הצילו: סיכום שבוע ירושלמי
ברקת שם פס על בוחריו וממנה את שמחיוף לשמש כסגנו. מחכים לאמבולנס במרכז העיר? אכלתם אותה. ורקוויאם למדור המכתבים ולמילה הכתובה
אני מוכרח להודות, חשבתי אז שעמרי הכתב המוניצפלי צוחק עלי, "אתה בטוח?", תמהתי בפניו, "זה לא נשמע לי הגיוני שברקת יסכים לזה". כהרגלו הוא היה בטוח בעצמו, וכמו כל עיתונאי טוב הוא הצליב את המידע משני מקורות שונים.
ועדיין, חשבתי שבמאני טיים ברקת יתעשת, יזכור מאיפה הוא בא, לשם מה הוא נבחר ויימלך בדעתו. אבל לא. ש"ס איימה קצת על ראש העירייה, והוא שאוהב קואליציות רחבות מקיר לקיר, כמו ראש ממשלתנו, התקפל מהר, שוב כמו ראש ממשלתנו.
ומה אומרים בסביבתו של מי שהבטיח לנו עידן חדש של טוהר מידות ושקיפות? שמר"צ אשמה משום שהיא פרשה מהקואליציה. אם זה לא היה עצוב, זה היה קורע. מי שאשם הוא ברקת, בשביל עוד כמה בתים במזרח העיר הוא מפקיר את העירייה לטובת מי שזוהה יותר מכל עם שלטון האימים של אורי לופוליאנסקי.
שלא תטעו, שמחיוף אדם חריף וממולח, וחבריו מעידים עליו בגאווה שמדובר ב"גאון במספרים". אבל זה לא מרשים אותי. אני זוכר את שמחיוף מהקדנציה האחרונה כאחד שעשה הכול למען מגזרו ופחות לאחרים, אני זוכר היטב גם את התבטאויותיו החשוכות כנגד ההומואים ואת האדנות שהפגין כלפי החילונים. לא זה מה שפיללנו לו מסייה ברקת, שמחיוף ושות' הם לא שותפיך הטבעיים. חבל שהתקלקלת ככה.
2. קבלו את החידה השבועית: אמבולנס נכנס לרחוב הלל בשעה 13:16, כמה זמן ייקח לו להגיע לקריאת חירום בגן העצמאות? א. 25 שניות; ב. ארבע דקות; ג. הוא עדיין לא הגיע. התשובה היא כמובן בי"ת, על אף שאני בטוח שהנהג שקל בעצמו ללכת על האופציה השלישית ולהפריס (אם היה רק אפשר).
זה היה מחזה לא נעים לצפייה: אמבולנס מיילל בנואשות, הנהג צווח ברמקול להתקדם, שום דבר לא זז. חשבתי על אותו מסכן או במקרה הזה, לאחר בירור קצר במד"א, מסכנה שנפלה ונחבלה קשות בגן העצמאות. אם זה היה התקף לב, היא הייתה כבר עושה צ'ק אין שם למעלה. מעניין
אותו אימבציל שעליו היו אמורים לפקח אימבצילים בכירים יותר כנראה לא גר בעיר, או ששכח שהיה כאן איזה פיגוע אחד או שניים. הכול פקוק, סתום, דחוס וצפוף, אין מעבר לכוחותינו.
בקרוב זה יהיה גרוע עוד יותר - כשאגריפס ייחנק מתחבורה ציבורית, כשבצלאל יתמלא באלפי רכבים פרטיים וכשרחוב אגרון ייהפך לעורק סתום יותר מהעורקים של המשתתפים ב"לרדת בגדול", אין לעוברים ושבים במרכז העיר סיכוי להינצל. פיגוע אחד קשה, ואין פצועים קשה, רק הרוגים. אבל הי, העיקר שעוד מעט תהיה רכבת.
3. עד לפני כחצי שנה לא קראתי טוקבקים. הספיקו לי כמה פעמים של קריאה כדי להבין כי כיכר העם מלאה בעם אנאלפביתי, שאוחז באוצר מילים של עובד זר בן 12 ורווי בדעות קדומות. לפני כמה חודשים, כשעברנו לעיצוב החדש של העיתון, נפרדתי בצער רב ממדור המכתבים של העיתון.
אהבתי את המדור הזה ונהניתי לערוך אותו. הקסים אותי למשל שתושב העיר ניסים דבש היה מגיע בעצמו, בכל שבוע, ובידו ארבעה מכתבים כתובים בכתב יד מוקפד ונקי. לדעותיו של דבש לא הסכמתי בדרך כלל, אבל חיבבתי את סגנון כתיבתו הקולח, ודעתנותו בנושאים הבוערים בעיר ומחוצה לה.
היו גם רבים אחרים שנהגו לכתוב לנו במשך השנים, אבל הם הלכו והתמעטו. כך הזירה הופקרה לטוקבקיסטים, ובכפולה הפותחת של העיתון ששמה "הכיכר המרכזית" נולד לו טור צד המוקדש לאלה שמגיבים על הכתבות שלנו המתפרסמות nrg מקומי.
מסיבה לא ברורה לקחתי את תת המדור הזה תחת חסותי, וכך אני מוצא עצמי מדי יום שלישי מלקט טוקבקים נוטפי רעל ושטנה באתר. לפני כמה שבועות הייתי קרוב להתמוטטות עצבים מאינספור הקללות, לשון הרע, ההסתות, הנאצות, העילגות הקשה, והתבקשה הפסקה כדי להיזכר שיש כמאמר הקלישאה עוד אנשים טובים באמצע הדרך.
בדרכי להמתיק את המצב בעזרת קרואסון שוקולד נתקלתי בגדול הכותבים למערכת, נסים דבש מיודענו. הוא היה חביב כתמיד, אבל שחרר בכעס "איך הורדת את מדור המכתבים?". ניסיתי להצדיק את עצמי בכמה תירוצים ששלפתי בזריזות, אבל בתוך עצמי נמלאתי בושה.
התביישתי שמה שקובע את סדר היום בתקשורת הוא כמות הטוקבקים, שכאמור מורכבת בעיקר מגזענים קטנים שהעברית היא שפה שנייה עבורם (ולא בטוח שיש להם ראשונה). ובעיקר התביישתי שאדם אנונימי, שאינו מסוגל להמציא תגובה ראויה יותר מ"איזו מכוערת היא" או "עידן תעשה לי ילד", יקבל היום יותר חשיפה מדבש, שמשקיע זמן רב בכל נושא עליו הוא מבקש להגיב.
נכון, הרשת היא העתיד והעיתונות המודפסת בדרך להפוך לאקססוריז שלה, אבל תאמינו לי שבכל יום הייתי מעדיף לקרוא את דבש ולא את ד' מהר נוף. המילה הכתובה לא מתה, היא פשוט נכתבת בשגיאות כתיב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם