פרק סיום: פרידה מחנות "הנסיך הקטן", שהייתה למוסד
השבוע נסגרת חנות הספרים "הנסיך הקטן" בסמטה פלונית בתל אביב, שהפכה בשנים האחרונות למוסד תרבותי בו נפגשו סופרים ומשוררים לערבי שירה ולדיונים על אמנות. פרופסור גבריאל מוקד: "זה היה הדבר הקרוב ביותר שיש כיום ל'כסית'"
"פתחנו בלי שהיה לנו כל כך צוות, ובתוך כמה ימים באו מלא אנשים, כך שמלצרית אחת, שהיא גם ברמנית ולפעמים גם טבחית, מטפלת בשלושת החדרים ובחצר. הרוב התאהבו במקום וסלחו לנו שלוקח שעה לקבל כוס שתייה, אף שכמובן פספסנו גם המון אנשים כי לא ידענו איך מנהלים עסק כזה. לא היה לי שום רקע בקולינריה, ולא ידעתי איך בונים תפריט, אז יום אחד הגיע ספר של ישראל אהרוני על סנדוויצ'ים, ופשוט לקחתי חמש דוגמאות מתוכו וזה היה התפריט. ככה הכול עבד פה".
למרות הגמגום הראשוני, "הנסיך הקטן" זכה להצלחה מטאורית. המיקום השלו בסמטה פלונית, האווירה הביתית שהשרו הכורסאות והשולחנות הישנים על רצפת העץ העתיק בין מדפי הספרים
"הנסיך הקטן" הוא הדבר הקרוב ביותר שיש בעיר כיום למה שהיה פעם 'כסית'", אומר גבריאל מוקד, פרופסור לפילוסופיה ועורך כתב העת הספרותי "עכשיו" מאז 1957. "זה הדבר הכי בוהמי, מקסים וסימפטי שיש בעיר. כמו שהייתי יושב פעם ב'כסית' ובבר האדום עם אבידן ויונה וולך ואחרים, ככה ישבתי עם המשוררים הצעירים עכשיו ב'נסיך'. בעיר אחרת היו נוצרים מקום כזה ושומרים עליו מכל משמר, אבל בתל אביב אין כבוד למסורת, והלב שלי יוצא עכשיו שהוא נסגר".
הכול התחיל ב-2001. נעים כהן היה אז חייל בן 19, טבח בקריה, ובמקביל עזר לאביו למכור ספרי יד שנייה בשוק הפשפשים וביריד בכיכר דיזנגוף. כשנמאס לו לנדוד עם הספרים ממקום למקום הוא החליט להשתקע.
"היום אני אמנם קורא הרבה, אבל תמיד מצחיק אותי שהתחלתי למכור ספרים לפני שהתחלתי ממש לקרוא", מספר כהן. "אחרי שנים שהייתי הולך עם אבא שלי לקנות ספרים בבתים של אנשים ומוכר בשוק הפשפשים בחמש בבוקר, הבנתי שהגיע הזמן לפתוח חנות. את רוב הספרים לקחתי מאבי, ושאר ההשקעה הגיעה ל-4,000 שקל שהוצאתי מכיסי. מהיום הראשון ועד עכשיו החנות לא הפסידה כסף".
החנות הראשונה נפתחה בקינג ג'ורג' 18, ואחרי כמה שנים עברה למשכנה הקבוע בחלל הגדול יותר במספר 20, ושם היא ממשיכה לפעול גם היום.
את הסניף בסמטה פלונית פתח כהן שנה לאחר מכן, אבל חלפו ארבע שנים לפני שהמקום מצא את ייעודו והתבסס כמוסד תרבותי עירוני מרכזי. החלל הייחודי - מרובה הקשתות וספון העץ, בו נפתח הסניף - שימש בעבר כמשרד של הוועד למלחמה באיידס, אירח את חנות הבגדים "קוף", ותפקד לתקופה קצרה כגלריה לאמנות.
כשנפתח הסניף ב-2002 החבורה המפעילה לא הצליחה לממש את הפוטנציאל של המקום. רוני וגנר, שיחד עם כהן ועם חבר שלישי צחי זמיר, מהווה את הרוח החיה של המקום ("הוא הנסיך!" מתעקש כהן), זוכר שהיה מבלה בחנות ימים שלמים לבד.
"הייתה פה מכונת אספרסו אחת עם טבליות מוכנות, ואני הייתי עושה את הקפה ושוטף כלים לבודדים שידעו על המקום הסודי הזה", הוא נזכר. "תמיד היה בלגן במטבח, הספרים התערבבו עם הכלים, והכוסות היו מהבית של אמא שלי, שגם הייתה עושה לנו עוגות מדי פעם".
אחרי כמה זמן ויתרו החברים על היוזמה, והפכו את הסניף למחסן סגור לציבור, עד שב-2006 החליטו לנסות שוב: הפעם במתכונת של בית קפה לכל דבר, הפתוח 24 שעות ביממה.
מרגע זה, כמו שאמר כהן, לא לקח זמן רב עד שהמקום המריא. השולחנות התמלאו, עורכי כתבי עת, סופרים ומשוררים ותיקים כיורם קניוק וצעירים כרועי "צ'יקי" ארד התחילו להתייצב באופן קבוע, וערבי שירה מגוונים - מאלתרמן ועד שירה אירית, מהמשורר הטורקי נזים חיכמאת ועד יצירה פוליטית מקומית - התארגנו על במת עץ מאולתרת בחצר האחורית. "המקום הפך לזומזומיאדה אחת גדולה, כוורת כזאת", אומר וגנר.
"הייתה הוויה של סלון אחד גדול, שעוברים משולחן לשולחן", מוסיף כהן. "אנשים היו מגיעים עם בן אדם אחד, ויוצאים עם מישהו אחר בסוף הערב. 20 חבורות ספרותיות היו יושבות פה ומתווכחות עד אור הבוקר על מהות השירה או על קוצו של יוד, שולפים ספרים ואנציקלופדיות מהמדפים ומקריאים בקול. הייתה פשוט אופוריה".
"בשנת 2006, חמושים בגיליונו הראשון של כתב העת 'כתם', יהודה ויזן ואני הלכנו לשבת ישיבה תגרנית ב'קפה תמר'", נזכר המשורר עודד כרמלי, "אבל 20 שנה של חייכנות ומזל-טוביזם הרטיבו בליקוקיהם את שדה השירה עד כדי כך שלא היה ניתן להבעיר בו אש. ב'נסיך הקטן' דיברנו זה עם זה, ואנחנו רעבנו לדיבור אחרי שנים של דומייה וכיבוד קל. מה שהיה שם זה נס פיזיקלי קטן. בסמטה אחת בתל אביב היקום המתפזר התאחה".
אבל כמו כל עסק מצליח בתל אביב, גם פריחתו המהוללת של "הנסיך הקטן" הייתה מוגבלת בימים. תלונות על רעש מצד השכנים הובילו לצמצום שעות הפתיחה, והפולמוסים הערים נאלצו לנדוד למחוזות אחרים או להיעלם כליל.
ערבי הקראת השירה נמשכו עוד תקופה ארוכה, אבל את מקומן של החבורות הספרותיות תפסו סטודנטים שמגיעים למקום ללמוד, משפחות, תיירים וסתם עוברי אורח שברחו מהמולת הרחובות הראשיים הסמוכים. "עם הזמן זה קצת איבד מהווייב הראשוני שהיה כאן", מודה כהן, "אבל עובדה שאנחנו עדיין כאן, ואילולא הצרות החדשות היינו יכולים להישאר גם 50 שנה".
ה"צרות החדשות" שעליהן מדבר כהן התחילו כשהוא ניסה להרחיב את העסק ופתח מסעדה בבניין סמוך. המסעדה כשלה, וסכסוך פרץ בין אנשי "הנסיך" לבין בעלת הבית של שני המבנים. במקביל נעשה קשה יותר ויותר לעמוד בדרישות רישוי העסקים העירוניות, והשילוב בין הבעיות הבהיר לחברים שאין בררה אלא לסגור את הבסטה.
עכשיו הם מחפשים בית חדש, אך חוששים שלא יוכלו למצוא מקום שיתחרה באיכויות הייחודיות של הסמטה. במקביל הם עורכים שלושה אירועי פרידה: ערב עם כל משוררי הבית ביום חמישי הקרוב; מסיבת סגירה עד אור הבוקר במוצאי שבת הבאה; ומכירת חיסול ברחוב במהלך השבוע שלאחר מכן ב-6 עד 8 בדצמבר, שבמהלכה יימכרו הספרים בעשרה שקלים.
את ערב המשוררים מארגנת אחת מהלקוחות הקבועות של השנים האחרונות, דווקא מאלה שהגיעו בשביל לימודים ושקט. "גם כשהגעתי על מנת לפגוש חברים ולפטפט, העובדה שסביבי נמצאים ספרים רבים, ואנשים כותבים, קוראים או משוחחים בלהט על ספרות ושירה, הזכירה לי שיש עוד עולם פרט לזה הנשקף ממסך הטלוויזיה, מהעיתונים ומשלטי החוצות", אומרת מאיה רייק. "התגבשה כאן קהילה מיוחדת במינה של לקוחות-חברים תל-אביבים אוהבי ספרות ויוצרי ספרות, עיתונאים ואחרים, שכואבים את סגירתו ורוצים להגיד תודה".
בערב, שאותו ינחה הסופר והעיתונאי יובל בן עמי, יקריאו שירה ויספרו סיפורים מהווי המקום משוררים כמו אהרון שבתאי, רועי "צ'יקי" ארד, שלמה קראוס, אפרת מישורי, מרחב ישורון, רני יגיל, צאלה כץ, רומן באימבייב, א.ב. דן, וכן כרמלי, ויזן ואחרים.
"מה שתמיד ייחד את המקום זה שהכסף אף פעם לא היה העיקר פה", מסכם וגנר. "כל אירועי התרבות תמיד היו חינם, את הספרים רצינו למכור לאנשים כמונו, שרוצים לרכוש דעת ותרבות בזול, וגם מחירי בית הקפה היו כאלה שלא תצטרך לקרוע את עצמך כדי לאכול ולשתות. תל אביב היא עיר שבה הכול נעשה יקר יותר ויותר. בתוך זה ניסינו לשמור על מקום אחד עם צניעות מסוימת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם