סיפורי סבתא: הכירו את שחקניות הגיל השלישי
כשהילדים כבר מסודרים ולא נשאר הרבה מעבר לנכדים, גילתה קבוצת נשים שגם בגיל השלישי שערי התיאטרון פתוחים לפניה. קבלו את שחקניות "מעניין את הסבתא", שמזכירות לכולנו שאף פעם לא מאוחר מדי
מתוך ההצגה "עזרת נשים" צילום: רונית מזרחי
עיניה ראו את הכיבוש הבריטי ורגליה צעדו בשורות האצ"ל; היא רעבה בתקופת הצנע, שמחה את קום המדינה וכאבה את כאב ההולכים.
בשלוש השנים האחרונות היא משלימה את כל מה שעדיין לא הספיקה. כמה פעמים בשבוע היא שמה פעמיה למועדון גיל הזהב במתנ"ס שמואל הנביא ושם היא לומדת אנגלית, מתעמלת וחשוב מכול - מגשימה את חלומה ומשחקת בקבוצת תיאטרון.
מאז שהצטרפה לקבוצה היא פורחת, משתפת את משפחתה בתסריט (גילוי נאות: שמחה היא סבתי), עורכת לפנינו חזרות ומשננת את התסריט - וזה החלק הקשה לה ביותר.
אמנם הילדות כבר רחוקה ממנה, אבל אחד האירועים הקשורים לחלומה לשחק חקוק היטב בזיכרונה. "בחזרות להצגת סוף השנה של בית הספר אהל משה בשנת 1940 חלתה אחת התלמידות, והמורה קראה למתנדבת שתחליף אותה. הרמתי את היד ונתבקשתי לקרוא כמה שורות מהתפקיד", היא נזכרת.
"לאחר כמה קריאות כבר ידעתי את התפקיד בעל פה והחלפתי את התלמידה החולה בהצגה. מורתי התלהבה מהדרך שביצעתי את התפקיד וביקשה להיפגש עם אמי, ולבקש את אישורה לצרף אותי לכיתת משחק. חששתי מן המפגש מכיוון שהכרתי את אמי וידעתי שהיא לא תסכים, משחק וריקוד באותם ימים נחשבו למקצועות זולים.
"מורתי התעקשה והגענו לבית הוריי ברחוב ברעם בנחלאות. אמי לא דיברה עברית ואני תרגמתי. היא לא הסכימה שבתה תרקוד מול גברים. המורה ניסתה שוב ושוב להסביר לאמי ולשכנעה, עד שאמי התעצבנה וסילקה את המורה מהבית בכפכפים", היא נזכרת וצוחקת.
70 שנה עברו מאז. כיום היא בת 77, נשואה ויש לה שבעה ילדים, 23 נכדים ושלושה נינים. הרצון והכישרון למשחק נותרו בה, והיא מממשת אותם בקבוצת המשחק. מזרחי לא לבד כמובן: היא חלק מהקבוצה בעלת השם החביב "מעניין את הסבתא", המונה 18 שחקניות.
ילדות קטנות
את הקבוצה מנחה טלי שכטר (31), בוגרת החוג לתיאטרון אוניברסיטת תל אביב במסלול תיאטרון קהילתי. לפני שלוש שנים פנו אליה מהעירייה וביקשו לנהל את הקבוצה. "אל החוג מגיעות נשים מכל קצוות העיר ומסדרונותיה", היא מספרת. "דתיות, מסורתיות וחילוניות שיצאו לפנסיה. זו קבוצה שהיא חוג לתיאטרון במסגרת מועדון הגמלאיות של מתנ"ס שמואל הנביא".
שמחה מזרחי צילום: רונית מזרחי
"שונה מאוד. קצב ההנחיה אחר, וצריך להקפיד על דיבור אטי, בקול רם ובהמון סבלנות. אני קשורה מאוד לחתך הגיל הזה, מכיוון שכל אחת מגיעה עם סיפור חיים עשיר ומעניין כל כך וחוצה ארצות וכל אחת בקבוצה יכולה לכתוב הצגת יחיד על החיים שלה.
"מעבר לזה שהשעתיים בשבוע האלה מעניקות להן הזדמנות להשתטות ולחזור להיות ילדות קטנות ולעשות כל מיני תרגילים שדורשים מהן לצאת מעצמן, דרך התיאטרון אתה מגיע למשהו אחר, למשהו שלא תוכל להשיג בשיחה או בריאיון טלוויזיוני. קודם כול הן עובדות עם הגוף, הקול והמימיקה, ולאחר מכן אנחנו מגיעות לתוכן.
"זו קבוצה עם אוסף מעניין מאוד מבחינת הגיל: יש נשים שרק יצאו לפנסיה, סבתות
צעירות, שהן חיוניות ופעילות מאוד, ויש את המבוגרות יותר, שיש להן כבר נינים. יש חילוניות ודתיות-לאומיות ומסורתיות ומכל גווני קשת, אשכנז וספרד. כולן יחד למען התיאטרון, ומה שנוצר זו קבוצה מיוחדת ומגובשת מאוד עם גאוות יחידה גדולה מאוד".
ההצגה החדשה שהעלו חברות הקבוצה נכתבה מחומרים שנאספו בתרגילים, ונקראת "עזרת נשים". היא הועלתה באודיטוריום היכל שלמה בבית הכנסת הגדול. לרשות הבנות עמדו במה מכובדת, תאורה, הגברה ומיקרופונים אלחוטיים. העלילה מתרחשת בעזרת הנשים בבית הכנסת, ומורכבת ממקבץ סיפורים קצרים של דמויות מגוונות וצבעוניות. האולם היה מלא במשפחות וחברים של המציגות, וההתרגשות הייתה גדולה.
איך כותבים הצגה לקבוצה כזו?
"אני באה מהתחום של התיאטרון הקהילתי, זה מה שלמדתי באוניברסיטת תל אביב", מסבירה שכטר. "הדגש בתיאטרון קהילתי זה שהשחקן הוא החומר הדרמתי. אנחנו לא לוקחים את שייקספיר או את חנוך לוין ומוצאים את ההקשר שלנו אליו, אלא קודם כול את השחקן עצמו והקבוצה עצמה, מה שמעניין אותה או מעסיק אותה.
"ההצגה 'עזרת נשים' זו דוגמה לעיסוק נשי דווקא בבית כנסת. רוב בתי הכנסת עדיין מבודדים את האישה מאחורי המחיצה ומשאירים לה את המקום האחורי, בעיקר הישנים והמסורתיים יותר. התיאטרון הקהלתי מתייחס לפרט ולקבוצה.
"בתהליך של כמה חודשים התחלנו להתעסק תוך כדי תרגילים בנושא של מה זו תפילה ומה זה בית כנסת, איפה הן מרגישות טוב יותר להתפלל, אם בכלל. לאט-לאט התחלנו להרחיב את העיסוק לסיפורים הקשורים בתפילה ובחוויות.
"יש בהצגה כל מיני אנקדוטות עם סיפורים אישיים, או כאלה שהכרתי או שעלו מדמויות אחרות במהלך התרגילים. ניסיתי להתאים לכל אחת את הסיפור שלה על הבמה או דמות שתתאים לה, והמטרה הייתה שיביאו את עצמן ושירגישו בנוח עם התפקיד".
להיות כוכבת
תמנע מוסט (65), אחת השחקניות בקבוצה, היא טיפוס צבעוני ואנרגטי. היא גרושה ויש לה שלושה ילדים ושלושה נכדים, ילידת דרום אפריקה. היא מספרת כי כישרון המשחק היה טמון בה מגיל צעיר, והיא נהגה להשתתף בהצגות בבית הספר.
מתוך ההצגה צילום: רונית מזרחי
מוסט תמיד שאפה לשחק, ובזמנו חלמה ללמוד משחק באוניברסיטת תל אביב. במקום זה היא למדה ספרות עברית ופילוסופיה כללית. היא מספרת כי לא למדה תיאטרון מכיוון שחששה שזה עלול לפגוע בחיי הנישואין שלה. "האירוניה היא שהתגרשתי בסופו של דבר", היא אומרת בחיוך.
שלא כמוסט ובנות אחרות בקבוצה שרצו לשחק עוד מילדותן, יש נשים בקבוצה שהגיעו בעקבות המלצה של חברה ולא ידעו בדיוק לאן ולמה הן מגיעות. כזו היא סימה אלברט (62), נשואה עם ארבעה ילדים ושמונה נכדים, ילידת אלג'יר. אלברט הגיעה לארץ בגיל חצי שנה, לשכונת מוסררה. היום היא מתגוררת בפסגת זאב.
"הגעתי לקבוצה בחששות גדולים, מכיוון שלא חשבתי שאי פעם אעסוק בתחום המשחק. בלחץ של חברות הגעתי לקבוצה ועכשיו זו אהבה, אני מרגישה שגילתי עולם. היכולת לראות את עצמי בממד אחר, זה מחזיר לילדות, זו תרפיה, זה ממלא את ימיי", היא מספרת.
מוסט מוסיפה כי "אנחנו עושות המון תרגילים של דמיון ועבודה עם הגוף, וחצי מהשיעור זה תרגילים פיזיים. כל זה קדם להצגה, שנבנתה לאחר כן מסיפורים. זה כיף מאוד, משתחררים אנדורפינים וזה כיף, זה סוג של התפרקות. אני לא מכירה עוד מקום שאפשר להוציא בו את הבלמים ולהשתגע ושיקבלו את זה באהבה.
"את גם נוגעת בעומקים שמאפשרים לך להכיר את עצמך מכל מיני זוויות. זה מעניין מאוד, אנחנו על הגוף והנפש יחד. אנחנו הבד והמכחול, האישיות שלנו והחוויות שלנו, ואם משתחררים אפשר להגיע ליופי של דברים. זה גם משפר את הביטחון העצמי.
"הרוב לא עמדו לפני קהל לפני זה, וזו עוצמה אדירה ואנשים מקשיבים, זה קסם. מחיאות הכפיים זה אושר, זו שמחה. את מרגישה שאת משמחת, שאת מביאה שמחה. את מרגישה שיש טעם לעמלך. אני מרגישה שאני מגשימה דבר שלא עשיתי בצעירותי וזה משמח אותי מאוד".
מגלות את עצמן מחדש
כשהאור נדלק על הבמה השתרר שקט בקהל, כולם נדרכו בציפייה. ההצגה התחילה, והדמויות שטפו את הבמה. הסבתות שאנחנו מכירים מהילדות, מימי שבת, החמין והחגים, לפתע לבושות כגילה אלמגור ב"קאמרי". והן משחקות. התאורה מתמקדת בכל פעם במי שמציגה מונולוג, והחיוך לא מש מפניהן של השחקניות. הקהל עצמו מילא את האולם באהבה ובמחיאות כפיים סוערות.
גילה אלמגור אלי דסה
"יש נשים שהחיים שלהן לא פשוטים, שעברו המון חוויות, ופתאום הן מגלות את עצמן מחדש. זה משפיע על הבית, על בן הזוג, על התפיסה שהנה אני יכולה. אולי היה לי חלום מודחק, ופתאום בגיל 70 יש לי הזדמנות לעלות על הבמה ולהיות כוכבת".
מאז שנישאה, מזרחי לא יצאה לעבודה והייתה עקרת בית במשרה מלאה, כיום, היא אומרת, היא סוגרת מעגל. "כשהייתי קטנה מאוד רציתי להיות אחות, אבל המצב בבית לא אפשר מכיוון שהייתי צריכה לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת המשפחה, ובבית הספר המורות רצו שאשחק אך אמי לא הסכימה.
"בשני הרצונות שלי סגרתי מעגל, מכיוון שאני משחקת ובהצגה הראשונה שיחקתי בתפקיד של רופאה, שזו רמה יותר גבוהה מאחות. אני שמחה שאני מצליחה לעשות את זה בגיל כזה, זה לא כל כך קל, אבל זה נחמד מאוד לקבל מחמאות על העבודה הקשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם