אבאל'ה בוא ללונה פארק: עוד לא מצאתם לכם ספונסר מבוגר ועשיר?

כמה מחבריי הטובים מאסו בעניי העיר, פשוטי העם, עלובי החיים שמקיפים אותנו. הם הבינו שהחיים קצרים, אז עכשיו המטרה היא לנצל אותם. לא את החיים, את העשירים

אבנר נינו | 10/11/2010 15:40

"אז מחר ברלין?", "אוי אמסטרדם...", "ברומא מתנהג כרומאי!!". אלה הסטטוסים המפארים את קיר הפייסבוק שלי. מכל עבר מעדכנים החברים הווירטואליים על עוד גיחה ליעד אירופאי עליו אני יכול רק לחלום. ולי מה נשאר? רק לעשות לייק. כשבעצם ממש לא אהבתי. ולצאת בסטטוס: "תל אביב, הנה אני בא".

פריז. מה עם איזה וויקאנד עם הספונסר? צילום ארכיון: איי-פי

עד הנקודה שהסטטוס המופרך הבא עלה לאוויר הרשת: "סוף שבוע בפריז? מתאים לי!" ברור שמתאים לך. אבל משהו פה לא מסתדר לי, מפרסם הסטטוס הוא חייל שחשבון הבנק שלו ריק בוודאות.

מוזר כל כך עד שהחלטתי להתערב ולברר איזה סניף בנק הבחור שדד. הבנתי. גם הוא נכנע. נפל אל תוך ידיו של שוגר דדי. החייל הזה מצטרף לרשימה ארוכה של תל אביבים. כמה מחבריי הטובים מאסו בעניי העיר, פשוטי העם, עלובי החיים שמקיפים אותנו מכל פינה.

עוד קפה עם סטודנט בשדרה? לילה נוסף של בירה זולה עם האקס? שוב הצגה מביכה בתיאטרון פרינג'? למי הדייטים האלו טובים? הצעירים בעיר הזאת הבינו שהחיים קצרים ויכולים להסתיים בכל רגע, אז עכשיו המטרה היא לנצל אותם. לא את החיים. את העשירים.

אנשים אמידים, בגיל העמידה, בודדים, משועממים, שמוכנים לעשות הכל כדי לבלות בחברת צעיר או צעירה. כבר מזמן לא מדובר ב"הצעה מגונה", ומסתבר שאהבה אכן קונים בכסף. למשל הגבר המבוגר הזה, שלוקח את החייל לוויקאנד בפריז, נפרד מאשתו ומילדיו לפני חצי שנה ועכשיו בא לו לחלוק את שארית חייו עם מישהו בגיל של הבן שלו.

הוא מאכסן את החייל בפנטהאוז יוקרתי במגדלי אקירוב, מממן לו BMW פתוחה איתה הוא מגיע כל בוקר לבסיס הקריה, והנה, עכשיו הוא גם הפתיע אותו בסוף שבוע בבירת הקרואסונים.

חברה נוספת, גם היא חלק מהמטריקס הזה, ברגעים אלו ממש - כשאני יושב וכותב בדירתי הצנועה - היא יושבת לה במסעדת טורקיז בסי-אנד-סאן עם הצמוד החדש שלה שדואג שחלילה לא תישאר רעבה. אתמול הוא דאג לה למלתחה חדשה כדי שבחורף הקרוב היא תהיה לבושה טוב ובהתאם למקומות בהם הוא מבלה.

איפה מוצאים אחד כזה?

פתאום הסידור המבחיל הזה קוסם לי כל כך. עד היום פחדתי להביט בעיניו של מי שמבוגר ממני ולו ביום, אבל אולי עיני צרה לחינם. אולי הגאולה תבוא מתוך חיים נוחים ומלאי מותרות שאדם כזה יכול לעצב לי.

"את גם שוכבת איתו?" אני מפתיע את החברה בשאלה שמשאירה אותה פעורת פה. "כרגע לא..." היא מרגיעה. "אני לא בשלה לזה!" היא מדקלמת לי שורת מחץ מוכנה לרגע בו האבאל'ה ינסה לשלוח ידיים.

רגע, החבילה לא כוללת מגע מיני?. נבדוק עם החייל: "אנחנו ישנים ביחד", הוא מגמגם, "זה מספיק לו". לא יאמן, מחיר כה פעוט עבור שלל ההטבות?

זימנתי את אותה חברה ואותו חייל למפגש פסגה של חקירה והסקת מסקנות בקפה תל-אביבי שכונתי. "איפה מוצאים אחד כזה!?" פתחתי נלהב את תיבת הפנדורה. השרצים לא איחרו לפרוץ החוצה. מטר של התגוננויות והסברים:

"מוצאים?", "אחד

כזה?!". שניהם התנפלו עליי. ראשית, שמחתי שלמפגש לא הוזמנו עוד חברים שלוקים בתסמונת, לא תכננתי שיבצעו בי לינץ' שכזה. שנית, הבנתי שלא מדברים על הנושא. הוא רגיש מידי. כנראה שהתופעה עברה פוטושופ רצחני בראש שלי. מסתבר שיחד עם דמי הכיס הנדיבים וההנאות מקבלים בחבילה הזו מטען נוסף. מטען של נקיפות מצפון ומוסר מלוכלך עד בושה.

אף אחד מעושקי הקשישים לא מוכן לחשוף עד תום את מאחורי הקלעים של התופעה. מה שעושה אותה למסקרנת וסבוכה בהרבה. "אתה צריך להיות שם כדי להבין" הם מגרים אותי. "להיות בתוך הרכבים המפוארים, בתוך טרקלין האח"מים בנתב"ג, בתוך קבלות הפנים במסעדות הפאר".

"בתוך המיטה שלו!" אני מעכיר את רצף ההבטחות. "כן.. גם" החייל מצדיע למחיר הכבד. "אז לא תודה" אני מסכם ומזמין חשבון. חשבון שעליו אני אשלם. לא אף אחד אחר.