10 שנים לפיגוע בחדרה: מיכל גנון לא נתנה לתופת לנצח אותה
בדיוק עשר שנים לאחר שאיבדה את שתי רגליה ואת חברתה הטובה בפיצוץ מכונית תופת במרכז חדרה, מיכל גנון מציינת את שובה לחיים. "הבנתי שאני מסוגלת להמשיך הלאה. לתפקד, לחייך ולחיות". היא מוכנה שהמחבל שפגע ישוחרר לטובת גלעד שליט
ריס נהרגה, גנון נפצעה באורח קשה מאוד. שתי רגליה נקטעו והיא נכוותה ברוב חלקי גופה. יותר מחודש היא נעה בין חיים למוות. בפיגוע הקטלני נהרג גם מאיר ברמי מחדרה, ועשרות אחרים נפצעו.
הימים הם ימיה הראשונים של אינתיפאדת אל אקצא. ימים רוויים בדם, ימים שבהם הטרור השתולל במדינה והתושבים הסתגרו בבתיהם, נמנעו מלעלות על אוטובוסים וחששו להסתובב ברחובות.
השבוע מצוין יום השנה העשירי לפיגוע, וגנון נערכת אליו בהתאם. "תמיד כשנכנס חודש נובמבר אני עושה חשבון נפש. מה עברתי, מה עשיתי השנה, עם מה התמודדתי, ולאן אני מקדמת את עצמי מכאן", היא מספרת. "בדרך כלל אנשים עושים חשבון נפש ביום הולדתם, ולי יש תאריך נוסף לציון. תאריך שבו קיבלתי את חיי במתנה ועברתי חתיכת שינוי".
במרחק של עשר שנים מהפיגוע, איך את רואה את הדרך הקשה שעברת?
"זה לא נהיה יותר קל. אני עדיין לא משלימה עם הפציעה שלי, אבל לומדת לחיות עם המגבלות והקושי. הפכתי מבן אדם בריא ועצמאי לבן אדם נכה. הבנתי שאני מסוגלת להכיל פציעה כל כך קשה ולהמשיך הלאה בחיים, לתפקד, לחייך, לעבוד ולחיות. למעשה זה לא בדיוק ככה, אבל ככה אני רוצה לראות את הדברים".
ואיך זה באמת?
"האמת היא שבמשך עשר שנים אני מקיימת מלחמה יום יומית. אני קמה בבוקר, מסתכלת, רואה שאין לי רגליים ואומרת לעצמי: 'זה באמת קרה'. כל בוקר אני חווה מחדש את האסון שקרה לי וזוכרת את האירוע. אני לא אומרת שכל היום אני עסוקה בזה, אבל בגלל שהפציעה היא חלק מהקיום שלי, בכל יום צצים הבזקים מהפיגוע. זה הפך לחלק מהחיים שלי".
גנון וריס היו חברות קרובות. הן הכירו בסופר פארם בגן שמואל, שם עבדו שתיהן כאחראיות משמרת. "היה בינינו קליק מיידי", נזכרת גנון. "שוש הייתה בחורה שהחיוך והצחוק לא יורדים מהפנים שלה. היא הייתה מלאה אופטימיות ושמחת חיים, אדם עם נתינה וטוב לב.
"יצאנו ביחד לבלות באותו יום. חיכינו בתור לפיצה, והיו המון אנשים ברחוב. פתאום שמעתי פיצוץ אדיר ואחריו השתרר שקט מפחיד של כמה שניות. מסביב היה חורבן והרס. ההדף הפיל את שוש ואותי. שכבנו אחת ליד השנייה. ברגע נוראי של אימה קלטתי שעפה לי רגל שמאל. רגל ימין הייתה מרוסקת. הייתי מבועתת. שאלתי את שוש: 'שוש מה קרה כאן?', והיא ענתה לי: 'מיכל, אני לא יודעת, יש כאן מה-זה בלגן'. אלה היו המילים האחרונות של שוש.
"הבנתי שקרה לי אסון נוראי. צרחתי מהכאבים העצומים. הרימו אותי ושמו אותי על אי התנועה ברחוב. אמבולנס פינה אותי להלל יפה. אושפזתי בטיפול נמרץ. מערכת הנשימה שלי כמעט קרסה וחוברתי למכונת הנשמה. באחת הפעמים שהתעוררתי מההרדמה, ראיתי ששתי הרגליים שלי נקטעו מהברכיים ומטה. זה היה מחריד".
לאחר ארבעה ימים הועברה מיכל לטיפול נמרץ בתל השומר. במשך חודש וחצי הייתה מורדמת. "הייתי בין חיים למוות", היא אומרת. "המשפחה הקרובה לא עזבה אותי לרגע וטיפלה בי במסירות יוצאת דופן. בהמשך עברתי לשיקום בתל השומר. הייתי שם שבעה חודשים".
מתי נודע לך ששוש נהרגה?
"ימים שלמים שאלתי מה קרה לשוש וביקשתי לראות אותה, אבל הסתירו ממני את מותה בגלל שלא ידעו איך אתמודד. אחרי ייעוץ עם הצוות הפסיכולוגי בשיקום, אמא שלי סיפרה לי ששוש נהרגה בפיגוע. היה לי קשה לעכל, ולא הפסקתי לבכות. אני חושבת הרבה על שוש, מגיעה לאזכרות וכואבת את מותה. אני מאוד מתגעגעת אליה".
לאחר יציאתה מבית החולים, שכרה גנון בית קרקע בחדרה וחיה בליווי צמוד של מטפלות. כעבור שנה עברה לתל אביב. "הייתי בשיקום יום יומי בתל השומר והנסיעות היו קשות. חיי השתנו, ואזור המגורים לא ענה על הצרכים שלי. אני מאוד אוהבת את חדרה שבה נולדתי וגדלתי. אני מרגישה שנכפתה עליי גלות בגלל הפציעה שלי.
"חדרה תמיד תישאר בלב ובנשמה שלי. אני אוהבת את האנשים בעיר. יש להם חום ואכפתיות ומנטליות של משפחה מלוכדת, ואני לא שוללת אפשרות
לפני כשנתיים וחצי רכשה גנון דירה ברמת השרון. "ראש העירייה, איציק רוכברגר, קיבל את פניי בברכה. הכרנו והוא אמר שיעזור לי בכל מה שאצטרך. אני גרה בבניין עם שכנים טובים, שתמיד מציעים לי עזרה ותמיכה. השכנה המקסימה בדירה מולי הפכה לחברת נפש שלי".
במסגרת הליך השיקום שעברה, החלה גנון ללכת בעזרת פרוטזות. "הפרוטזות מאוד מכאיבות לי, אבל התעקשתי והצלחתי. בהתחלה הלכתי כמה דקות ביום, היום אני עם הפרוטזות רוב היום, בעיקר מחוץ לבית. בבית אני על כיסא גלגלים.
"אחרי שנקטעות הרגליים, מבחינה מוחית, האדם רוצה לראות את עצמו שלם. התחושה של שלמות ויזואלית שמעניקות הפרוטזות שווה כל כאב, ולכן למדתי לחיות עם הכאב. לאורך השנים עברתי מעל עשרה ניתוחים ברגליים ועוד כמה השתלות עור בגוף בגלל הכוויות".
על אף כל מה שהיא חווה, גנון לא נותנת לנכות לשתק אותה. "אני לומדת אימון תקשורת כדי לקבל קצת יותר כלים לחיים", היא אומרת. "הרבה אנשים סומכים על העוצמה שלי ועל הדעה שלי, ורואים בי מקור השראה. דרך האימון אני רוצה להוות השראה גם לעצמי. אני גם עובדת פעמיים בשבוע במשרד המרכזי של סופר פארם בהרצליה פיתוח".
"היה לי בן זוג עד לפני שנתיים. היינו ביחד שנה וחצי, עד שנפרדנו ללא כל קשר לפציעה. החלום שלי הוא להקים משפחה ובמיוחד להיות אמא".
מיכל משוכנעת שחלומה יתגשם, כמו חלומות אחרים שהגשימה אחרי פציעתה. "פעמיים טיילתי בתאילנד, ובשנה שעברה השתתפתי במסע הספורט האתגרי 'מלכת המדבר'. הייתי במקדוניה, אלבניה ומונטנגרו במשך שבוע ועברתי חוויה בלתי נשכחת. היה לי קשה מאוד פיזית ונפשית, אבל הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, והגשמתי חלום".
יש בך עדיין כעס על המחבל שפוצץ את מכונית התופת?
"בכל יום מחדש אני צריכה למצוא כוחות חדשים. אני לא מתעסקת במחשבות על זהות המחבל ולא יודעת מה עלה בגורלו. אני תומכת בכל עסקה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט, גם אם ישוחרר המחבל שביצע את הפיגוע שנפצעתי בו".
במה השתנתה הגישה שלך לחיים אחרי הטרגדיה שעברת?
"הבנתי שמישהו למעלה מכתיב לנו את הגורל. שוש ואני הלכנו לקנות פיצה. החיים של שוש הסתיימו, והחיים שלי התהפכו ב-180 מעלות. שאלתי למה זה קרה, ולא קיבלתי תשובות. הייתה לי תקופה של מרד וכעס, אבל היום אני מאמינה שזה נתיב החיים שאלוהים בחר לי. אני כותבת לשוש מכתבים. כתבתי לה השבוע, שאחרי עשר שנים, החיים שלי מלווים בגעגועים אין סופיים אליה.
"למדתי להוקיר חברים מדהימים, בהם משפחת אורגד מרדיו 'אמצע הדרך'. הכרתי אותם לאחר הפיגוע, והם תומכים בי ומלווים אותי לאורך כל הדרך".
את מרגישה שיש בך את הכוחות להמשיך הלאה?
"למדתי לתפקד כמו כל בן אדם, אבל ההתמודדות לא נעשתה קלה יותר. אין לי ברירה אחרת. מצאתי בעצמי אמונה ותעצומות נפש, וגיליתי שהחיים חזקים יותר מהכול. אני חיה עם המגבלות, ומנסה לקיים חיים נורמטיביים עד כמה שאפשר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם