קצין העיר: הוא אמנם שנא אותנו, אבל ניהל את י-ם כמו שצריך
עוד לפני ימי ברקת היה בירושלים מנהיג שהסכים לרכבת קלה "רק על גופתו המתה". הוא ידע עשר שפות, הציונים שנאו אותו והוא אפשר בנייה רק באבן: סר רונלד סטורס, המושל הראשון של העיר מטעם הבריטים. תערוכה חדשה וספר חדש על חייו מאפשרים הצצה נדירה אל ירושלים של פעם ואל עולמו של האיש שעיצב את דמותה
(רונלד סטורס)
אין כמעט ישראלי שאינו מכיר את מגדל דוד, המצודה העתיקה המתנשאת מעל שער יפו, אך לא רבים יודעים שמראהו של מגדל דוד יכול היה להיות היום שונה לגמרי מזה שאנו מכירים. התורכים התקינו שעון בראש המגדל בתור קישוט מודרני, שיקדם את פני הבאים. התושבים תרמו כסף לפרויקט, וב-1906 נחנך הפלא המקומי. השעון עמד במה שאז היה הלב השוקק של העיר, אזור המסחר והעסקים הראשי בשער יפו.
תושבי העיר, ערבים ויהודים, אהבו את השעון וראו בו סמל לגאווה, אך השינוי עמד בפתח. מלחמת העולם הראשונה הגיעה לארץ וקיצרה את ימיו של המוצג. לא היו אלה ההפגזות, אלא רוח בריטית חדשה, שסחפה את העיר ושינתה בה סדרי עולם; סר רונלד סטורס, המושל החדש של מחוז ירושלים מטעם כוחות הכיבוש, תיעב את השעון וראה בו קשקוש מצועצע, ש"השחית את מראהו של שער יפו".
הגידול המודרני הוסר במהרה, לקול מחאות התושבים. "מתברר כי הם קשורים באופן רגשי לשעון", הופתע סטורס מעצמת ההתנגדות. כדי לפייס את הילידים הוא הבטיח לבנותו מחדש במקום חלופי. ההבטחה הפעוטה הזו לא קוימה מעולם. הבטחותיו האחרות של סטורס משפיעות עד ימינו.
סטורס לא היה אמור להתמנות למושל העיר. כאשר מונה לתפקיד הוא כבר היה פקיד קולוניאלי בכיר במזרח התיכון מזה כמה שנים. הוא זכה לחינוך אירופי קלאסי וידע עשר שפות, ביניהן ערבית על בוריה. כאשר נכבשה
מה היה קורה אילולא היה סטורס מתמנה למושל המחוז? העיר שאנחנו מכירים היום הייתה שונה לחלוטין - כך סבורה ד"ר נירית שלו-כליפא, אוצרת והיסטוריונית שבימים אלה משיקה תערוכה חדשה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, בליווי ספר מחקרים על סטורס וימיו בעיר.
"נראה כאילו הייתה לו איזו תכנית", אומרת שלו-כליפא, "כאילו הוא ידע מה צריך לעשות פה, לו רק מישהו היה נותן לו את ההזדמנות. כאשר הגיע הרגע הוא התחיל להתנהג כמו הבמאי של העיר. הוא הגיע אל תוך הרס מוחלט, לקח לעצמו תפקיד כמעט אלוהי והחליט לברוא את ירושלים".
למזרח אין כל עניין בפונקציונר חולף ומסתגר. הוא חייב לראות את האנשים בבתיהם והם חייבים לראות אותו בביתו. אחרי הכול, אמנות הפוליטיקה, במיוחד במזרח, מתבטאת לא רק בהקשבה לאלה שמדברים, אלא בהקשבה לאלה שאינם מדברים ובמאמץ לגלות מה הם רוצים באמת
(סטורס, הרצאה בלונדון, דצמבר 1920)
ירושלים שפגש סטורס הייתה עיר חבולה, ענייה וחולה. מתוך 18 אלף תושביה, כ-500 עבדו בזנות. הן היו צעירות בנות כל הדתות שנאלצו לסייע בכל דרך לפרנסת המשפחה בתקופת המלחמה. כאשר קרסה האימפריה העות'מאנית לא היה בעיר מטבע רשמי, לא היה דואר ולא תחבורה. סטורס נכנס לקדחת של עשייה: הוא טבע מטבעות, החזיר את שירותי הדואר ונלחם בנגע הזנות באמצעות צווים עירוניים.
שלו-כליפא נברה ימים ארוכים בארכיון של העירייה ומצאה שם אוצרות בדמות "פשקווילים בריטיים" - הוראות השעה ששימשו את סטורס לניהול העיר - המוצגים כיום בתערוכה. כל צו הודפס בארבע שפות - ערבית, אנגלית, עברית וצרפתית - ונתלה לראווה ברחובות.
מלבד העניינים הקיומיים טיפל סטורס בשורה של נושאים שהיו קרובים ללבו: נאסרה ההתעללות בבהמות עבודה והוטל איסור על כריתת עצי זית. התורכים כילו כמעט לחלוטין את עציה של הארץ לטובת המאמץ המלחמתי; סטורס ראה בכריתה זו "מעשה אכזריות כלפי אדמה קשה זו".
צעד נוסף שעשה המושל היה לחשוף מחדש את חומות העיר העתיקה. כאשר הגיע סטורס לעיר אי אפשר היה להבחין בהן בגלל הפחונים והמבנים שנדבקו אליהן ברבות השנים. סטורס רצה לחזק את הדימוי של העיר כאי עתיק שהמודרניזציה לא פגמה בו. כך נסללה הדרך למה שמוכר כיום בתור גן לאומי סובב חומות ירושלים.
מעל הכול, התחום המשמעותי ביותר שסטורס טיפל בו היה הסדרת התכנון והבנייה. "תוך ארבעה חודשים יצאה 'הפקודה ה-34', שמסדירה בנייה בעיר רק באישור המושל הצבאי", מסבירה שלו-כליפא. בפעם הראשונה בעידן המודרני ירושלים הפכה לעיר מתוכננת.
במקביל הזמין סטורס לעיר את האדריכל הידוע צ'רלס אשבי, כדי שיתווה את תוכנית המתאר של העיר. סטורס אסר על כל בנייה ללא חתימתו האישית של המושל. כחלק מגישה זו הוא תיקן תקנה חדשה, שנותרה בעינה עד היום: "הוא אמר שירושלים נולדה מהאבן והיא תמשיך להיבנות באבן", מבארת שלו-כליפא, "הוא לא הורה לבנות באבן אלא פשוט אסר על שימוש בטיח ופח".
מבין שלל פעולותיו, בדבר אחד לפחות דמה סטורס לראש העירייה הנוכחי: שניהם התנגדו לרכבת הקלה. כאשר הגיע אליו יזם מקומי וביקש לקבל זיכיון למסילה, ענה לו סטורס שהיא תאושר "רק אם היא תעבור על גופתו של המושל".
מעל ומעבר לכל הפעולות הרשמיות שבשגרה, נֶעשָה כל מאמץ לבוא בדברים עם האנשים ולהציע להם תחומי עניין ופעילות פנאי, וזאת על מנת לגרום להם להתחבר זה עם זה וגם עם הגזע המושל. נוסד מועדון שחמט ונערכה תחרות. בארבעת הפרסים הראשונים זכו יהודים ובפרס החמישי - המושל הצבאי. נוסד בית ספר למוזיקה, שנועד גם לבנים וגם לבנות [...] סלון או אקדמיה לציור, פיסול, טכסטיל, אדריכלות ובניין ערים יתקיים באביב הבא, וייעשֶה כל מאמץ לפתח את הצד התרבותי של התושבים
(סטורס, הרצאה בלונדון, דצמבר 1920)
המסגרת העיקרית למימוש רעיונותיו של סטורס הייתה "האגודה למען ירושלים". הגוף הזה, שסטורס הנהיג ביד רמה, היה ניסיון רומנטי נוסף שלו ליצור זהות כלל ירושלמית. האגודה כינסה לראשונה את כל הקבוצות והעדות בשולחן אחד, ובו היו אמורים לדון בענייני העיר מתוך אינטרס משותף.
באגודה היו שותפים ציונים, חרדים, ערבים ונוצרים, וכולם נפגשו מסביב לשולחן עגול באכסניית סנט פאולוס (מול שער שכם, כיום ליד בית ספר שמידט לבנות). האגודה הפעילה תיאטרון, מרכז ללימודי מוזיקה, תחרויות שחמט ועוד, הכול ברוח השאיפה של סטורס להביא אל העיר את רוח החינוך הקלאסי-מערבי שספג בביתו.
תחום נוסף שהיה בסמכות האגודה הוא עיצוב שלטי הרחובות המפורסמים מקרמיקה ארמנית. בזכות אותם שלטים רבים טועים לחשוב כי ירושלים הייתה מאז ומתמיד מוקד לאמנות ארמנית. האמת היא שסטורס ייבא את האמנות הזו לעיר, כי הוא תפס גם אותה כמשתלבת בדימוי של העיר שראה בעיני רוחו. בעזרת חברו מרק סייקס (הידוע מהסכמי סייקס-פיקו) איתר סטורס את דוד אוהנסיאן, אמן קרמיקה וניצול שואת הארמנים. אוהנסיאן עבד כמנקה רחובות בחלב שבסוריה, וקיבל את ההזמנה לגור בעיר ולפתוח סדנה בעיר העתיקה.
תהליך העבודה על שלטי הרחוב שיקף היטב את המתחים בין העדות השונות שבאגודה. עד לאותו זמן רחובות העיר היו נטולי שמות. תהליך ההחלטה על שמות מוסכמים היה מתיש וארוך כשלעצמו, אולם אז הגיע שלב העיצוב והביא איתו ויכוח נוסף בעל אופי פוליטי: בוריס ש"ץ, מייסד בצלאל, השתוקק לזכות במכרז לייצור השלטים לעיר המתחדשת.
אלא שסטורס כאמור ייבא את האמנות הארמנית לישראל, וזלזל באמנות שש"ץ טיפח מאחר שחשב שהיא אינה נטועה במקום. סטורס נהג ללעוג לבצלאל ולכנותו נטע זר באוריינט, מקום שאינו אותנטי דיו אלא מגויס לטובת המפעל הלאומי: "כשאני עוצם את עיניי לאחר עשר שנות היעדרות ממגדל דוד, אין אני יכול לזכור אלא שורה ארוכה של תמונות שולמית, ירמיה, רבנים בבתי כנסת ופליטים בשלג", כותב סטורס בזיכרונותיו על הציורים של תלמידי בצלאל הראשונים.
"מרבדים 'אמנותיים' היו מעוטרים בתמונותיו של הרצל או סמואל [...] ייתכן כי עמדה זו או מוצגים אלה נתנו דחיפה לביטוי הלאומי ובייחוד כפי שטופח בבית הספר לאמנות בצלאל, אך היה בהם גם משום שלילת האמנות ולפעמים הביאו כליה על האמנות".
למרות הלעג ש"ץ לא ויתר, ולבסוף הוחלט כי היהודים יקבלו אחריות לשלטים בחלק החדש של העיר ואילו אוהנסיאן ייצר את השלטים לעיר העתיקה. סדר החשיבות של הלשונות בכל שלט היה ברור באותה תקופה: למעלה שם הרחוב באנגלית, מתחתיו הערבית ולמטה העברית. שרידי השלטים בעיר העתיקה נעלמו כמעט כולם עם השנים, אך בעיר המערבית אפשר עדיין למצוא כמה מקוריים, למשל בדרך חברון מול "בית אות המוצר".
גם בקניון ממילא שחזרו בשנים האחרונות את השלטים הקלאסיים. שלו-כליפא מספרת כי במהלך התחקיר לתערוכה היא מצאה שלט מקורי של אוהנסיאן שנשאר על כנו בעיר העתיקה, כנראה האחרון מסוגו ששרד, אך כרגע היא אינה מוכנה לפרסם את מיקומו המדויק בגלל ערכו הרב, ורק אומרת שהוא "נמצא תחת שכבות של אבק".
ולפי שהנני לא יהודי ולא ערבי אלא אנגלי, איני תומך כולי בצד אחד, אלא בשני הצדדים. כשאני מאזין שעתיים לפרשת קיפוחיהם של הערבים, הריני מוצא עצמי נדחף לבין כותלי בית הכנסת, ואילו לאחר קורס אינטנסיבי של תעמולה ציונית מוכן אני לקבל את דת האסלאם
(סטורס, זיכרונות, תרגום: יצחק א' עבאדי)
אם לסטורס היו שאיפות לשלטון אבסולוטי נאור, שבו כולם נהנים מזיו קרניה של האימפריה - נכונה לו אכזבה מרה. הקרב הסמלי על שלטי הרחוב היה רק ביטוי עדין לתסיסה האלימה שהחלה להתעורר בארץ. במאבק הלאומי שימש סטורס כדמות דמונית בעיני הציונים.
ההיסטוריון מוטי גולני, שמאמרו על סטורס והציונות התפרסם לקראת התערוכה, טוען כי המניעים לשנאה היוקדת התערפלו ממרחק הזמן. בתחילת השלטון הבריטי הציונים היו שרויים באופוריה. סטורס נחשב, כמו כל אחיו, כמי שיביא את הגאולה לארץ ולעם היהודי. הציבור הציוני אפילו עקב בהתרגשות אחר לימודי העברית המתקדמים של המושל.
רגע השבר היה ב-1920, במהומות בנבי מוסא. תהלוכה דתית מוסלמית הפכה לפוגרום שנהרגו ונפצעו בו יהודים. המנהיגות הציונית ציפתה לתגובה תקיפה והתאכזבה ממדיניותו של סטורס - לנקוט בצעדים מאוזנים. עד מהרה האכזבה הפכה לשנאה. עיתון "הארץ" פרסם מאמרים חריפים נגד סטורס, ובארגון השומר החלו להירקם תכניות להתנקש בו.
מלבד אופיו היהיר של סטורס, אחד ההסברים שמספק גולני ליחסים המקולקלים קשור בעיניו בהרברט סמואל, הנציב העליון. סמואל היה יהודי ופרו ציוני נלהב, ונחשב "מלך היהודים". ככל שחלף הזמן המציאות דרשה ממנו פשרות והתייחסות שוויונית יותר לצד הערבי. הציונים התאכזבו, ומכיוון שלא יכלו לבטא את אכזבתם בגלוי כלפי סמואל תקפו את סטורס כתחליף. "את מה שאי אפשר היה להטיח בסמואל, הטיחו הציונים בסטורס", טוען גולני ,"הוא היה במידה רבה כולא הברקים של סמואל".
שלו-כליפא טוענת כי היחסים של סטורס עם הערבים היו תקינים, אך דווקא בתקינות זו יש טעם לפגם. בציונים הוא ראה נתינים-יריבים שווי ערך, אירופאים כמוהו, ואילו היחס לערבים היה מתובל בפטרונות.
סיפור הסרת השעון ממגדל דוד הוא רק סמל. ראע'ב נשאשיבי, ראש העירייה הערבי שמינה סטורס, רצה לפתח את העיר ולהופכה למודרנית יותר, לסלול כבישים רחבים ולהרוס את הבתים הישנים. סטורס מנע זאת והתיימר לדעת טוב ממנו מה טוב עבור העיר. כיום, ממרחק הזמן, כאשר העיר העתיקה היא סמל בין-לאומי, ומדינות בכל העולם נאבקות כדי להכניס שכונות עוני מתפוררות אל רשימות אתרי המורשת של אונסק"ו, מתברר שאולי סטורס צדק באופן כללי, אבל באותם ימים נשאשיבי מתואר כאכול תסכול משרירות לבו של המושל וממה שנראה כגחמות תכנוניות.
רונלד סטורס עזב את העיר ב-1926 והתמנה למושל קפריסין. כעבור כמה שנים הוא חזר לבריטניה וחי שם עד פטירתו, והתפרנס מהיותו מרצה מבוקש לענייני ישראל והמזרח התיכון. הוא היה נשוי אך לא היו לו ילדים, אולי משום שהיה שייך לאותה "אליטה משרתת", שלמעשה התחתנה עם האימפריה וליוותה אותה בנאמנות גם בשקיעתה.
שלו-כליפא לא מצאה עד כה ולו שאר בשר אחד שנשאר אחריו. "היו שלושה ראשי ערים שהשפיעו על ירושלים באופן עמוק: הורדוס, סטורס וטדי", אומרת שלו-כליפא.
מה סטורס היה חושב על העיר היום? לדעתה של כליפא, הוא היה מוצא שפה משותפת עם טדי קולק. לדבריה שניהם היו דומים בכך שראו את טובת העיר כמכלול, ולא הייתה להם העדפה לבעלות בלעדית של אחת הקבוצות עליה.
"שניהם היו אנשים גדולים שהיו יכולים לחבק את כולם, גם אם החיבוק היה מעט חונק לפעמים. סטורס היה מיוחד בכך שהייתה לו ראייה רחבה מאוד לגבי מה זה אהבת ירושלים. הוא לא פעל למען ירושלים הערבית, היהודית, הפרנסיצקנית, החרדית".
האם אפשר להשוות את סטורס לראש העיר של היום? כליפא טוענת כי "התפיסה של פעולה למען ירושלים לא מתקיימת היום. לאהוב את העיר ולא לאהוב רק את מה שאתה עושה בעיר למען הקבוצה שלך, את זה סטורס ייסד כאידיאל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם