימי הזיכרון. אני מצלמת את אבא שלי. אני רוצה להראות את הצד בין החיים הרגילים, המשך החיים, לכאב. אנחנו תמיד עם חיוך ואף אחד לא באמת יודע מה יש מתחת לחיוך. המטרה היא להנציח ולא לשכוח את מה שקרה. אני רוצה שאחרים יראו את הכאב שלנו".

אלה הרגעים הכי קשים.
"דרך תמונה אפשר להמחיש ברגע אחד הכל. מילים וסיפורים והרצאות לא יעבירו מה שתמונה אחת יכולה להבהיר בצורה הכי חדה. אין ספק שזאת חשיפה. לא תמיד מבינים דרך המילים את הכאב. דרך העיניים של אבא שלי אפשר לראות ולהבין את הכאב של השכול".

מבחינתך הצילום הוא סוג של התמודדות?
"בדיוק".

איך עלה הרעיון?
"תמיד כשהגעתי לבית העלמין הרגשתי צורך לתעד. למדתי בעברי אמנות ואני מתחברת לזה מאוד. תמיד ראיתי את הדברים מהצד ולא בכיתי, אלא זזתי הצידה וראיתי את כל התמונה הכוללת של המשפחה. ראיתי את ההתנהלות בתוך המסגרת. זה התחיל בעניין של מצלמה חובבנית ולאט לאט נשאבתי לתוך זה".

ואיך התגבש הרעיון להציג את זה לכולם בתערוכה?
"זה נבע ממה שאבי השריש לנו מגיל קטן וזה להנציח. אמרתי לאבא שלי שזה מה שאני רוצה, ואבא שלי אמר שזה בסדר גמור מבחינתו. כולם קיבלו את זה בהבנה. בימי הזיכרון אני מגיעה עם המצלמה וזה חלק בלתי נפרד מהעניין".

קרה שביקשו להפסיק את הצילום?
"אף פעם לא. תמיד כשאני מצלמת אני מצלמת מהצד".

לא קשה לך להיות במעמד הזה ולצלם?
"זה לא קל. במשך השנים למדתי לנתק את הראש מהלב. אני מנתקת את עצמי מכל האירוע הזה".

מדוע?
בשלב הזה נדרשות תעצומות נפש אדירות מצידה של שרונה להמשיך את השיחה. היא עונה על השאלה בקול שבור. "אני לא יודעת", דמעות זולגות על פניה. פורקן הרגשות מציף אותה לכמה רגעים שבהם לא ניתן לראות את מבטה. נדמה כי העיניים מחפשות מנוח. שניות ארוכות עוברות עד אשר היא מצליחה לחזור לשיחה.

הצילום קירב אותך יותר לאביך?
"אבא שלי קרוב אליי, אולי קצת יותר מהאחרים, כי אני יודעת יותר על העבר. תמיד הייתי שם בשביל לשמוע על החוויות שלו מהעבר, מקרית שמונה".

איפה היו האחרים?
"כל אחד בפינה שלו. זה לא קל לשמוע את הדברים. זאת מעמסה נפשית. לי היה חשוב לשמוע כי אני שם בכל פעם שאבא שלי רוצה לדבר. לוקח לו הרבה זמן עד שהוא נפתח ומדבר מטבע הדברים"
בעודה עונה על התשובה, היא מבקשת להפסיק את הראיון. במשך למעלה משעתיים היא לא ענתה לאף שיחת טלפון. הפעם היא בחרה לענות. "אבא שלי מתקשר ורק לו אני עונה".

"כאשר היא מסיימת את השיחה עם אביה, היא ממשיכה את תשובתה. "יש לאבא שלי ארון קטן ומיוחד שנמצא במרתף. יום אחד ירדתי למטה, אני זוכרת את זה כילדה, הוא פתח את הארון והראה לי את התמונות של הילדים שלו שנרצחו, את הכתובה.

"אחת המטרות של אבא זה להראות שאפשר להמשיך הלאה. הוא מתנדב בביטוח לאומי והוא מאמץ ילדים ממשפחות שכולות. אנחנו נפגשים איתם בחגים, נמצאים איתם בחגים. הוא מבקר אותם ונמצא איתם בקשר רציף. זה סוג של עזרה. הוא נותן כוח למשפחות אחרות להתגבר ולהמשיך את החיים, למרות הכאב".

לא קשה לחיות בתחושה שאילולא הפיגוע, את למעשה לא היית נולדת.
"אני יכולה לומר לך, שהייתי מוכנה לוותר על חיי ולא להיוולד, כדי שהמקרה הזה שקרה - לא היה קורה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...