מסע לנגב: אביב לביא חזר מוקסם מ"חולות מקמן"
תחת ההגדרה "אקולוגי" צמחו בישראל אין-ספור מיזמים עתירי פוזה. למיזם של רודני הירש אין שום פוזה. הוא לא בא להפריח את השממה, אלא להתמזג בה
נדמה לי שאפילו בסודאן הוא עבר למשך כמה שעות, ואיכשהו בסוף הגיע הביתה, לחיפה. לא ביקשתי ממנו לשלוח לי תמונות לדוגמה במייל, כי עוד לא המציאו אז את המייל, ולמחרת כבר דפקתי על דלת הדירה שלו ברחוב קטן על הכרמל.
במשך כמה שעות רשמתי מפיו את קורות מסעותיו. הוא היה בן גילי, אז 26, והיה פער עצום בין השפה המדודה, הטון המאופק וההומור הדק שלו לבין עוצמת ההרפתקאות והסכנות שחווה במהלך המסע היומרני. הוא היה בן ארבע כשמשפחתו עלתה מדרום אפריקה לישראל. אמנם הוציאו אותו מאפריקה, אבל לא הצליחו להוציא את אפריקה ממנו. רודני הירש היה בלי ספק טיפוס מסוג אחר.
עברו יותר מעשר שנים, ודי הספקתי לשכוח מהסיפור. בכל זאת, כל שבוע כתבה, כל שבוע עולם ומלואו. כשלפני כמה שנים נחתה בתיבת הדוא"ל שלי הודעה מרודני, נזקקתי לכמה שניות כדי לשחזר במי מדובר. הוא סיפר על מיזם חדש שהוא מרים בהשראת אותו מסע באפריקה: אתר נופש אקולוגי בנגב. איחלתי לו הצלחה מעומק
אבל הסיפור שלו המשיך לחיות בירכתי הזיכרון שלי, וכשהוזמנתי בסוף השבוע שעבר להשתתף בפסטיבל הקולנוע הסביבתי של המועצה האזורית רמת נגב - מועצה שרובכם לא מכירים, אף שהיא משתרעת על כשליש משטחי מדינת ישראל - היה לי ברור שאני רוצה לישון אצל רודני. לראות מה הוא בדיוק הרים שם, בחולות שנטועים באמצע הדרך בין באר שבע לשדה בוקר.
זה לא היה פשוט: לבקתות ב"חולות מקמן", ככה קוראים למקום שלו, יש נטייה להיות מוזמנות כמה שבועות מראש, אבל איכשהו זה הסתדר. אז היינו שם בשישי-שבת, ואני אומר לכם: רודני הירש הוא באמת טיפוס יוצא דופן.
זה מתחיל מהסיפורים שלו, המצחיקים עד דמעות, שבהם הוא מתאר בפנים חתומות ובאירוניה דקיקה, שלא השתנתה ב-17 השנים שחלפו מאז, את מסלול המכשולים ההזוי שנאלץ לעבור מול רשויות המדינה אדם שרוצה להרים פרויקט בישראל. רמז: זה קצת יותר מתיש ממסע באפריקה.
למשל איך הביא אל האתר הנחשק - חלקת חולות נידחת לא רחוק מצומת משאבי שדה - את השמאי של מינהל מקרקעי ישראל, על מנת שזה יעריך את שווי הקרקע. הם הלכו והלכו בחולות, וכשהגיעו לשומקום אמיתי השמאי לא הבין למה רודני נעצר. התשובה הייתה: "כי הגענו". השמאי הסתכל ימינה ושמאלה, חיפש לשווא רמז לתשתיות, צנרת או חיבור לחשמל, דרך גישה או שכנים שאפשר ללוות מהם סוכר, ולא הסתיר את תמיהתו על כך שמישהו מוכן לשלם עבור האדמה הזו. אבל רודני היה מוכן כי הייתה לו בראש תכנית. בדיוק כמו כשיצא לחצות את אפריקה.
את התכנית הזו הוא הגשים במו ידיו - פיזית ממש - בעזרת כמה חברים טובים. את הבקתות היפהפיות הוא בנה מחרסית ובוץ מעודפי מחצבות. מבחוץ הן נראות עגולות וקטנות, מבפנים הן עגולות וענקיות. פלאי הארכיטקטורה הקדומה עובדים כאן שעות נוספות. במזגנים אין צורך. בראש הכיפה יש פתח שבקיץ מרימים אותו ומאפשרים לחום להתנדף כלפי מעלה. עכשיו הלילות במדבר כבר קרירים, והפקק נסגר. למען הסר ספק: יש בבקתה תאורה, מקלחת ושירותים נוחים, ולא, אין טלוויזיה וגם לא ג'קוזי. לעומת זאת, יש מרפסת. ועוד איזו מרפסת.
בדרך כלל אני לא מהטיפוסים שבנויים לבהייה ממושכת. במהלך מסעותיי באיי יוון בכל פעם שחלפתי ברחובו הראשי של כפר שאלתי את עצמי אם האנשים והנשים שיושבים בצד הדרך ומעבירים את היום בהסתכלות נהנים ממה שהם (לא) עושים. האם הם מחמיצים משהו או שמא זה אני שמפספס את החיים האמיתיים שחולפים מנגד. אף פעם לא הצלחתי להיכנס לראש של בוהים מקצועיים, אבל על המרפסת של רודני לא יכולתי להפסיק לבהות.
כנראה דווקא מפני שלא מתרחשות בה דרמות גדולות. היא נטועה על תלולית קטנה, ולמרגלותיה משתרע חול, המון חול. בקצה המתחם של רודני מתחילה שמורת טבע - חולות משאבים - שגם בה יש בעיקר חול, שצמחייה מדברית דלילה מפוזרת בו. בחולות האלה מסתובבים צבועים, וגרבילים וירבועים ושועלים, אבל חוץ מהמון ציפורים מרתקות, כמה לטאות זריזות ולהקות שלמות של נמלים שמנמנות כמו שרק נמלים במדבר יכולות להיות, לא נתקלנו חזיתית בבעלי החיים.
ובכל זאת, לא יכולנו להפסיק לבהות בדיונות. בהתחלה כי הייתה שקיעה ורודה מרהיבה, ואחר כך כי נח על הגבעות אור בין ערביים שהלך ודעך, ולבסוף כי השתרר חושך מדברי מוחלט שהעיניים התרגלו אליו בהדרגה. החושך הזה, בשילוב עם השקט העמוק, שלח אותנו לאחד הלילות הטוטליים שחווינו זה זמן רב. כמו שישנו שם, לא בכינו שנים.
תחת ההגדרה המעורפלת "אקולוגי" צמחו בישראל ריבוא מיזמים עתירי פוזה. על רודני הירש אין שום פוזה. הוא לא בא להפריח את השממה, אלא להתמזג בה, תוך מתן כבוד מקסימלי והשארת חותם מינימלי על המערכות הטבעיות.
מעבר לגבעה אגב יושבים 7,000 בני השבט הבדואי אל-עזזמה. "כשהגעתי הבנתי שאני יכול להקיף את המתחם בגדרות ובכלבי שמירה", רודני נזכר, "או לגשת לשתות אצלם תה ולרקום יחסים של שכנות טובה. החלטתי שעדיף ללכת על התה".
הפרגון שאני מרעיף כאן על ראשו של רודני לא סותר את העובדה שבמחשכים כבר התחלתי לחתור תחתיו. הבקתה המרכזית של האתר - חלל עגול ענקי שעשוי כמובן מבוץ - מהווה עילה מוצדקת לגמרי לניסיון פוטש.
מדובר באחד המבנים היפים והעדינים בישראל, שמשמש בה בעת כמעונם של בני משפחת הירש (רודני, אשתו הפסיכולוגית ושלושת הילדים) וכמרכז הסעדה והתכנסות של האורחים. מאז שחזרנו משם אני תר אחרי דרכים לנשל את רודני מהטריטוריה שלו. אולי נשגר אותו מטעם העיתון לאיזה מסע באפריקה, הפעם כדי לחצות את היבשת ממזרח למערב? המיליציות בסודאן בוודאי ישמחו לשוב ולארח אותו.
חולות מקמן: 052-2368175
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם