אל השיגעון ובחזרה: התובנות הפרטיות של מנחם בן
מנחם בן מספר מה הלקחים שהסיק מההשתגעות וההחלמה של הבן הפרטי והמקסים שלו. השורה התחתונה: שיגעון היא מחלה עם התחלה, אמצע וסוף, ואסור לקחת תרופות אחרי שההתקף עובר
יום אחד, ביוני 1999, הוא השתגע. פשוט ככה. ממש באמצע החיים. ובלי שום התראה מוקדמת, אף שכמה ימים לפני כן, במחשבה לאחור, הוא התנהג בצורה משונה מעט, ובעיקר ישן הרבה מאוד, ונטה לדברנות יתר מפותלת מדיי. אבל זה ממש לא עורר בנו שום חשד.
מיום ההשתגעות עד יום הריפוי - הספונטני והפלאי, בלי שעשינו שום דבר, בדיוק ערב חנוכה - עברו עלינו חמישה חודשים וחצי של מסע אימה ברכבת הרים שיגעונית, בלי שידענו אם ומתי יתרפא. לא הלכנו לפסיכיאטר, לא אשפזנו אותו, לא נתנו לו תרופות.
אחר כך היו לבן שלנו, בהפסקות של שלוש שנים בין התקף להתקף, שתי השתגעויות ממושכות נוספות. הראשונה בין השתיים הייתה במהלך הטירונות , כחודשיים וחצי לאחר שגויס להנדסה קרבית (מאחר שלא טופל בהתקף הראשון על ידי פסיכיאטר וקיומו לא נודע לרשויות הבריאות, היה הפרופיל הצבאי שלו מושלם. אפילו הציעו לו להצטרף לצוללות, אך הוא כשל במבחני הכניסה).
ההתקף התרחש במלוא חריפותו במחנה הצבאי שבו שהה, ולכן הוא אושפז מיד, לראשונה בחייו, בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע, טופל בתרופות, עבר בין כמה בתי חולים פסיכיאטריים, והחלים כעבור כעשרה חודשים.
בימי השיגעון השני הוא התחיל לדבר שירה. ממש. ובין השאר, החל לזמר מילים שהמציא. מיד אחרי ההחלמה הוא התחיל לכתוב שירה, בסוג של השראה נדירה. כדי להבהיר שמדובר בעניין שירי רציני, אציין מייד שכמה שירים שלו (יפים במיוחד) פורסמו במוספים הספרותיים של "מעריב" ו"הארץ". דודו אלהרר, שהוקסם מכמה משיריו, הלחין אחד מהן והוא שר אותו ביו~טיוב (שיר בשם חלום של קוקי בן. תפתחו יוטיוב במקבצי השירים של דודו אלהרר). את כל השירים הוא כתב לאחר ההחלמה, כאמור, כשכבר חדל לחלוטין לקחת תרופות כלשהן.
ההתקף השלישי והאחרון עד כה (בתקווה שלא יחזור שוב) אירע כשלוש שנים אחר כך , סביב ימי מלחמת לבנון השנייה, לאחר משבר חריף ביחסיו עם חברתו.
השיגעון הגיע אז לשיאו תוך כדי עישון מריחואנה, וחייב לאשפז אותו מיד (הוא התחיל לזרוק רהיטים מהחלון). מהתקף זה החלים כעבור יותר משנה, שוב לאחר אשפוזים בכמה בתי חולים פסיכיאטריים. האבחנה הפורמלית שלו היא סכיזופרניה.
זו תמצית הסיפור, אבל עדיין לא תמצית הלקח שלנו,
ולפי הבנתי, ברגע שההתקף הפעיל עבר (ועל פי הספרות הרפואית וניסיוננו הפרטי, זה יכול לקחת לפעמים אפילו יותר משנה), חשוב לשחרר אדם מן החובה לקחת תרופות ולתת לו לנשום אוויר חופשי ופיכחוני. השיגעון לא עובר כל עוד אתה לוקח תרופות. אדם בריא הוא אדם שלא לוקח תרופות.
ועכשיו, בהרחבת מה, כמה מן הלקחים שלנו: ראשית, אם אדם לוקה בשיגעון, נכון בהחלט לאשפז אותו (כי ברוב הבתים וברוב המצבים בלתי אפשרי להחזיק אותו בבית, כפי שאנחנו החזקנו את בננו בהתקף הראשון).
שנית, שיגעון הוא מחלה עם התחלה, אמצע וסוף. אם מחכים מספיק זמן ונוהגים נכון, הוא עובר, גם מעצמו וללא כל טיפול. אבל ברוב המקרים אכן חייבים לקחת טיפול תרופתי, כי אחרת אי אפשר לשלוט על המשוגע.
שלישית , ואני חוזר כאן לעיקר העיקרים: כדאי מאוד להפסיק לתת לאדם תרופות פסיכיאטריות לאחר ההתקף הפעיל שעבר. חשוב מאוד לתת לכל אדם הזדמנות לחיות ללא תרופות וללא השפעות הלוואי שלהן, חלקן נוראיות (כגון רעדות, עיוותים, השמנות, עייפות מתמדת וסוג של זומביות) וחלקן משמרות או מפתחות בעצם סוגים של שיגעון (הפעם מהזן התרופתי). הטעות הגדולה והנוראה של העולם הפסיכיאטרי היא שהוא מצמיד אין~ספור בני אדם לתרופות ללא כל צורך אמיתי לאורך שנים ארוכות, גם אחרי שההתקף הפעיל עבר, וגורם להמוני אנשים לאבד צלם אדם בגלל הטיפול התרופתי הממושך.
כי משיגעון אפשר לצאת (לעתים אחרי תקופה ממושכת, הנמשכת לפעמים יותר משנה), אבל לא מטיפול תרופתי יומי המשפיע באופן יום יומי. זוהי טעות נוראה, המקובעת בנהלים של משרדי הבריאות בכל העולם (כלומר, קשה לרופא לפעול בדרך אחרת), ולכן קשה מאוד לשרש אותה.
היא מעשירה חברות תרופות ולעתים גם רופאים, והיא משמשת כסת"ח המונע כביכול תביעות נגד הרופאים (אני נתתי תרופות. אני בסדר). העובדה שאין~ספור אשפוזים חדשים ואין~ספור השתגעויות חדשות קורות למי שלוקח תרופות באופן יומי, אינה מעניינת אף אחד. לכן נחוצה מהפכה בתחום זה, כמו בתחומים אחרים בחיינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם