ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

מותו של בולדוזר: בת ים מתאבלת על אהוד קינמון

בת ים נפרדה בשבוע שעבר בכאב רב מאהוד קינמון, ראש עירייה מוערך במיוחד שהלך לעולמו. אלמנתו, שושנה: "לפעמים נדמה לי שאני בחלום רע, אבל אני לא מצליחה להתעורר. אני מחפשת אותו אבל הוא לא נמצא כאן יותר"

כאבה הפרטי של משפחת קינמון הפך בשבוע שעבר לכאבה של עיר שלמה. קשה היה לאמוד את מספר התושבים והמכרים שהגיעו להלוויתו של ראש עיריית בת ים לשעבר, אהוד קינמון, שנפטר בבית החולים איכילוב.
 
מצעד שועי הארץ שהגיעו לבית המשפחה ברחוב דניאל בעיר היה ארוך מאוד. חברי כנסת, שרים, הדוור שהכיר במשך שנים רבות את קינמון, חברי מועצה בעבר ובהווה. גם נשיא המדינה, שמעון פרס, שלח מברק מיוחד והתקשר, והרשימה עוד ארוכה.

את קירות בית משפחת קינמון מעטרות תמונות רבות המציגות את אהוד קינמון לצד מגוון רחב של אישים ואנשים. אריאל שרון ושמעון פרס, חרדים וחילונים, צעירים ומבוגרים, עולים חדשים וותיקים.
ערך הנתינה של קינמון היה נר לרגליו כאשר החל בפעילותו הציבורית, וגם כששימש מנכ"ל חברת שיכון עובדים הוא דאג לעיר בכל הקשור לתחום הבנייה.

בתקופתו העירייה שגשגה ופרחה, ואפילו שלמה (ציץ') להט, ראש עיריית תל אביב באותם ימים, אמר באחת מישיבות המועצה בעירו: "קינמון עוד יכול היה להפוך את בת ים לתל אביב ולגרום לתל אביב להרגיש כמו בת ים של פעם".

"הוא יכול היה לחיות עוד שנים רבות. הוא היה אדם חזק מאוד, ואני בטוחה שכל בת ים יודעת עד כמה הוא היה חזק", אמרה השבוע בקול שבור וכאוב אלמנתו של קינמון, שושנה. בין מאות ביקורי התנחומים ובין תפילה אחת לאחרת, מוצאת האישה שעמדה במשך 53 שנים מאחורי קינמון את הזמן כדי לספר את סיפור חייו.

"החיסרון שלו כל כך מורגש", אומרת אלמנתו שושנה, "לפעמים חושבת שאולי אני בחלום רע, אבל אני לא מצליחה להתעורר. אני מחפשת אותו אבל הוא לא נמצא כאן יותר".

אהוד קינמון נולד בעפולה במאי 1931. אביו היה ראש המועצה השני. כילד קטן אהב מאוד להכיר את הארץ על רוחבה ואורכה. ביום הכרזת המדינה נכח בשדרות רוטשילד בתל אביב, ראה ושמע את דוד בן גוריון עושה היסטוריה.

כמה שנים מאוחר יותר עבד קינמון בשיתוף פעולה עם בן גוריון בחברת שיכון עובדים. במרץ 1957 נשא לאישה את שושנה, ובשנת 1962 עברו להתגורר בבת ים. לימים ימונה לממלא מקום ראש העירייה.

בשנת 1983 התמודד קינמון על ראשות העירייה וזכה ברוב גדול. המהפך אותו הבטיח הורגש כבר בשנים הראשונות לכהונתו. "השמחה הייתה גדולה מאוד", מספרת הבת איה, "רצינו מאוד שאבא יגיע ליעד אותו הוא הציב לעצמו, כי ידענו שהוא מסוגל לבצע מהפך בעיר. היינו מאוד גאים בו ולמרות

זאת, אף פעם לא השווצנו".

במהלך כהונתו שינתה בת ים את פניה ללא היכר. חבריו במועצת העירייה ופרנסי העיר כינו אותו "הבולדוזר", בעיקר משום שפיתח את העיר בצורה משמעותית. כך למשל, בתקופתו הוקם האצטדיון העירוני בדרום העיר, הבריכה בחוף הים ושני בתי ספר חדשים – "אורט" ו"תלם". בניית המלונות החלה בקדנציה של קינמון כמו גם בניית שכונת רמת הנשיא, אותה קידם הן כראש עירייה והן כסמנכ"ל שיכון עובדים.

ותיקי העיר מספרים כי דאג בצורה מרשימה לתקציב העירייה. אמנם בתחילת כהונתו הראשונה היה מצבה הכספי של העירייה רעוע, אך בהמשך החובות הגדולים צומצמו וכעבור מספר שנים קופת העירייה הפכה לחיובית, כאשר הרזרבות הועברו לא פעם למדינה בהחלטת ממשלה.

אולם מעל לכל תפקידיו ומעשיו של קינמון, נראה כי פועלו היה בעיקר בדגש על התחום הלימודי והחברתי. קינמון הציב לעצמו כיעד את נושא הנוער והגה את רעיון "בתי התלמידים", שהונהגו באותה תקופה כחלק ממערך הלימודים לאחר שעות בית הספר. תלמידים השתתפו בחוגים ולא שילמו דבר או ששילמו סכום סמלי בלבד.

"הוא רצה שישלמו שקל בודד כדי שתהיה לאותם תלמידים מחויבות כלפי המערכת עצמה וכדי לגרום להם להגיע לחוגים", מספרת בתו איה. "אבי סבר, שאין צורך שבני הנוער בעיר ייצאו מחוץ לגבולותיה כדי להשתתף בחוגים, ולכן הוקמו בתי התלמידים. זאת הייתה חוויה לכולם. אנשי חינוך רבים בעיר ובכל הארץ אימצו את הרעיון הזה".

אומרים שהעיר פרחה באותה תקופה.
"אין ספק. כל מי שראה את העיר באותם הימים התמוגג. מבחינה לימודית העיר עשתה קפיצת מדרגה, ומבחינה תרבותית הגיעו לפה בכל שבוע אמנים שונים, התקיימו בעיר ערבי תרבות ושבת תרבות. הוא מאוד אהב את הילדים, ועד היום ישנם אנשים רבים שזוכרים לו את התקופה בה הם היו ילדים תחת כהונתו".

אביך ניצח גם במערכת הבחירות הבאה.
"אבא שלי האמין שהתפקיד לא עושה את האדם אלא האדם עושה את התפקיד. במהלך הקמפיין של הבחירות הוא הושמץ פעמים רבות. אמרו שיש לו הון רב בזכות העירייה. אמרנו לו שאולי עדיף לו להזמין עיתונאים הביתה כדי שיוכיח להם שהכל מכספו, שהרוויח במהלך השנים וכמובן לא מהעירייה.

"אבל הוא דגל בסיסמה: 'אני לא חייב כלום לאותם משמיצים, אלא רק לתושבים, ואם אני יודע שלא עשיתי משהו רע, אני לא חייב דין לאף אחד'. ובאמת באותה מערכת בחירות הוא רץ ברשימה עצמאית וחדשה אותה הוא הקים - 'בת ים אחת'. הניצחון בשנת 1988 היה מאוד מתוק. זה אחד הרגעים שהכי זכורים לי".

למה?
"כי זו הייתה הנאה גדולה לראות אותו שמח. הוא הלך נגד הרוח, נגד הזרם של האחרים, וניצח בגדול ובהפרש ניכר. הקמת המפלגה הייתה שלב מאוד קשה ואינטנסיבי והוא הצליח בגדול. זה היה אחד הרגעים היותר יפים בחייו הפוליטיים".

איך הוא ראה את ההתפתחויות האחרונות בעיר?
"הוא אהב את המראה של העיר, אבל מאוד התאכזב לראות ששום מבנה ציבורי לא שופץ. לא הייתה עבודה יסודית ומעשית בנושא הנוער, ולא הוקמו מסגרות שונות. לאחר שסיים את התפקיד, הרבה מאוד מהרעיונות שהוא תכנן וביצע נגוזו והתוכניות בוטלו. גם כאלה שכבר אושרו ויצאו אל הפועל בוטלו.

"כאב לו לשמוע בשנים האחרונות איך תלמידים משלמים סכומי כסף גדולים על חוגים אחר הצהריים. הוא הקים את בתי הילדים כדי להימנע מהמצב הזה בדיוק".

הטיפולים הרפואיים אותם עבר קינמון בחודשים האחרונים היו מורכבים וארוכים. מחלת הסוכרת הכתה בו בצורה קשה. פצע קטן ברגלו התפשט וגדל, וקינמון אושפז בבית החולים. "אבא היה אופטימי מאוד, הוא היה לוחם ונלחם במחלה הארורה הזו. הוא מאוד רצה להיות כבר מאחורי זה ולחזור הביתה, אך החיים הכתיבו מציאות שונה לגמרי", אומרת בתו איה.

לפני כחצי שנה נותח קינמון כמה פעמים, והרופאים אף נאלצו לכרות את רגלו השמאלית. "לא דיברנו איתו על הניתוח הזה ועל התחושות שלו בעקבות הכריתה. התייחסנו לכך כאילו זה לא היה. אין ספק שהיה לו קשה מאוד.

"הוא היה רגיל להיות אדם שכל הזמן נמצא בתנועה, כל הזמן הוא עבר ממקום למקום ולא נח. לפתע כאשר אתה צריך לשבת ולהיעזר באחרים זה לא נעים, אבל השתדלנו מאוד לעזור לו ולתמוך כדי להשכיח את אשר היה", מספרת איה.

מה אמרו הרופאים?
"כולם אמרו שהוא פייטר רציני. כל צוות הרופאים, האחיות, כולם הדגישו כמה פעמים את האופן שבו אבי מתמודד עם המצב שלו. 'הוא לוחם ורוצה לחיות' – הם סיפרו לנו ואנחנו התעודדנו".

ב-18 באוקטובר השתחרר קינמון מבית החולים למרכז השיקומי "רעות" ביד אליהו, להמשך הסתגלות והחלמה מהטיפולים הרבים. "האמנו שאנחנו רואים את האור שבקצה המנהרה", אומרת איה, "חיכינו זמן רב מאוד לרגע הזה כדי שנוכל לצאת מבית החולים ולעבור לשלב הבא. לא ידענו מה מצפה לנו".

ביום שבת לפני שבועיים, בשעת חצות, הודיעו למשפחה כי אהוד קינמון מועבר ממרכז "רעות" לבית החולים איכילוב עקב רמת חמצון לא תקינה. "הנשימה שלו לא הייתה טובה", משחזרת איה. "ניסו לראות כיצד ניתן להחזיר לו את הנשימה בצורה סדירה, אבל הניסיונות לא עזרו ולא הביאו אותו למצב הרצוי.

"הרופאים אמרו לו 'קינמון, אנחנו נרדים אותך כדי להנשים אותך. זה יעזור לך'. אבי כמובן ענה להם 'אין בעיה. אני מסכים. רק לכמה זמן? עד מתי?'".

איה מנגבת דמעותיה וממשיכה לספר: "חשבו שזו הדרך הטובה ביותר עבורו להילחם על חייו. בבוקר אמרו לנו שהתמונה הכוללת היא קשה, ושהם מנסים לעשות הכל כדי לעזור לו אבל הסיכויים לא גדולים.

בשעה 6:30 בבוקר החלטנו לעזוב את בית החולים כדי לנוח מעט, ובסביבות השעה 12:00 בצהריים חזרנו לבית החולים. בדרך לשם התקשרו אלינו ואמרו לנו שעדיף שנגיע. הבנו מיד שזה הסוף. כשהגענו אמרו לנו שהם נלחמו עליו אבל לא הצליחו".

איזה סב הוא היה עבור עשרת נכדיו?
"הוא היה סבא מקסים. הוא ליווה אותם לכל מקום שהם הלכו. ממסיבות בחגים בגני הילדים, דרך חוגים ועד לפעילויות בבתי הספר ואירועים של הבוגרים. הוא תמיד התעקש שכל המשפחה תגיע לאירועים, כולל כל הנכדים.

"בזמן האחרון הוא הגיע לאחד המופעים של הבן שלי בקונסרבטוריון למרות שהיה מאוד חולה. כסב הוא היה מאוד מעורב וידע בדיוק מה קורה איתם. הוא היה אדם שאהב את העבודה שלו, אבל חילק את הזמן שווה גם למשפחה. הוא לא נהג לבלות עם חברים או לבלות עם אנשים אחרים בבתי קפה, בזמן שנשאר לו לאחר העבודה הוא היה מגיע הביתה לבילוי משפחתי, וזה מה שהוא העביר גם לנכדים שלו.

"כמה ימים לפני שנפטר, הגענו לבית החולים כל המשפחה. גם אחת הנכדות שהתחתנה וגם הנכדים עם החברים הגיעו. האחיות אמרו לנו השבוע שהן ראו איזה אושר היה על הפנים שלו כאשר כולם הגיעו. זה מילא אותו בחום ואהבה. המשפחה הייתה כל חייו".

החיבור של קינמון לתושבי העיר היה אמיתי. הוא השתייך לאסכולה הישנה ושאב כוח מהאינטרקציה עם התושבים. "קצב המנחמים שמגיעים הביתה לא מפסיק ולא עוצר לרגע. אני לדוגמה לא מכירה את הדוור שלי, אבל אבי כן הכיר, והשבוע עלה לפה הדוור וניחם אותנו. הוא סיפר על הקשר המיוחד שהיה לו עם אבי. זה היה רגע מאוד מרגש.
 

"גם עובד עירייה שעבד יחד עם אבי הגיע לנחם אותנו, וסיפר שהוא תמיד היה מגיע לכאן כדי שאבי יחתום לו על המסמכים והמשכורות, אבל הדבר הראשון שאבא חתם היו המשכורות. עובד העירייה סיפר: 'קינמון תמיד אמר שגם אם יש בעיה, אסור שהעובדים יפגעו. הראש שלהם צריך להיות נקי מדאגות של שכר, וזה באמת נכון, כי בתקופתו אף פעם לא התלוננו על בעיות של שכר'.

"גם בזמן מערכת בחירות, כשמספר עובדים יצאו בגלוי נגד אבי ובעד המועמדים האחרים, אף פעם מקום עבודתם לא נפגע. תמיד הם ידעו שיגיעו ליום העבודה שלהם ולא יסבלו מניכור או סגירת חשבונות. זה ממש לא היה בלקסיקון של אבא שלי, להיפך, הוא נתן להם את הגיבוי כי זו הדמוקרטיה כדבריו".

איה מסכמת: "לא חשבנו על דרך להנציח אותו כי אף אחד לא באמת מאמין שהוא הלך מאיתנו. ידענו שהוא בשלב מסוים ייפרד מאיתנו, אבל רצינו אותו לעוד קצת זמן, לבלות וליהנות ממנו".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...