ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

העולם קטן: איך גיליתי קוראת שלי בקנדה

כבר זמן רב אני מחפש את הקורא/ת השלישי/ת שלי. והנה פתאום, בשבוע שעבר, הפתעה: "קוראת שלך בקנדה", מודיע לי חגי ברוק בטלפון, "נמצאת בביקור בארץ ותשמח לפגוש אותך". מההה? קוראת שלי? בקנדה?

משה אדמון | 9/11/2010 11:16

תגיות: אשדוד

יש לי שתי קוראות קבועות, וכפי שזה נראה, גם יחידות. שתיהן קוראות אותי, כי הן חייבות. הראשונה היא אשתי, ציפי, שמקלידה את רשימותיי השנונות, כשהיא משמיעה בין שורה לשורה פיהוקים ארוכים, בלתי נשלטים, ופולטת בצרורות משפטים נרגזים, שאינם מעידים, למרבה הפלא, על עניין רב, או הנאה עילאית מהנקרא.

יהודית גפני צילום: משה אדמון

הקוראת השנייה שלי הוא עורכת עיתון זמן הדרום, בת-חן, החייבת, נעבעך, לעבור על יצירותיי המופלאות במסגרת תפקידה ומגיעה תמיד, בכל רשימה, לאותה מסקנה: שכדאי לעשות ממנה עפיפון, או להצית בה מדורה.

את הקורא/ת השלישי/ת שלי, אחרי ציפי ובת-חן, אני מחפש כבר זמן רב. מחפש ולא מוצא. וזו, תסכימו, הרגשה מזופתת. מרגיזה. אני יושב וכותב, מוחק ומשפר, מתקן ומקצר, ובסוף מה? אף אחד לא קורא. איש לא מתקשר. והנה, אחרי שכבר כמעט התייאשתי, הפתעה: "קוראת שלך בקנדה", מבשר לי חגי ברוק בטלפון, "נמצאת עכשיו בביקור בארץ ותשמח לפגוש אותך". מההה? קוראת שלי? בקנדה?

זהו. בשעה טובה ומוצלחת, נתגלתה, סוף סוף, הקוראת השלישית שלי. ודווקא, הפלא ופלא, בקנדה הרחוקה. ולכן, כשחגי ברוק שואל אותי אם אסכים להיפגש איתה לפני שהיא ממריאה בערב עם בעלה בחזרה, אני כמובן משיב בחיוב. בחיוב? בהתלהבות. בשמחה. אחרי שנמצאה, סוף סוף, מישהי שקוראת את רשימותיי, ככה, מרצונה החופשי, שלא אסכים להיפגש איתה? לומר לה כמה שהיא נהדרת, נפלאה?

הלב תמיד בישראל

וכך, חברים, פגשתי את יהודית גפני. מיהי יהודית גפני? או – הו – הו, לא תאמינו, מראשוני אשדוד. היא הגיעה לכאן בשנת 1959, בגיל תשע, עם הוריה, תמר ומשה גפני.

אביה, היום בן 90, חי בבית אבות, עבד בתחנת הטרנספורמטורים בחברת החשמל. המשפחה גרה תחילה ברחוב הראשונים, הרחוב הראשון והיחיד אז באשדוד, וכעבור כשנה עברה לשיכון חברת החשמל. הם היו, מספרת יהודית, הדיירים הראשונים בשכונה הזו.

יהודית למדה ב"גאולים", בית הספר הראשון באשדוד, שהיה באותם ימים הרחק בחולות. אחר כך למדה שנתיים בבית ספר לפקידות ברחובות, ומיד לאחר מכן, בהיותה בת 16, החלה לעבוד כמזכירה.

בגיל 18 התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל האוויר. במלחמת ששת הימים פעלה בחדר המבצעים של בסיסה. אחרי שחרורה מהצבא, עבדה כאן בבית הספר הימי ובאלתא. ב-1973 נסעה לבקר בקנדה,

הכירה שם את ספייק ונישאה לו. מאז היא בקנדה.

היא בקנדה, בעיר במילטן, אבל לבה בישראל, באשדוד. מאז שגילתה את הרשימות שלי ב-nrg מקומי, על אשדוד של פעם, יהודית גפני (היום לנסטרה), קוראת אותן, כל שבוע, בקביעות. הן מעוררות בה זכרונות, מעלות נשכחות. היא קוראת ומתרגשת, קוראת ונזכרת.

במה? במה לא. באירוסים השחורים, היפהפיים, שפרחו פעם על החוף, ליד הים. בענבים הנפלאים, המתוקים, שצמחו פה פרא בחולות. בצריף של סדרס, שהקרינו בו סרטים ובצריף של שומר, שמכרו בו נפט. היא נזכרת באין סוף נושאים וסיפורים, ובעיקר – באנשים. הרבה אנשים. בייחוד בשתי חברות הילדות שלה, תמי וייסנגרין ורבקה לושי, החיות באשדוד גם היום.

ועכשיו, אחרי שגיליתי את יהודית, הקוראת שלי בקנדה, אני מקווה למצוא, סוף סוף, קורא, או קוראת שלי גם כאן באשדוד.