ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

מאור הזרקורים לחום הלהבות: אלקנה ביטון מול האש והכאב

בדרך לכרמל הבוער התבשר הכבאי אלקנה ביטון, המאמי הלאומי מתוצרת מאסטר שף, על מותו של חברו הטוב רועי ביטון באסון האוטובוס. אבל לא היה זמן להתאבל. מולו ניצבה השריפה הקשה בתולדות המדינה: "אתה לא מרגיש שאתה מזיע. שוכח שלא אכלת ולא שתית"

בצהרי חמישי שעבר סיים אלקנה ביטון עוד משמרת בתחנת הכיבוי. בדרך הביתה עודכן על התפרצות האש בכרמל. רק כמה ימים לפני כן הופיע בגמר התוכנית הפופולרית מאסטר שף, וכבר הוא נמצא בכוננות אש.

"אמרתי 'עוד שעה תושג שליטה', הוא משחזר את הרגעים שבהם עדיין הגיב כטייס אוטומטי, "אבל בפנים שאלתי את עצמי כמה אפשר להיות אופטימי כל הזמן. השעות עברו, ובראש שלי הדהד משפט על אוטובוס עם מחלצים שיצא לשטח. אמרתי 'רק שלא מזיזים כוחות, רק שלא קרה להם משהו'. פתאום השתנו המילים והבשורה יצאה: 40 נהרגו. זה היה כמו טיל שנפל על השכונה, לא פוסח על אף אחד. נחנקתי".

עד שעות אחר הצהריים המאוחרות הסלולרי היה שקט. "אני מקווה שהוא לא יצלצל. מצד שני, אתה מבין שמשהו גדול קורה בשטח וכן רוצה שהוא יצלצל. אשתי אמרה 'בוא נלך הביתה, נתארגן, בטח יקפיצו אותך'. גיחכתי. אני סומך על הכוחות שלנו.

"בדרך הביתה כבר התקשרו ואמרו 'תגיע לתחנה באשקלון'. הרגשנו כמו בעופרת יצוקה: כבאים רבו מי יעלה לכבאית. כל אחד רצה לנסוע לצפון. אנשים צעקו. אלה לא אנשים הגיונים, אלא מלאכים שלא רואים כלום בעיניים".

כשהיה בכבאית קיבל שיחה מחבר. "הוא שאל מה נשמע, ואמרתי לו: 'אוטוטו עולים לצפון'. הוא אמר: 'תשמע, יש מישהו באוטובוס שאנחנו מכירים והוא נספה לנו'. התחלתי לזרוק לו את כל השמות של הסוהרים שאני מכיר, לראות אם הם ברשימה. אמרתי את השם הראשון, והוא לא היה ברשימה. השם השני - לא היה. וככה המשכתי.
 
"שמרתי את השם רועי ביטון לסוף הרשימה. היה לי קשה להגות את השם. הכרנו לפני עשר שנים בטירונות מג"ב ושירתנו יחד בפלוגה מבצעית בדרום הר חברון, ומאז אנחנו חברים טובים. הוא אמר: 'כן, הוא היה שם'. נחנקתי. אמרתי 'בוא'נה, מה הולך פה'? אני על הכבאית, כולם עם מוטיבציה, ואני שבור עוד לפני שהתחלתי לתפקד".

איך ממשיכים הלאה?
"לכבאי יש המון יכולת הכלה. הוא רואה זוועות ויש לו את היכולת לבלוע ולבלוע, עד שהוא מגיע לנקודה מסוימת שבה הכל פורץ החוצה. אחרי שחוזרים לתחנה מאירוע, מספרים לכבאים שנשארו כאן מה קרה. פה יש את השחרור. זו הדרך שלנו להתגבר על השחיקה. אתה לא יכול לבוא לתחנה הפוך. אסור שתצא ככה לאש".

בעתלית פגש את הריח המוכר. "רואים את ההר בלהבות ואז ריח האצטרובלים נכנס לאף. אתה מכיר את הריח השרוף. אתה יודע לזהות אם זה פלסטיק, אקליפטוס, עץ שיטה. אתה אוכל את הריח, בולע

אותו, מגהק אותו. כבאי לא יכול לטעות".

בשטח הכינוס חילקו אותם לגזרות השונות. "היינו מזוודים פיקס. כבאי שנראה טוב, מרגיש טוב. זו לא חליפה של דולצ'ה וגבאנה. הבגד מציל חיים. מעיל שאתה מתגלגל איתו כשגחלים נופלות עליך, מעכב את הבעירה וגורם לך לא להישרף מיד.

"הרגשנו שהגענו למלחמה. זו הייתה משפחה של אלף אנשים. 'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת' זו לא רק שורה בשיר. לכולם יש מטרה אחת: לעזור לאחר. וזה מה שממלא אותך. זה הדלק שלנו, מה שנותן את הכוח".

הדקות הראשונות עברו בהמתנה מורטת עצבים עד היציאה ליער הבוער. "אתה לא יכול לשתות קפה, וזה לא בגלל העשן. עשן אנחנו אוכלים עם שקשוקה. כבאים אמרו 'תוציאו אותי, חבל על כל דקה של הקפה'. אתה יודע ולא יודע מה מצפה לך".

 
המבט היה מרוכז על איש אחד: רשף יגאל זוהר, מפקד תחנת הכיבוי בקריית גת. "הוא לחץ את היד ואמר: 'אחי, צא לשטח'. כשאתה שומע את המילים האלו, אתה לא רואה בעיניים. הוא היה הפרצוף הראשון שראיתי כשהגעתי לתחנה לפני שבע שנים בג'ינס שחור ועם חליפת רתכים בתיק.

"הוא שועל של שועלים, העקרב של העקרבים שמתחת לאבן. אם תפשיט אותו, יהיה לו קעקוע של הכיבוי על הלב. העולם נשרף ויש לו את החצי חיוך של ה'קטן עלינו'. אם אנשים כאלו מייצגים אותי, למה שאני לא אייצג אותם?"

מה הייתה המשימה הראשונה שלך?
"במגדים הייתה סכנה של התפשטות אש לכיוון פרויקט ההרחבה של המושב. יש שם שדות של קישואים ודלועים. עמדו שם די-ניינים והורידו את החורשה. נותר מרחק של 300 מטר בין השריפה לבתים ולשדות.

"אתה מביט למעלה ולא מאמין. הרוח העיפה למרחק של עשרות מטרים אצטרובלים בוערים. הייתה סכנה שלמרות המרחק, האש תעבור. זה נראה כמו משחק טנקים במחשב של פעם".

מה מרגישים?
"אתה עומד מול העוצמות האלו ואומר 'מה הולך פה?' מצד אחד כיף, אני רוצה להיות מעורב. מצד שני, האש. ופתאום השריפה מתחדשת ואתה משתמש בכל האמצעים. פותח קווים של מים, מחשב כיווני עשן ונותן לשריפה בראש.

"עבדנו שעות, אבל לא שמנו לב לזמן. אתה לא מרגיש שאתה מזיע. שוכח ששעות לא אכלת או שתית. ופתאום טרקטורים דופקים לך בראש ואז אתה קולט שאתה על סף התעלפות. אחרי שנייה אינפוזיה מחוברת אליך. התייבשת".

זה לא קרב אבוד?
"אין שריפה שעומדת בפנינו. אתה יודע איך מכבים שריפה? עם הראש. יש אצלנו פתגם: כשהראש עובד, השריפה נכבית. כששריפה בורחת לך זה לא קל. כששריפה רודפת אחריך זה מסוכן. אתה צריך לרדוף אחריה. כל כבאי רוצה לומר את המילים השמורות לפי הפקודות רק למפקדים ולבעלי תפקידים: שליטה במקום'. אני מת לצאת לקורס סמלים רק בשביל זה. לכבות שריפה בפח אשפה ולומר בקשר: 'שליטה במקום'?

בכל אותן שעות אתה יודע את הידיעה המרה על חברך רועי, אבל ממשיך לתפקד כאילו כלום. סוג של רובוט?
"הראש נותן הוראות והגוף מבצע. חוץ מזה כלום. אתה מנוטרל ממחשבות. לא התייאשנו, שום דבר לא פגע ברוחנו. רק המחשבה להציל את היער. מדי פעם הידיעה עקצה אותי, כמו גירוד בלתי נשלט. התפללתי שאגיע ללוויה של רועי. לראות אותו על הקרקע לפני שהוא נכנס לבטן האדמה".

לאחר שעות של עבודה השמש זרחה. "אור כתום שמוקף בעשן שחור. התמונה הכי יפה בחיים שלי. ומטס ענק של ציפורים נודדות. אמרתי, 'מקום כזה קסום חייבים לשמור'. בשישי בבוקר עלינו לשכונת דניה. היינו ערוכים על צלע ההר בכוחות של רמבו. מחכים לנקודה שהאש תתקדם ואז נתחיל לעבוד.
 

"החלטנו שעציץ בגינה לא יישרף היום. בכל אותו זמן המטוסים הספרדים וה'אליושין' הרוסי נתנו עבודה. אתה דרוך. לדבר עם אנשים זה להפקיר שמירה. מצד שני, אנשים צועקים שהבית שלהם בסכנה.

"זה היה השלב בו התחלתי להפנים בפעם הראשונה מה באמת קורה כאן. שומע שהאש מתגברת, מרגיש את החום הרב, יודע שרוחות חזקות בדרך. אבל אתה דואג שהנתונים האלה לא יפריעו לך. שומע ולא שומע".

המטוסים, במיוחד הסופר טנקר, גנבו את כל תשומת הלב. מהיום השני לקרבות האש הם הפכו למושיעים של ישראל.
"אין כאן וואן מאן שואו. זה כמו סימפוניה. מטוס נותן את המאקרו, מתחם את השריפה על ידי יצירת פס של חומר אנטי בעירה, הכבאי מחפה למטה. בלי האנשים בשטח המטוסים לא יכולים לזרוק סתם חומר. אחרי שהמטוס טס, הכבאי נותן את המכה הסופית. הכבאים עומדים למטה כמו נמלים, למזער נזקים. המיקרו היא העבודה הכי קשה".

המחמאות של אלקנה שמורות דווקא למטוסים הקלים של כים-ניר. "אלה לא טייסי ריסוס, אלא טייסי אקרובטיקה ופעלולים. כמו יתוש הם מתזזים באוויר. דרך מכשיר הקשר אנחנו אומרים להם: עכשיו צפונה, עכשיו מערבה. יש להם גם תחביב: להשליך על הכבאים חומר כיבוי".

משימה רדפה משימה. באזור כלא 6 התפתחה שריפה סמוך למטעי הבננות ושוב הם פרשו קווי מים. בהמשך הוקפצו למלון יערות הכרמל. "המלון היה נטוש, היו שם הרבה כוחות כיבוי. הדרך הייתה מסוכנת. אנשים כמעט נכנסו למלכודות אש. הייתה סכנה של אסון בגלל ריבוי הכוחות. הוחלט לצמצם צוותים. ירדנו לשטח הכינוס למנוחה של כמה שעות".

בשעה שתיים בלילה הסתיימה התנומה. "נכנסה ניידת למתחם ומכריזה: 'כל הכבאים לקום'. הקפצה הקפצתית. ממש עף לשוטר הרוק למיקרופון. חשבתי שזה פיגוע. סיפרו לנו שהלהבות מתקרבות לתחנת הדלק בעין הוד. תוך ארבע דקות גדוד של מאה כבאים עמד בשורה. בשיירה של 30 כלים יצאנו לאזור. אנשים שלא מכירים אחד את השני אבל פועלים לפי תדר אחד, כמו סרדין בלהקה ענקית".
 

בעין הוד הוא פגש חזית של להבות ענק. "ראיתי את פס האש מתקרב. הגינות של הבתים התחילו להיתפס. הלהבות היו במרחק 20 מטר מתחנת הדלק. עברנו גינה-גינה. זה עניין של דקות. יש עציצים, פרגולות, שמשיות, ואז הרעפים וכל הסלט מתחילים לבעור. הרגשתי שישוב הולך להיחרב. האש כבר התחילה להיאחז בשורת הבתים הראשונה".

"פרשנו קווים ופרצנו דלתות של בתים בוערים נעולים. אנשים ירקו דם, איזה גיבורים, בלי תלונות. הביאו אוכל אבל אף אחד לא התייחס אליו. דבורים שעובדים בכוורת".

האש לא סיפקה את רעבונה. "האש היא רעה. אומרת: או אתה או אני. מה יפה בה? אור ושלום, אבל גם שטן. יכולה לקחת, להרוג. היא משאירה בך סימן. צלקות שממשיכות איתך לכל החיים, ועם הזמן יש לה נטייה להתרחב. מזכירה לך - אני הייתי בתוכך. אני פגעתי בך. כמה שהטכנולוגיה מתפתחת, ככה גם האש גדלה ומתחכמת. היא לא פראיירית".

אתה מדבר עליה כעל בת אנוש. מה המצב הנפשי הנכון להתמודד מולה?
"צריך לתת לאש את המקום שלה, לכבד את האויב. אני לא שונא אותה. אני מכבד אותה. סוג של יראת כבוד. אם תשנא אותה, היא תתפוס אותך. אומרת 'הוא שונא אותי, אני אגרום לו לשנוא יותר'. תחפש אותך, כי אתה מזלזל בה. אם יש לכם את יראת הכבוד, לא פחד, שניכם רואים אחד את השני ממקום שווה".

בשבת, 48 שעות לאחר ההקפצה הראשונה, הוא חזר למשפחתו באשקלון. "מגיע הביתה ומרגיש ריקנות מול האישה, הילדה והאוכל החם. אתה לא רוצה להישאר כאן, אתה רוצה לחזור לשם. התקשרתי לחברים שנשארו שם כדי להתעדכן, הטלוויזיה הייתה פתוחה.
 

"אתה משתדל להפריד בין העבודה למשפחה, המשקעים בעבודה יכולים להפריע למשפחה, ולהפך. אבל זה קשה. אתה לא יכול לשכוח. מדליק טלוויזיה, רואה עבודה. מדבר עם חבר, שיחות על עבודה. יוצא לתאטרון, והעיניים שלך מחפשות את שלט יציאת החירום וסופרות כמה מטפי כיבוי יש שם".

איך מצליחה המשפחה שלך לחיות עם שגרת אש כזו?
"את אשתי הכרתי בתחנה בזמן שהיא שירתה כאן כפקידה. לא צריך להסביר לה, היא יודעת הכל. היא יכולה להכין את התיק בלי מילה ולומר 'שא ברכה וסע לשלום'. לא חופרת, לא משגעת. מאחורי כל גבר חזק עומדת אישה חזקה. היא מקור ההשראה שלי. עמדה מאחוריי בכל השירות, ודחפה אותי במשך כל תקופת המאסטר שף. אני חי עבורה ועבור הבת שלנו".

ביום ראשון נערכה הלוויה של חברו בבית העלמין הצבאי בקריית גת. הוא הלך אחרי ההמון. מנסה לשמור על קור הרוח. הוא המתין שהקהל יתפזר והתקרב לכיוון הבור הטרי. המראה החזיר אותו עשר שנים לאחור. חלקה 2, שורה 6, קבר 11.

צמוד לבור הטרי עמדה המצבה של אבי נגבקר, חייל מג"ב שהתאבד בעת שירותו הצבאי. נגבקר היה חברם הטוב של אלקנה ורועי ליחידת מג"ב. ביטון כרע על הרצפה ופרץ בבכי. עד היום הוא זוכר את הלילה האחרון שלהם יחד.

"יצאנו ביום שישי למועדון הפורום בבאר שבע. אבי, רועי ואני. אבי התעקש שנצא לבלות יחד באותה לילה. כאילו הוא רצה להיפרד מאיתנו. אבל הוא לא אמר דבר, אפילו לא רמז. היה לו חיוך שסנוור את השמש, ברגעים כאלה תפסנו לו את האוזניים, שלא ייפלו לו. לאבי לא היה אבא, והוא היה אב המשפחה שלו. קבעתי שביום ראשון אפגוש אותו וניסע יחד לבסיס".

נגבקר לא הגיע למקום המפגש. גם הטלפון הנייד שלו דמם. "נסעתי לבסיס לבד. התחילו להתרוצץ שמועות שקרה לו משהו. הרגשתי משהו מבפנים. עליתי לסיור ורועי נשלח לבית ג'וברין. פתאום הגיעה הבשורה. רצינו לרדת, לברוח מהבסיס, לוודא שזה נכון. אבל כינסו אותנו ברחבה ליד המ"פ, ומאוחר יותר סיפרו לנו שהוא השאיר מכתב בו האשים את הצבא. זה היה מוזר. הוא היה גבר-גבר. מוצא את הגרם של הטוב בכל רע. הערצתי אותו".

הם היו חמישייה. "הכרנו בטירונות מג“ב ב-1999. היינו אגרוף, כף יד. חמישייה באש ובמים: כפיר דנינו, הערסוואת שאי אפשר עליו; ביטון אלקנה הנהג, שבעזרת הפה שלו מוציא את החבר'ה מכל מכשול; אבי עזרן, שקראנו לו יד האלוהים בגלל עשה כל כך הרבה תאונות בשירות ותמיד ניצל; רועי, עם חיוך האונליין, ואבי נגבקר המפקד. עד היום יש לי בפה את הטעם של ה'מטפונה', האפונה עם קציצות הבשר שאמא של רועי הייתה שולחת בשבתות לבסיס".
 

איך הגבתם למוות של אבי?
"רועי לקח את זה קשה. כל כך כעסנו על אבי. אבי לקח את עצמו לעולם הבא, אבל הוא לקח משהו מאיתנו ושומר את זה עד עכשיו לעצמו. בכל פעם שעברתי עם האוטו או הכבאית ליד בית העלמין הצבאי בקריית גת צפרתי".

החברים התבגרו יחד. "המוות ליכד אותנו, למדנו לכבד ולהעריך את החברים. הפכנו לקנאים. התחלנו להתקשר אחד לשני בדרך לבסיס ולשאול אם הכל בסדר, הרמנו טלפונים להורים של החברים לוודא שהכל כשורה.

"במהלך השירות רועי הכיר את החברה שלו. כשהם היו רבים הוא היה בא לספר לי. אמרתי 'תיפרד ממנה', הוא אמר: 'אבל אני אוהב אותה'. ככה פשוט. אהבה. כבר בהתחלה הוא אמר לי: 'לירון תהיה אשתי על אפך וחמתך'.

"בלוויה, המפקד שלו סיפר כי יום מותו, 2 בדצמבר, הוא התאריך שבו התגייס לפני שבע שנים לשירות בתי הסוהר. אני התגייסתי באותו החודש לשירות הכבאות. כנער, הייתי בצופי אש וזה היה החלום שלי. אתה נולד למשפחת הכבאים. ראיתי בהם גיבורים ורציתי להיות כמותם".

הזיכרונות יישארו לעד. "לחתונה של רועי הגעתי עם חברה שלי, היום אשתי. עבורי זה היה מקדם מוטיבציה. אחר כך הוא בא לתחנה, קנינו קולה והוא סיפר לי שהם קנו בית, ואז לפני שנתיים וחצי נולדה הבת. עכשיו אשתו בחודש השמיני להריון. שנה אחריו גם אני התחתנתי, נולדה לנו ילדה, קנינו בית באשקלון.

"אתה מתחיל את החיים, בונה אותם מדרגה אחר מדרגה ורואה שדברים מתחילים להסתדר. אוטו קטן, גן לילדה. לא ישר לקפוץ לקומה ה-40. ההורים שלנו קוראים לנו ילדים טובים. אנחנו באמת ילדים טובים".

האש ניצחה.
"בורא עולם, יש לו אדניות גדולה של פרחים. יקינתון, אירוס, נרקיס. אז הוא גם רוצה את הפרח רועי. הוא לא יסכים להכניס קוץ לאדנית. קוץ לא יפה לעיניים, קוץ מצית אש. אז הוא קוטף את הפרחים ועושה מהם זר".

במשך דקות ארוכות שהה ביטון על הקבר של חברו. לצדו עמד כפיר דנינו. "ביום שישי הביאו לקבורה את חגי ג'ורנו, איש שירות בתי הסוהר שנספה באוטובוס. הוא נקבר בשורה השנייה, ממול לקבר של רועי. הקבר הצמוד המתין כל השנים לרועי. הוא חיכה לו. אני וכפיר הסתכלנו על שלושת הקברים הפתוחים בשורה. אמרתי לו: צריך שמישהו - מצטער על המילים האלו - יתפוס מהר את המקום. ואם יום אחד אני אאבד את הנשימה, אני רוצה להישכב בין שניהם".

יום שני, תחנת הכיבוי קריית גת. אלקנה ביטון מבשל לחבריו מרק מנגולד חריף. המעבר המהיר בין גמר מאסטר שף, שם סיים במקום השני, ובין שגרת השריפות לא היה מוזר לו. "רגע אחד אתה מחייך, וברגע השני אתה בתוך הרע", הוא אומר ומבקש מאחד הכבאים לקנות לחם אחיד לא פרוס.

 
על הקיר בתחנה תלויה מפת הגזרה. מספר האירועים שאליהם הוקפצו בקיץ האחרון הוא מהגבוהים בישראל. עוד לפני שהמרק יורד מהכיריים מתקבלת קריאה בתחנה: טרקטור בוער בשדות. כעבור שתי דקות הכבאית עוזבת את התחנה. לפתע קול תרועה. אחד הכבאים, עם זקן בן חמישה ימים, חזר לתחנה ישירות מהצפון. את הדרך הארוכה לתחנה בקריית גת עשה בטרמפים.

אם תתכנס יום אחד ועדת החקירה כדאי שיירדו דרומה לתחנה. יום של שגרה בחברת הצוות המצוין והנאמן הזה ישרטט תמונה מפחידה. פסטיבל עריפת הראשים לא מעניין אותם, הם דואגים שהגיר של הכבאית הישנה לא יתפוצץ בדרך לעוד דליקה. פעם, אחד הכבאים העלה את הרעיון לשים על הכבאית מדבקה של נחמן מאומן. אולי הרבי יחולל נסים.

כעבור שעתיים הכבאית שבה לתחנה. "האש היא כמו הודיני", משחזר ביטון עוד אירוע קטן, שיכול היה להפוך ברגע לאסון. "ברגע שהוצאת את השד מהכד, הוא אומר 'הייתי כלוא, עכשיו תן לי להתפרק'.

"הטרקטור עלה באש, בא שופל וכיסה אותו בחול. ראיתי פמפומים של עשן, כמו הזחל על הפטרייה בעליסה בארץ הפלאות. ואני יודע שבפנים היא בוחשת. ופתאום מגיע טרקטור שני וקצת מוציא את החול מהטרקטור הראשון, ושוב היא פורצת. אומרת לך, 'למה התערבת? מי נתן לך רשות?'.

"ואז אתה רואה סולר מטפטף לכיוונך. ואתה יודע שבשנייה אחת היא יכולה לצאת עליך. היא רוצה תמיד להראות את הכוח שלה, היא לא רוצה להיעלם מתחת לפני השטח. אם היא נעלמת, הכי תפחד ממנה. היא לא תיפרד ממך. היא תופיע שוב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...