ראובן גפני רוצה שתכירו את ירושלים דרך בתי הכנסת
1,500 בתי כנסת פזורים ברחבי ירושלים. מדריך הסיורים ראובן גפני נבר בכולם ופרסם כבר שלושה ספרים בנושא. לרגל צאת ספרו החדש לקח אותנו גפני לסיור בין הסיפורים שרק בתי כנסת יכולים לספר
ראובן גפני צילום: שימי נכטיילר
בעשור האחרון הפך גפני לחלק מנופה של ירושלים, מעין אתר תיירותי חי ונייד. לאחרונה חגג רכז ההדרכה והסיורים של יד יצחק בן צבי את הסיור האלף במספר שהדריך. בכך קבע, מבלי שהתכוון, שיא של מדריכי הסיורים הירושלמים.
יו"ר המועצה להשכלה גבוהה והבוס לשעבר, ד"ר צבי צמרת, התלוצץ והציע להמליץ עליו כאתר לשימור. גפני הוא פריק של שכונות העיר בכלל, ובתי הכנסת בפרט. עד כה הוא פרסם ארבעה ספרים על בתי כנסת בעיר, ובימים אלה הוציא לאור את הספר "בין הפילבוקס לבית הנשיא" – סיפורן של השכונות קריית שמואל ומרחביה.
ספריו מהווים את הבסיס לעבודת הדוקטורט שהוא משלים בימים אלה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. הנושא הוא כמובן בתי כנסת בירושלים המנדטורית.
למרבה האבסורד מתברר כי גפני עצמו ערק מהעיר. אף שמפעל חייו ותמציתם הוא שיווק ירושלים ותולדותיה, הוא עצמו מחזק את הסטטיסטיקה של ההגירה השלילית מהעיר. אף שנולד, גדל ובגר בעיר הוא נטש אותה, תחילה לטובת מצפה דני שליד מעלה מכמש וכיום הוא מתגורר עם אשתו וילדיו ביישוב שדמות מחולה שבבקעת הירדן.
מה לכהן בבית קברות? גפני, הרהוט והקולח בדרך כלל, מתפתל: "זה עניין שהתגלגל. בשעתו גרתי ברחוב הרצוג. אחרי הפיגוע ב'קפה מומנט', ששמענו מהחלון, הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו שהוא תגובה לדבר הזה. הלכנו לגור במאחז מצפה דני שליד מעלה מכמש, רבע שעה מהעיר.
אחרי שבע שנים במאחז קשה לחזור לגור בעיר, וכך עברנו לשדמות מחולה בבקעת הירדן. דבר שני -וזה לא נעים להגיד - החיים בעיר זה לא מה שהיה פעם. זו לא ירושלים של הילדות שהייתה. הדמות הנוכחית של העיר מתסכלת אותי. המון מהגיוון האנושי הולך לאיבוד. אני עובד כאן בכל שעות היום, ופעמיים בשבוע אני גם ישן בעיר ומסתובב ברחובותיה בלילות".
במגרש של פולה
ראובן גפני נולד ברחוב קורא הדורות שבקצה שכונת תלפיות, סמוך לקיבוץ רמת רחל. "זו הייתה אז שכונה מבודדת עם אוטובוס שמגיע פעם ב-45 דקות, השכונה של ש"י עגנון ושל משפחת נתניהו.
"בית הכנסת הראשון הזכור לי מימי ילדותי הוא השטיבל הקטן הצמוד לבית הכנסת של עגנון. נהגתי להתפלל בו בכל בוקר בשעה 6:30 במניין המוקדם עם אבי, פרופ' ישעיהו גפני. בהיותי בן עשר עברנו להתגורר ברחוב התיבונים, בקצה הדרומי של שכונת רחביה.
"רחביה היא שכונה שלא הותאמה לילדים אז: הרבה תנועה, הרבה מכוניות, הרבה רעש וגם לא היו ילדים. היינו יוצאים לשחק במגרש של פולה בן גוריון ולא היה עם מי לשחק, רק אני ואח שלי. זו הייתה סיטואציה לא נעימה.
שיחקנו בעיקר עם החבר'ה של קטמון, רסקו וגם קרית שמואל - אבל היא גם
שכונה זקנה. עם זאת, זה גרם לנו להסתובב הרבה וכך הכרנו את העיר. העובדה שהתפללתי בבתי הכנסת של קריית שמואל, אוהל רבקה ויד תמר, הפכה אותי כמעט לבן השכונה, ולו רק מבחינה תודעתית.
"אני לא יודע להסביר, אבל מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר את בתי הכנסת - את השטיבל בתלפיות, את בית הכנסת של סבא שלי בצפון תל אביב, איחוד שיבת ציון, את בית הכנסת הייקי חורב ברחביה, של סבי השני, וכמובן את בתי הכנסת של קרית שמואל.
"מאז מלחמת ששת הימים נהג אבא שלי להתפלל בחגים במניין ותיקין בכותל המערבי. כילד נלוויתי אליו, ובדרך סרקתי את בתי הכנסת הקטנים של בני העדה הכורדית בממילא. כשפינו את ממילא לטובת כפר דוד, חניון קרתא ושדרות אלרוב העתיקו אותם למרכז העיר, והתרגשתי מאוד לכתוב עליהם בספריי".
מקום להזדהות
גפני למד בבית הספר התיכון ובישיבת התיכונית חורב. את שירותו הצבאי עשה במסלול ישיבת ההסדר של ישיבת הר עציון שבאלון שבות. הפרק הצבאי היה בחיל השריון. עם שחרורו מצה"ל ומהישיבה דילג גפני על הטיול להודו והחל ללמוד מדעי המדינה וספרות עברית באוניברסיטה העברית. כשחיפש עבודה שמע כי ביד בן צבי מחפשים מדריכים ונדלק. מאז הוא שם.
בית הכנסת זיכרון משה צילום: שימי נכטיילר
"במהלך הסיורים הראשונים שהדרכתי שמתי לב שאנחנו מדריכים היטב בשכונות, אבל משום מה מתעלמים מהלבבות והמרכזים של השכונות – בתי הכנסת", הוא נזכר. "הדרכתי בנחלת שבעה ובימין משה, אבל לא שמעתי שמדברים על בתי הכנסת שלהם, שהם בני יותר ממאה שנה וצופנים בחובם הרבה זיכרונות.
"אם אתה נכנס לבית הכנסת הספרדי בימין משה למשל אתה מוצא פגיעות ורסיסים, זכר למאורעות תרפ"ט, ימי המרד הערבי הגדול. בית הכנסת הוא מעין סוכן זיכרון של כל קהילה ושכונה. זה מקום שהקהילה יכולה לזכור בו את המייסדים שלה, המקורות שלה, האירועים שהתרחשו במהלך השנים בשכונה.
"בית הכנסת הוא הרבה יותר ממקום תפילה – הוא גם מקום הזדהות. כשאתה מדריך סיור בימין משה ומדלג על בית הכנסת אתה לא באמת מבין את השכונה, וזו החמצה. שכנעתי את ראשי יד בן צבי לכלול את בתי הכנסת במרכז הסיורים. מלאכת התחקיר ואיסוף החומר הוטלו עלי - וכך נכנסתי לעניין", הוא אומר.
התחקיר של גפני כלל מחקר ארכיוני, גיאוגרפי והיסטורי, ששילב בתוכו גם שיחות וריאיונות עם ותיקי המתפללים והגבאים בכל קהילה וקהילה, וניסיון לדלות תיאורים ספרותיים ופולקלוריסטיים על בתי הכנסת השונים, תוך שימוש ברשת רחבה של מקורות כתובים ותיעודיים.
כשהשלים את התחקיר נוכח גפני כי החומר שהצטבר הוא הרבה מעבר לרקע לסיורים, והוא בשל להתגבש לספר. "גמרתי אומר בלבי לנסות לכתוב ספר שיעסוק כל כולו בבתי הכנסת הירושלמיים, בכוונה להביא לפני הקהל מבחר מייצג ככל האפשר של בתי התפילה היהודיים הפזורים בעיר", אומר גפני.
חלון ראווה
בירושלים פועלים יותר מ-1,500 בתי כנסת ובתי מדרשות, והבחירה הייתה קשה. מנכ"ל יד בן צבי דאז ד"ר צמרת הציע להתמקד בבתי כנסת באזור אחד בעיר, למקד בהם את הדיון ולא לעסוק במבחר מייצג של בתי הכנסת בעיר כולה.
בית כנסת ''החורבה'' צילום: פלאש 90
באופן טבעי בחר גפני בשכונת רחביה בה גדל ובגר. מכיוון שגבולותיה של רחביה אינם ברורים, ומאחר שחיי הרוח שלה הושפעו משכנתה החרדית שערי חסד ומאידך משכונת טלביה, הוחלט כי הספר יעסוק בשכונות אלה.
שנתיים ימים שקד גפני על נבירה בארכיונים, ספרי זיכרונות, עיתונים וכתבי עת ישנים בספרייה הלאומית, וערך עשרות ריאיונות עם ותיקי המתפללים ובניהם. בחלק מבתי הכנסת הוא התמקד באופי הגיאוגרפי וההיסטורי, באחרים באופי הסוציולוגי, ופעמים דווקא בארכיטקטורה ובאמנות היהודית.
כל בית כנסת תקף גפני מזווית שונה: פעם התמקד במתפללים שהיו בהם במרוצת השנים, פעם במבנה ובתשמישי הקדושה ולעתים בפעילות הרוחנית והמוזיקלית. לפני כחמש שנים יצא לאור ספרו הראשון - "מקדש מעט" – ובו סיפוריהם של בתי כנסת מוכרים ונסתרים בעיר. הספר הפך לרב מכר במושגים של ספרות דוקומנטרית מקומית.
כעבור שנה יצא לאור ספר נוסף בסדרה פרי עטו בשם "בית תפילה", שעסק בבתי כנסת חבויים בלב העיר והתמקד בשכונות נחלת שבעה, ימין משה ואבן ישראל.
בעקבותיו הופיע הספר השלישי "פתח לפנים מפתח", שהשלים את הטרילוגיה של ספרים על בתי כנסת ומתפללים, הפעם בהוצאת "בית אל". בשנה שעברה ערך גפני ספר על בית כנסת נוסף - "החורבה" – וסקר בו 600 שנה של התיישבות יהודית בעיר ואת חנוכתו של בית הכנסת על שם רבי יהודה החסיד ברובע היהודי בעיר העתיקה.
מה כל כך מושך אותך בבתי כנסת?
"כדי להכיר אוכלוסייה צריך להכיר את בתי הכנסת שלה. בירושלים יש היום 1,500 בתי כנסת. יש לזה הרבה סיבות. יש המון סוגים של אנשים בעיר. כל עדה רוצה שיהיה לה ייצוג ברמת בית הכנסת ומי שאין לו ייצוג בעיר, כאילו לא נמצא בחלון הראווה של העם היהודי.
"אתה לא יכול לא להיות בחלון הראווה. בית הכנסת יגל יעקב ברחוב אלפנדרי, במקור ברוך, הוא בית כנסת של יהודי מונסטיר במקדוניה. זו דוגמה קלאסית לבית כנסת שמשמר עדה שכבר לא קיימת היום.
"בבית הכנסת הזה יש שני לוחות זיכרון גדולים על הקיר. באחד כתובים שמות כל התורמים שתרמו לבניית בית הכנסת ב-1932, ובלוח השני יש קינה על כל יהודי מונסטיר שנרצחו בשואה. כל שנה בערב הפסח היו נאספים בבית הכנסת הזה כל יהודי מונסטיר בעיר כדי לערוך אזכרה וגם כדי לשמר את הקהילה.
"בבית הכנסת יש מנורה ושעון, והגבאי סיפר לי שעל פי המסורת, אחד מיהודי מונסטיר קיבל את הדברים האלה מהסולטן הטורקי, לאחר שבעקבות חלום שחלם היהודי כמה פעמים הצליח להציל את הסולטן מניסיון הרעלה".
נשמע קצת מוזר.
"לא בטוח אם הסיפור הזה נכון, אבל אם הם מספרים אותו במשך 80 שנה - זה סיפור חשוב. יש היום בבית הכנסת כולל חרדי של מסבירי פנים, אבל מישהו צריך לכתוב את הזיכרונות האלה. אנשים מתים, הגבאי מת בגיל 105, ונגמר הסיפור. זה דבר שצריך לשמר.
"יש הרבה סיפורי הצלה של בתי כנסת, למשל בית הכנסת מנחת יהודה ברחוב נבון מול השוק. שם מספרת האגדה שהבנייה של בית הכנסת התאפשרה רק לאחר שהרב יהודה פתיה, שעל שמו קרוי בית הכנסת, נגלה בחלום לקבלן והסביר לו בדיוק איך לבנות את הבניין. וזו אגדה שכולם מכירים. בתי הכנסת הם מגנטים לסיפורים. אין מקומות אחרים כאלה".
דורש שלום
היו בתי כנסת בעיר שעברו גלגולים?
"אני זוכר את עצמי בתור ילד בן עשר מסתכל על בתי הכנסת בממילא. היה בית כנסת אחד שקראו לו 'דורש שלום', של עולי טורקיה. כל פעם שהיינו חוזרים מהליכה לעיר העתיקה הייתי מציץ לתוכו. הרסו את שכונת ממילא, ובכלל זה את בתי הכנסת.
ראובן גפני. "נפל על צווארי" צילום: שימי נכטיילר
"הגבאי נפל על צווארי, נישק אותי וחיבק אותי. מאוחר יותר למדתי שיש עוד בתי כנסת שעברו מממילא למרכז העיר, כמו בית הכנסת אוהבי ירושלים שנמצא כיום ליד המוסד לביטוח לאומי, וכמו בית הכנסת היכל יוסף שנמצא ברחוב הס".
איך הגעת לכתוב דווקא על קרית שמואל?
"לפני כמה שנים, במהלך ניקיון יסודי בחדר העבודה של 'מרכז רחל ינאית בן צבי' ללימודי ירושלים שברובע היהודי בעיר העתיקה, הופתעתי לגלות תיקייה ישנה ומרופטת שהכילה מאות עמודים ובהם תיאורי קרבות, עמדות וביצורים מתקופת מלחמת העצמאות בעיר.
"הדפים היו כתובים ברובם בכתב יד על גבי דפי חשבון משרדיים, וחלקם הודפסו במכונת כתיבה ישנה. חשבתי ברגע הראשון להשליך את התיקייה הישנה והבלויה למגרסה, אבל במחשבה שנייה החלטתי להציץ ונפגעתי. כך נולד הספר.
"היה לי כמובן גם סנטימנט אישי עמוק לשכונת קרית שמואל, שגדלתי ובגרתי בסמוך לה. כשהתחלתי לעסוק בכתיבה ולהדריך על העיר ושכונותיה התעניינתי כמובן גם בשכונה שלי ובחומרים היסטוריים, שהיו דלים למדיי. עד שנפלה לידיי התיקייה הישנה, שהייתה אוצר. התברר לי כי התיקייה הועברה לפני 30 שנה לרמי יזרעאל, מי שהיה מנהל 'מרכז רחל ינאית בן צבי'.
"את החומר מסר לו וולטר כץ, מראשוני בוני הבתים בשכונת מרחביה, הצמודה לקרית שמואל, שהיה מפקד האזור במלחמת העצמאות. מכאן ואילך יצאתי למסע חיפושים וריאיונות אחרי כל חומר שהוא על תולדות שתי השכונות. סיירתי בשטח, נברתי בספריות ובעיתונים ישנים וכמובן ראיינתי את זקני השכונות".
הבית של המדינה
בספר מתוארת היוזמה שהובילה להקמת שכונת קרית שמואל, שהייתה חרדית ביסודה, ומסופר בו על התהליכים ההיסטוריים המורכבים שהפכו אותה לשכונה אקדמאית תרבותית וחילונית. מתוארת גם הקמתה של שכונת מרחביה הנושקת לקטמון, טלביה וקריית שמואל.
שכונת רחביה צילום: שימי נכטיילר
בספר נשזרים האירועים העקובים מדם שהתרחשו באזור במהלך מלחמת העצמאות, והפכו את השכונות שבלב ירושלים היהודית לאזור ספר של ממש. בין השאר, מתאר גפני בספר את "הבית שבו נולדה המדינה" – בית קדימה, העומד עד היום ברחוב הרב ברלין 25.
הבניין המקורי נבנה בשנות הארבעים של המאה העשרים על ידי שלטונות המנדט הבריטי, כדי לשכן בו את הקצינים הבריטים הבכירים. עם סיום הבנייה הגיעו לארץ נציגי ועדת האו"ם, וממשלת המנדט החליטה לשכן אותם בו. בבית זה נפלה למעשה ההחלטה על הקמת המדינה.
בבניין הסמוך, הרב ברלין 24, היה ביתו של עורך הדין צבי שוורץ, מבכירי המשפטנים ואישי הציבור דאז. בבית זה גדלו בנותיו רות וראומה, לימים רות דיין, רעייתו של הרמטכ"ל ושר הביטחון משה דיין, וראומה ויצמן, רעיית הנשיא השביעי עזר ויצמן.
האחיות מספרות כי הן היו הראשונות לראות מחלון חדרן את התרסקותה של זוהרה לביטוב, הטייסת הראשונה של חיל האוויר הישראלי, שהתרסקה עם מטוסה ב-1948 בעמק המצלבה. הן היו הראשונות שהזעיקו את צוות ההצלה למטוס.
כמה צעדים משם, בפתח הגן הציבורי גן תשי"ב, ניצב עד היום "הפילבוקס" –מבנה גלילי קטן ומשוריין עשוי בטון, המהווה תזכורת לניסיונם של הבריטים להיאבק במרד הערבי הגדול בשנים 1936-1939.
הפילבוקס נועד ליצור נקודת שליטה ובקרה ולסייע באבטחת האזור. גובה המבנה כחמישה מטרים, והכניסה אליו היא דרך דלת משוריינת. במבנה עצמו יש גלריה היקפית עם חרכי ירי קטנים מתחת לכיפת המגדל.
הספר "בין הפילבוקס לבית הנשיא" ראה אור בימים אלה ממש, וגפני כבר שוקד על הספר הבא.
מה הפעם?
"אני חוזר לבתי הכנסת. בימים אלה אני עובד על ספר נוסף על אודות בתי הכנסת שבשכונת מקור ברוך ובנותיה".
ומה הלאה?
"כאמור, יש בעיר יותר מ-1,500 בתי כנסת, וכל אחד מהם הוא סיפור. כדי להקיף את כולם אצטרך כמה מחזורי חיים ולא אסיים. אשתדל להספיק כמה שיותר.
"חוץ מבתי הכנסת אני מקווה להמשיך ולעסוק בדברים חשובים ומעניינים בהיסטוריה של העיר. אני חושב שבאיזשהו שלב ארצה לעבור לסוג של פעילות ציבורית כדי להשפיע לא רק באמצעות הנגשת חומר, אלא גם בדרך של קבלת החלטות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם