דנה ברותחין: מה באמת רוצים כולם מדנה ספקטור?
פרשת "ספקטור-גייט" יצאה מפרופורציות. אולי בגלל שיש מעט מאוד נשים בעלות טור בישראל. אולי כי דנה ספקטור מציגה את דמותנו כפי שלא רצינו לראות
לרוב אני קוברת את הראש במדורים האהובים עליי ולא ממש שמה לב למתרחש, אבל הפעם, בקפה הקבוע שלי, חלפו דקות בודדות עד שהבחנתי במשהו מוזר: מכל עבר היו האנשים שסביבי רכונים כלפי עיתונים בלהיטות יוצאת דופן, כשמדי פעם הרימו את הראש ודיווחו ליושב מולם, שאתרע מזלו להיתקע בלי עיתון, את עיקרי הדברים המודפסים.
מבט מקיף נוסף אישר לי את השערתי הראשונית: כולם, בלי יוצא מן הכלל, קראו את המדור של דנה ספקטור. היו שם כשלושים איש ושבעה-שמונה עותקים של המוסף, שעברו מיד ליד כמו במירוץ שליחים: סיימת? סיימת כבר? אחרי שתסיים, תתן לי?
יש כמה סיבות מצוינות להתפשטותה האגרסיבית של פרשת "ספקטור-גייט" מעל ומעבר לכל פרופורציה, גבולות טעם טוב או אנושיות מינימלית. ראשית - דנה ספקטור היא חומר נפץ. היא לא מנסה להתחבב על כל מגזרי העולם, כמו קולגה ידוע שלה מאותו מוסף. היא לא מרככת את האגרופים שהיא תוקעת שבוע אחרי שבוע בבטן הרכה של כולנו: המשפחה הישראלית, גידול ילדים, חיי נישואין, יחסים בין חברות.
דנה היא דנה - ולא שום
וזה כואב. אוי, כמה שדנה ספקטור מכאיבה לנו. לקוראיה המסורים, ואפילו יותר לקוראים שאינם כאלה. בכל פעם שהיא מספרת בישירות מצמררת על הילדה שלה, שבזמן האחרון לא אוהבת להתחבק איתה, או על א' שאמר לה שהיא נראית זולה בביקיני החדש, אנחנו נצבטים. כי אף אחד לא מעיז לדבר על זה: יש מעט מאוד נשים בעלות טור בישראל. ומן המעט הזה אין עוד אחת שכותבת את חייה בצורה כה טוטאלית ומחוייבת כמו דנה.
מי מאיתנו לא מתפתה לייפות מעט את המציאות כשהוא נדרש לשאלה הכל כך יומיומית "מה נשמע?" הכל בסדר, אנחנו עונים לרוב, מספרים משהו נחמד או עוברים הלאה. אצל דנה אין בסדר ואין את ההחלקה האלגנטית הזו מעל התהום: דנה ניצבת על קצה הצוק ומביטה מטה, וכשהיא עושה זאת - אנחנו אלה שנבהלים.
מה בסך הכל קרה? שמועה, רומן ותסבוכת שהייתה חסרה לכל הנוגעים בדבר כמו הידבקות באבעבועות שחורות. אם הייתם קוראים את העלילה הזו בספר, היא לא הייתה מספיקה למלא אפילו חצי עמוד.
יותר מזה, בספר, הייתם פוסלים אותה על סעיף שעמום. נו באמת, שני אנשים נפגשים, חושבים זה על זה קצת, מספרים על זה לבני זוגם, מריבה או שתיים, וזהו. כמעט לא נעים לפהק לסיפור הזה בפרצוף. מרתק כמו בחירת מתנה לחנוכת בית.
אבל בגלל נפיצותם של המשתתפים, הפכה הנוסחה הויקטוריאנית שלעיל לפטרייה אטומית רעילה שתותיר אחריה צלקות לדורות הבאים. אפשר ממש לגחך מול מי שחשב שמדובר בתרגיל יח"צ - אף אדם, ולו הנואש ביותר, לא היה משליך את חייו מנגד בצורה כזו לטובת תעלול פרסומי. שום אדם. וכאן אני חייבת להזכיר את מה שכל כך הרבה אנשים סביבי, זרים ומוכרים לי, שכחו במהלך הריצה המטורפת לסקופ השקרי הבא: יש פה בני אדם.
יותר מדי אנשים קראו את הפרשה הזו ונגזרותיה כמו שקוראים משל עם מוסר השכל בסופו: כך ייעשה לאישה שברגע מסוים בחייה נתקלה בנפש קרובה. נצלוב אותה ונתלוש ממנה את האיברים בסדר אלפביתי, רק כדי שבסיום התהליך נוכל לחזור הביתה, זכים וממורקים כנברשת בעלת אלפי קריסטלים: הנה, ביערנו את הרע מקרבנו. הוכחנו לעצמנו ולכל העולם שאצלנו, במשפחה הטובה והנעימה שלנו, עם ספת האיקאה ומסך ה42 אינץ', דבר כזה לעולם לא יקרה.
אנחנו נכלא עמוק ורחוק את השאלות והספקות והחלל הריק שבלב שלנו, ונשב ליד האיש או האישה שאיתנו ונדע שגם הערב הצלחנו להרחיק את הרעה מפתח הבית. ובשבוע הקרוב נפתח בלהיטות את הטור של דנה ושוב נמצא בו את עצמנו וניבהל מהבבואה הנשקפת - אבל נחזור אליה, בכל פעם מחדש. כי הרבה יותר נוח לכעוס על מעשים של אחרים, וטעויות של אחרים, ולצקצק בצדקנות מול בחירותיהם של אחרים. הרבה יותר קל מלעשות זאת לעצמנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם