הכתם: סטודנטיות שהוטרדו מינית מוציאות את הכביסה המלוכלכת
"מישהו נגע לי בישבן"; "במועדון הוא רקד צמוד אלי ולא הפסיק כשאמרתי די"; בזמן שכל המדינה עסקה בפרשת ההטרדות במשטרה, באוניברסיטה העברית תיעדו סטודנטיות שהותקפו מינית את חוויותיהן על חולצות במיצג חושפני
החולצה הזו, עם עשרות אחרות המתעדות הטרדות מיניות ואלימות נגד נשים, הוצגה לראווה במרכז הקמפוס בתור חלק מהמיצג "מוציאים את הכביסה המלוכלכת". המיצג הוצג ביזמת תא השמאל מהאוניברסיטה העברית.
המיצג הצנוע מצא זמן סמלי במיוחד להיות מוצג. הסערה האחרונה היא סביב פרשה של הטרדות מיניות לכאורה בצמרת משטרה. בדומה לפרשת קצב, שוב הדיון עוסק בגבולות האפורים של החוק והיחסים הבין אישיים: האם היו יחסי מרות? האם אישה שהיא בעלת תואר דוקטור אכן חשופה לפגיעה מינית? מדוע המקרים האלה עולים דווקא עכשיו, בשיא המרוץ לתפקיד המפכ"ל?
הדיון השגרתי מתחלק לשני צדדים, "נגד המתלוננת" ו"נגד בר-לב", ואילו הסטודנטים בחרו להגיד השבוע שהטרדות מיניות הן חוויה שיותר מדיי נשים עוברות, גם במקומות נאורים וליברליים כמו האוניברסיטה.
המיצג באוניברסיטה העברית
צילום: שימי נכטיילר
יצר המציצנות משחק תפקיד
שיטת המיצג אשר נקראת באנגלית Clothesline Project נולדה ב-1990 בארצות הברית, ומאז התגלגלה ברחבי העולם. "קמפוס לכולנו" ייבא אותה לירושלים בשנה שעברה, והשנה, בעקבות ההדים שהתעוררו בשנה הקודמת, זו הפעם השנייה.
האוניברסיטה העברית בירושלים. צילום: פלאש 90
כאשר היא נשאלת במה למעשה תורם מיצג כזה, אומרת ניצן מנג'ם, פעילה בתא, שקודם כל מדובר בתחושה אישית: "גם אני כתבתי חולצה והרגשתי סוג של הקלה. יש משהו משחרר בלהוציא את זה החוצה באוניברסיטה, שהיא מאוד סגורה ולא אישית".
סמדר רגב-אגמון, סטודנטית לעבודה סוציאלית ואחת מיוזמות המיצג, מסבירה את ההיענות הגבוהה בכך ש"לא מדובר בשיעור פרונטלי שבו מישהו מסביר משהו, אלא יש כאן אפשרות השתתפות לכל אחד - למי שרוצה למחות, למי שרוצה לספר ולמי שרוצה רק לצפות. זה סוד הקסם שלו".
במבט על המיצג נראה כי החולצות מושכות
תשומת לב, והאנשים עוצרים להסתכל. גם יצר המציצנות משחק תפקיד בעניין. סיפור גילוי העריות הוא מקרה קיצוני, אבל לצדו יש עוד סיפורים רבים של נשים, תלויים לעיני כל.
חלק מסודו של המיצג הוא בהצלחתו להבהיר שגם העוולות היום-יומיות הן למעשה קשות ודרמתיות לקרבן: "מישהו נגע לי בישבן", "שכן זקן השמיע לי הערות מיניות", "במועדון הוא רקד צמוד אלי ולא הפסיק כשאמרתי די", "הוא דחף אותי לקיר ונישק אותי", "הבוס שלי שאל אותי איזו חזייה אני לובשת".
"גם דברים שעשיתם בלי כוונה רעה היו רעים", מפנה מישהי אצבע מאשימה אל בני משפחה, "לא רציתי להיות אות ראשונה בכותרות בעיתון, לא רציתי להיות עוד א' מלשכת..., לא רציתי שיגידו עלי שאני שרמוטה...", כתבה מישהי שחוששת להתלונן על הטרדה מינית במקום עבודתה.
קמפוס לא נאור
נושא ההטרדות המיניות זוכה להתעסקות רבה בשנים האחרונות באוניברסיטה העברית. השיח כולל בדרך כלל שני מוקדים. המוקד הראשון הוא זה שבין מרצים סטודנטיות: פרשה אחת התפוצצה לפני כשנתיים, אחרי שתלמידת מחקר, אורטל בן דיין, פרסמה פוסט בבלוג על מערכת יחסים משפילה שהייתה לה עם המרצה לסוציולוגיה, אייל בן ארי.
מתוך המיצג צילום: אלי אשורוב
המוקד השני היא ההטרדות שעוברות סטודנטיות מצד נערים וגברים מהשכונה הסמוכה לקמפוס, עיסאוויה. בדרך כלל מדובר בשריקות ואמירות, אך לעיתים גם בנגיעות. היחס לתופעה הפך לסלע מחלוקת בין תאים בקמפוס: תאי המרכז והימין פעלו להקמת "משמר סטודנטים", ואילו תא השמאל יזם קורסים להגנה עצמית לנשים, מפגשים עם מנהיגי עיסאוויה וכעת את מיצג הכביסה המלוכלכת. "משמר הסטודנטים", אגב, היה כשלון מהדהד. הסטודנטים פשוט לא התנדבו.
תופעת לוואי לשיח הער על הטרדות מיניות היא שהר הצופים עושה רושם של חממה מיוחדת לגברים אלימים, אנסים ומטרידים סדרתיים. אך האמת כנראה אחרת. באזור הקמפוס לא מטרידים יותר מאשר בכל מקום אחר. אלה פשוט הסטודנטים, בתור אזרחים מודעים ופעילים יחסית, שמעלים את הנושא למודעות.
צחי רז, סטודנט לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה מסכים שבקמפוס יש מודעות גבוהה, אבל טוען שעל אף התדמית הנאורה של האוניברסיטה היא רחוקה משלמות: "האוניברסיטה היא לא מקום נאור, כזה שיש בו שוויון בין גברים לנשים ואפשר לנוח על זרי הדפנה. אין שוויון מגדרי באוניברסיטה.
"ביחס בין גברים לנשים בסגל, לנשים יש ייצוג קטן מאוד, על אף שאם נסתכל על מספר הסטודנטים נראה שכמות הגברים והנשים זהה. זו הוכחה אחרת לאי השוויון. יש מקרים בוטים יותר, שהתגלה בהם ניצול מיני של סטודנטיות על ידי מרצים וחוקרים. אנחנו לא נקיים מהתופעות הללו".
"מפחיד בעיר הזאת"
"קמפוס לכולנו" הוא תא משותף לערבים ויהודים, והשיתוף ניכר על חבל הכביסה: כ-30 אחוז מהחולצות כתובות בערבית. לדברי סנא דלאשה, סטודנטית למשפטים, נוצרת אחווה בין נשים משום שבשתי החברות "יש דברים שרק הנשים עוברות וחוות. המיצג יוצר תחושה שאת לא לבד ויש רבות כמוך, ואם יש לנו אותה בעיה אז אנחנו צריכות לחשוב יחד איך לפתור אותה".
מתוך המיצג צילום: שימי נכטיילר
מלבד הנושא הלאומי, המיצג מדבר גם לא מעט על הנושא המקומי. חוויות רבות על החולצות הן "ירושלמיות", ועל אחת החולצות התלויות מתנוסס הכיתוב "מפחיד בעיר הזאת".
לשאלה האם ירושלים היא באמת מקום מפחיד לנשים או שזה רק סטריאוטיפ, רז עונה כי בירושלים אין בהכרח יותר אלימות במשפחה, אבל "אנחנו רואים סוג נוסף של אלימות נגד נשים, כמו לדוגמה הפרדה במרחב שנכפית על נשים בשכונות חרדיות. הפרדה היא גם סוג של אלימות, היא מכשיר של דיכוי".
האם המיצג מיועד גם לגברים? באופן רשמי התשובה היא חיובית, אבל איש לא מנסה להיתמם. נשים הן המשתתפות העיקריות במיצג. אולם רז מציג זווית אחרת שבה המיצג עוזר לגברים באופן ישיר: "גם גברים סובלים מאלימות נגד נשים ומדיכוי מגדרי. יש לחצים על גברים למלא תפקיד חברתי מסוים שמצופה מאיתנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם