שלום לך קטמון: סיכום שבוע ירושלמי
כך נכנעתי לכוחות השוק וויתרתי על דירת חלומות בקטמון הישנה לטובת בית קטן (מאוד) בנחלאות. וגם: אגריפס, סרט מלחמה. סיכום שבוע בנימה אישית
חזרתי לירושלים לפני כחמש שנים לאחר גלות ארוכה בלונדון ותל אביב. למזלי הרב זוג חברים טובים עזבו את דירתם מחיית הנפש ברחל אמנו ומיהרתי להסתער עליה. השכירות אז הייתה סבירה, 2,640 שקל (זוכר על השקל, תכף תבינו למה), מלווה כמובן בארנונה מפלצתית כיאה לאזור היוקרתי.
עמדתי בזה; מתגלגלים, אתם יודעים. שנה חלפה והזוגיות שלי עם הדירה הלכה והשביחה, נעשינו חברים בנפש והבטחתי לה שלא אעזוב אותה עד שיהיה בידי לרכוש דירה, דבר שלא היה צפוי אז וגם לא ממש היום.
בעל הבית כנראה לא ממש אהב את הרומן המתרקם בין שכיית החמדה שלו לשוכר שלו, והגביר העלה את שכר הדירה. כמה? 900 שקל למעלה. גם בזה עמדתי, אם כי בחירוק שיניים וקיצוצים דרסטיים במותרות מתבקשים.
שנה נוספת עברה, וחודש לפני פקיעת החוזה הוא התקשר. "אני קורא בעיתונים שמחירי הדירות עלו", אמר בטבעיות. שתיקה ארוכה השתררה בקו, לקח לי הרבה זמן לבלוע את הרוק ולברור את מילותיי בקפידה. "או-קיי, אז כמה?", לחשתי בתחינה. "נראה לי ש-5,000 שקל זה סביר, לא?", ענה בלי לחשוב פעמיים, ללא רגישות ועם ים של נחישות. עולמי חרב עליי, כמו בעל הבית גם אני קראתי ידיעה או שתיים על הטירוף המתחולל ברמת מחירי הדיור בעיר.
נדרשה פעולה, משהו קיצוני שלא יוציא את שותפתי לספה ואנוכי מדירתנו האהובה. לא היינו מתוחכמים מדיי, אבל לעתים התחכום הוא בפשטות. אמרנו לבעל הבית שאיננו מסכימים למחיר השערורייתי הזה ושימצא לו איזה תושב חוץ עם כיסים תפוחים ביורו, כמו שבעל בית צרפתי אוהב.
לא אחשוף פה את כל השיטות הנלוזות, אבל בואו נסגור על זה שלא היינו שגרירים של רצון טוב וכל מי שרצה לשכור את הדירה קיבל דוח מפורט על השכנים הנודניקים, גן הילדים הרועש שסמוך לחלון חדר השינה ועל העובדה שהיא חשוכה וקרה בחורף.
במקביל, השכנה הטובה שמחבבת אותנו עד מאוד עשתה איתנו יד וכל זוג שבא לראות את הדירה
המטרה קידשה את האמצעים, בעיקר לאנשים כמונו שאין להם אמצעים. זה עבד. שבועיים חלפו והצרפתי שלנו הבין שאולי הוא דרש קצת יותר מדיי, והמחיר צנח ל-4,500 שקל בתנאי שנסייד את הדירה לפני שנעזוב. הסכמנו. שנתיים חלפו מאז, 108 אלף שקל כבר עברו לחשבון של בעל הבית.
לפני כחודש החלטנו שדי, הספיק לנו להיחנק משכר הדירה, ומהארנונה הבלתי הגיונית, ולאחר שזוג מכרים שלנו עזב במפתיע את ביתם המצומצם בסמוך לשוק החלטנו ללכת על זה. עצוב? מאוד. חסכוני? בטוח.
2. השבוע הלכתי לקחת את המפתחות לקרוואן הנייח שאנחנו הולכים להתגורר בו. האמת? הרגשתי כמו מפוני עזה שהגיעו לקראווילות המצ'וקמקות שלהם. ניסיתי להתעודד כשיצאתי מהבית כדי לנשום את האוויר המתקתק ממאפיות השוק. גל עשן אגזוזים הציף את נחיריי והחזירני למציאות. הרמתי את מבטי בייאוש וראיתי שני טורי מכוניות מנסים להזדחל במעלה רחוב אגריפס. הנהגים נראו הרבה יותר מיואשים ממני, ולא בכדי.
הפקק הנורא שם לא זז, וצפירות מחרישות אוזניים עם שאון האוטובוסים היו בלתי נסבלים, זוועת האל. לעירייה אין פתרונים, ויתירה מזו, מתכוונים שם להפוך את השוק למקום עוד יותר מסויט עם התכנית המטופשת להפוך את כל אגריפס לנתיב תחבורה ציבורי.
המשמעות? עשרות אוטובוסים סותמים את הרחוב, והמסכנים שירצו להגיע למרכז העיר הולכים להיתקע שעות בבצלאל. זה יהיה אסון, ואני לא נדרש לנושא כאוב זה משום שאני עובר לאזור (תושבי השכונה יורשו להשתמש בכביש, איזה כיף לנו להיות תקועים אחרי כל אוטובוס "אגד"), אלא מכיוון שאני באמת סבור שבעירייה איבדו את הצפון ואת השליטה על התחבורה בעיר.
למזלי, הייאוש נעשה הרבה יותר נוח באותו יום עצוב כשהלכתי להתנחם באוכל מנחם מבית היוצר של מסעדת "מחניודה" הנפלאה. ארוחת צהריים שם, ואתה שוכח לשעה את כל צרותיך וצרותיה של העיר הזו.
הכותב הוא עורך זמן ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם