ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

בתו של המרגל אלי כהן: אני בוכה לפחות פעם ביום

השבוע מלאו 86 שנים להולדתו של אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בסוריה בשנות ה-60'. בריאיון אישי חושפת בתו סופי בן דור, את עולמה של זאטוטה בת ארבע וחצי שמעולם לא באמת זכתה להכיר את אביה

סופי בן דור ישבה מולי, בינינו הפריד השולחן רחב הידיים שבביתה המטופח הממוקם במושב במרכז הארץ. בזמן שהציפורים צייצו כמו בסרט של וולט דיסני, היא דיברה על זאטוטה בת ארבע וחצי שלא באמת זכתה להכיר את אביה, שבמשך שנים נאלצה לשאת על כתפיה הצנומות את מיתוס.

מיתוס  הבת הבכורה של אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק", כשכל אחד מרגיש חופשי לשלוח אצבע מעוקלת ולחטט בפצע הפתוח. היא דיברה על בדידות, על ערגה עד עצם היום הזה לאבא גדול וחזק ומחבק ואוהב, ועל כמיהה אחת, הנמתחת על פני ארבעה עשורים וחצי, לעלות לקברו.

לכל אורך הראיון, בו היא פתחה את סגור ליבה ולא נרתעה מהשאלות הפולשניות ביותר, המחווה הפיזית הכי גדולה שהרשתה לעצמה הייתה לעבור בתנועה קלה עם הזרת מתחת לעין, ולנגב טיפה לחה שצצה מאי שם.

היא אישה נאה ונעימה, שחגגה לא מכבר את יום הולדתה ה-50. כיאה לפסיכולוגית קלינית מצליחה, בן דור יודעת לשקול מילים ומדברת בצורה אנליטית, שכלתנית, מאופקת.

הקונטרסט הבלתי נתפש הזה, בין תוכן השיחה, בה דובר על חבל בבית בתו של התלוי, לבין הדיבור הענייני שלה, המרוחק, כאילו היא מנתחת באזמל סטרילי חיים של מישהו אחר, גרם לי לפרקים לרצות לקום ממושבי ולאסוף לחיקי את האישה השברירית למראה הזו.

אבל אז מה הייתי אומר לה? בהנחה ותגובתה המתבקשת לא הייתה סטירה מצלצלת? אמנם החיים לא חילקו לך קלפי פתיחה מי יודע מה טובים, הייתי מתחיל, אבל... וכאן הייתי נתקע. הגורל לא חילק לך קלפי פתיחה משהו. נקודה.

המראה הענוג שלה עשוי להטעות. בן דור היא אישה חזקה והחיים הלא פשוטים שעברה הקשיחו אותה ובעיקר סיתתו אצלה תפישת עולם מגובשת. האמתלה לפגישתנו היא הרצאה בשם "הסיפור האמיתי - על משפחה ומחיר" אותו תעביר בן דור במסגרת קורס "אנשי הצללים" שעורך יד בן צבי.

על מה את הולכת לדבר בקורס?
"על הצללים שמאחורי איש הצללים, על הסיפור האישי האמיתי, לא על המיתוס. זה הרבה יותר מדבר אליי ומעסיק אותי, אחרת לא הייתי מסכימה להרצות בקורס, כי אני לא מעורבת בפעילויות ההנצחה של אבא שלי בצורה המסורתית. יש לנו חלוקת עבודה וזה לא התחום שלי".

חלוקת עבודה?
"אימא שלי עושה יותר הנצחה, דוד שלי עושה יותר הסברה ואני עושה יותר הצד האישי, את המחירים שמשלמים אלו שנשארו מאחור, את הצדדים שהמערכת פחות אוהבת לשמוע. אני הולכת לספר בקורס על עצמי ועל איך נראו החיים היומיומיים שלנו בלי שהיו שם מצלמות ועיתונאים.

"כמה בדידות הייתה שם, וכמה

- בזמן שכולם התחלקו ולקחו חלק בסיפורי הגבורה - בחיי היומיום הבדידות והעצב היו קוטביים. מעט מאוד אנשים מהפוליטיקה וממקבלי ההחלטות הגיעו אלינו, לסיפור שלנו, וחדרו אליו באופן אמיתי, מלווה, כזה שלא התאים לצילום באותו רגע ושמשרת את העמדה שלהם כלפי חוץ. זה היה פער אדיר".

את מי ממקבלי ההחלטות הבכירים את יכולה לציין לשלילה או לחיוב?
"הכי נחרט בזיכרון שלי, לחיוב, הוא אריק שרון. הוא אמר לי שהוא מאוד מבין ומעריך את הדרך בה אנחנו נלחמים עבור אבא.

"הרגשתי את ההזדהות ואת ההבנה העמוקה שלו, לא כאילו אנחנו ההם מהצד השני של המתרס שבאים בדרישות, אלא פשוט הבין מה אנחנו רוצים, מעמדה מאוד קרובה וחמה. גם בגין היה מאוד רגיש וחם והוא חיבק את אימא חיבוק גדול. אבל זהו, אני יכולה להגיד שכמעט כל השאר עומדים מנגד".

מה עם שרי הביטחון לדורותיהם?
"אין לנו קשר עם שר ביטחון כזה או אחר. האינטראקציות איתם נוצרו רק תוך כדי תביעות של אימא או של המשפחה לאיזשהו דיאלוג, תוך ניסיון שלנו לרדוף אחריהם כדי לדבר או לבקש משהו".

מה ביקשתם?
"המשפחה נשארה בהתחלה מפורקת, בלי מפרנס עיקרי, עם אימא שבורה, והיה צריך הרבה עניינים טיפוליים, כלכליים ותמיכתיים. אני לא זוכרת שהייתה דלת פתוחה, היו רק קולות של דלת פתוחה. לאורך השנים היה סיוע, אבל זה נעשה בדרך של מאבק, לא ברוטינת השגרה שלנו. זה נעשה מאוד מעט ומאוד בהתעקשות של אימא".

גם ראש המוסד היוצא, מאיר דגן, נמנה עם ידידי המשפחה.
"דגן הוא יוצא דופן בהתייחסות שלו ואנחנו ביחסים מאוד קרובים, מאוד הדוקים. ראיתי השבוע תמונה של ראשי המוסד ואני לא חושבת שדיברתי עם מי מהם באופן אישי פרט לדגן, אני לא חושבת שמישהו שאל אותנו לשלומנו, הושיב אותנו בחדר ורצה לדעת מה קורה איתנו".

כעת, לאחר 45 שנים, הדבר העיקרי עליו נותר להיאבק הוא העלאת עצמותיו של אביך. אימך, נדיה, היא כבר בת 75. עדיין נותר בה כוח להילחם?
"גם הגיל וגם הזמן נותנים את אותותיהם, רואים את ההתעייפות שלה, אבל גם את הכאב ואת הרגשת התבוסה שלה ואת התחושה שהיא בוגדת בזכרו של אבא, כי כבר יש לה פחות כוח להיאבק. היא מבינה שיש דברים חזקים ממנה וחזקים מההבטחות שהיא קיבלה. אין בה כוח להילחם באותה צורה, אבל זה עדיין מאוד חשוב לה".

ש במכתבו האחרון מהשבי הסורי הוא הפציר באימך להינשא שנית. מדוע היא לא עשתה כן?
"אני חושבת שהיא לא יכלה. היא לא יכלה לחבר את חייה בשום חיים של גבר חי אחר. אני חושבת שסיבה אחת ענקית היא שהעצמות לא הוחזרו והנושא לא נסגר אף פעם.

"היא לא יכלה לפתוח דף חדש כשהדף הישן עדיין פתוח, היא לא יכלה להתמודד עם הדואליות הזו – גם להיות אלמנה של אבא וגם להיות של מישהו אחר. אני רואה את תמי, אשתו של רון ארד, שלא הצליחה להתמודד עם זה בצורה פומבית מול עם ישראל, כשגם במקרה שלה העניין נשאר פתוח".

הטיפול של המדינה בפרשיות כמו אלי כהן, רון ארד, ג'ונתן פולארד ובמידה מסוימת גם גלעד שליט, מוכיח למרבה הצער כי לא תמיד אנחנו יודעים להגן על האנשים ששלחנו מעבר לקווים, ואחר כך לטפל כהלכה באלו שנשארו מאחור. "גם אני חושבת כך", אומרת בן דור.

"אבל כיום אני אומרת את זה עם הרבה פחות ביקורות מפעם. כיום אני חושבת שזה מאוד אנושי לא לדעת לטפל במצבים קיצוניים כאלה. יחד עם זאת, היו המון החמצות אמיתיות להביא את אבא, אני מניחה שכך היה גם במקרים של פולארד ורון ארד. במקרה שלנו ההחמצות נבעו מחוסר תשומת לב, מחוסר רגישות, וגם זה במסגרת האנושית. לא הייתה שום כוונה מפלצתית להזניח את העניין".

את יכולה לתת דוגמאות להחמצות?
"למשל, במלחמת יום הכיפורים יכלו להחזיר את אבא במסגרת חילופי השבויים. לאורך השנים היו  הרבה מאוד התחמקויות והרבה מאוד עמימות סביב הנושא הזה של כישלונות הממסד הישראלי בדיאלוג עם הסורים. יש המון הסתרה ואף אחד לא לוקח אחריות".

יצא לך לדבר עם משפחות ארד או שליט?
"לא, זאת למרות שהלב שלי עם המשפחות ומאוד כואב לי. אחד הבנים של אילן רמון למד עם הבת שלי וגם לשם לא ניגשתי. אולי בגלל החוויה שלי בתור ילדה בת ארבע. כל כך פלשו לנו לחיים בצורה מאסיבית, כזו שלא יכולתי להתגונן מפניה, כך שהמחשבה שאכנס לחיים של מישהו שלא מהמעגל שלי, אפילו רק כדי להשתתף בצער, נראית לי בלתי אפשרית. זה כל כך טראומתי עבורי".

מישהו מהם ניסה ליצור איתכם קשר?
"אן הנדרסון, גרושתו של פולארד שנכלאה אף היא ושוחררה כעבור זמן, יצרה איתנו קשר. אבל לא נוצר חיבור, כאילו השכול מהווה עבורי טבעת סוגרת, מבודדת. אין לי רצון ואולי גם אין לי מקום להצטרף לשכול של אחרים, אם כי כמובן שבמקרה של פולארד לא מדובר בשכול. הספיקה לי המנה שלי. זה גם עניין של פרטיות, אני כבן אדם מאוד שומרת על דיסטנס".

בגלל זה הופתעתי כשהסכמת להרצות בקורס ולהתראיין. מדוע לנבור בפצעים ולפתוח מחדש את הדלת לשדי העבר? מדוע אינך בוחרת להישאר באנונימיות כמו אירית ושי – אחייך הצעירים?
"עד גיל 30 סירבתי בקנאות להתראיין ולהצטלם. אני מרגישה שלא איבדתי את האנונימיות. אני לא איזה אייקון שמזהים ברחוב, מאוד נוח לי עם הדואליות הזו, עם היכולת לחזור לאנונימיות.

"בכך שאני מתראיינת אני לא עושה טובה לאף אחד. הקול שלי הוא קול מאוד ייחודי וספציפי בתרבות המיתוס הישראלי שאני אוהבת לסדוק אותה, לפוצץ אותה. אני מאוד סבלתי ממנה ולכן כשיש לי הזדמנויות להביא את ההיבטים היותר אישיים, עמוקים, אמיתיים ונכונים סביב כאלה סיפורים, אני עושה את זה".

כיצד את מפוצצת את המיתוס?
"בכך שאני מדברת על פן אחר, לא של גבורה אלא של כאב. לא על מעשה הריגול של אבא – כמה הוא היה חכם וחזק ומוכשר – אלא מהם המחירים של כזה דבר, שזה לא רק מחיר חד פעמי שהוא נתפס ונתלה וגמרנו, אלא של משפחה שלמה שמשלמת על זה יום יום, במחירים כבדים מאוד.

"זה לא שהשדים באים, השדים פה כל הזמן. זה קשור ישירות לנטייה שלי להתבודד, לנטייה שלי להיות אדם רחוק ומרוחק, הקושי שלי להתערבב ולהיפתח. אני למדתי להיות פתוחה, הכשרתי את עצמי, זה כרוך בעבודה עצמית".

איך הצורך שלך להתבודד משתלב עם היותך פסיכולוגית קלינית, מקצוע שהוא פרופר עבודה עם אנשים?
"העבודה שלי היא העבודה שלי והתרגלתי לעשות אותה, אבל בחיים שהם לא העבודה שלי אין לי המון חברים. אני לא בן אדם חברותי במיוחד שאוהב הרבה אנשים סביבו, אני שומרת בקנאות על פרטיותי. גם בעבודה שלי אני לא עובדת בארגון, אני עובדת בחדר בבית שלי ואני עובדת עם אנשים שלאט לאט נכנסים לי לנשמה וללב, אבל בצורה מאוד מדורגת ומסויגת".

יש קשר בין משלח היד שבחרת לבין המטען שאת סוחבת?
"מאוד, אי אפשר לפרק את שתי העובדות הללו. אני חושבת שלהכיר את המקצוע הזה משני צידי הכורסה, מהמקום הכואב ומהמקום המטפל זה בעצם מעגל שלם, של ידיעה שאפשר לרפא את הפצע, אפשר לטפל בו, ניתן להחלים. העובדה שבסופו של דבר הצלחתי להרגיש טוב מאפשרת לי להזיז אנשים שחושבים שהכאב או הפחד חזקים מהם".

כיצד המטופלים מגיבים כשהם מבינים מי הפסיכולוגית שלהם?
"בשלב כזה או אחר המטופלים מגלים מי אני. כל אחד מגיב בדרכו וכל אחד מתחבר לפצע שלו ומחבר אותו בדרכו לפצע שלי.

"אני לא מכניסה את אבא לטיפולים, אלא אם כן מישהו שואל אותי ישירות ואז אני מאשרת את העובדה ויכולה לספר עוד משהו על ההתמודדות שלי. קרה פעם אחת שאישה הגיעה לטיפול בגלל ראיון שנתתי בטלוויזיה והיא הייתה סוג של אדם מוטרף שחיפש קשר לאנשים מוכרים. הטיפול לא האריך ימים".

בכל אותן שנים בהן אלי כהן שידר מדמשק, אשתו נדיה הייתה בטוחה כי בעלה נמצא בשליחות מטעם משרד הביטחון והיה אף מי שפברק בשמו מכתבים מהניכר. בחופשתו האחרונה בארץ, טען כהן כי הוא נשרף בסוריה וסירב לחזור לשם. הוא אפילו אמר לאשתו את המשפט שאז נשמע לה סתום: "הידיים שלי באש".

מהבירורים הממושכים שערכתם, עלה צורך מבצעי כה דחוף לשלוח אותו בחזרה לדמשק?
"הגרסה הרשמית של אנשי המוסד היא שהם לא יודעים איך הוא נתפס. יש את הגרסה של אימא, שהוא ידע בביקור האחרון שלו בארץ כי הוא עומד להיתפס וההתנהגות שלו הייתה מאוד חריגה ומפוחדת. הוא נעלם, ברח, היה מאוד עצבני. אנשי המוסד משערים שהוא שידר יותר מדי, הם טוענים שביקשו ממנו להפחית את מינון השידורים, אבל הוא לא היה ממושמע מספיק ולא היה זהיר דיו.

"קיבלנו פעם גרסה נוספת של מישהו שעבד עם המוסד בבלגיה. הוא הכיר את אבא ולדבריו קיבל ממנו לפני שנתפס גלויה לא חתומה עם נוף של דמשק ובה היה כתוב בכתב ידו "it's too late". יצחק שמיר, שהיה אז בכיר במוסד, לקח מיד את הגלויה ומאז היא נעלמה כלא הייתה. בשיחה שערכנו עם שמיר הוא גילה חוסר זיכרון מוחלט, לכן אני מניחה שישנן גרסאות שלעולם לא נשמע".

את בקשר עם המשפחה של אביך?
"לאבא היו שבעה אחים ואחיות. המוות של אבא חולל מיד קרע שסבל מתנודות מאוד עזות ביחסים עם המשפחה שלו. ככל שהתבגרתי היה לי קשה לגשר על הקרע ולהתקרב למשפחה. יש לי קשרים בודדים מאוד, לא מאוד חזקים, עם פריטים מסוימים במשפחה. התקופה הזו, מהרגע שהוא נתפס ועד שהוא נתלה, הייתה מאוד סוערת, אבל מלאת תקוות. כל הכעס והמתח יצאו אחרי שהוא הועלה לגרדום".

ישנם 22 אלף חללי מערכות ישראל שלכל אחד מהם משפחה, אבל אביך לא היה חלל אלמוני ורגיל.
איך זה השפיע על יחסה של הסביבה ועל הדרך בה נאלצת להתנהל מול אנשים שיודעים מי את?
"להיות שייכת למשפחת השכול גרם לי מצד אחד לקרבה ולתחושה שאנשים מכירים את הכאב הזה ונושאים משהו שעושה אותי שייכת לקבוצה שלהם. מצד שני, הנבדלות שלנו, זכויות היתר שקיבלנו והייחודיות שלנו עוררה כלפינו גם הרבה מאוד כעסים מהקבוצה הזאת של משפחות החללים.

"כעסו עלינו כי אנחנו לא מתיישרים לפי הסטנדרט הרגיל של אלמנת ויתומי צה"ל. למשל שאימא מקבלת מקום גדול יותר – מהתייחסויות ועד תמיכה כלכלית שקיבלנו בצורה שונה מאשר משפחות שכולות אחרות, וזה יצר תחושה לא נוחה.

"הייחודיות בתור ילדה קטנה הייתה איומה בשבילי, כי לא היה לי איפה להסתתר. גם לא יכולתי להתגונן מכל מיני חדירות לפרטיות שלי, כמו שעושים לכל הילדים, אבל עליי ידעו הרבה יותר.

"זו הייתה חוויה איומה. אחר כך, משבגרתי, היא הפכה לחוויה אמביוולנטית, כי הייתה לי יותר שליטה, יכולתי להתחבא, לא לענות או לבחור למי אני עונה, או איך אני עונה וכמה אני עונה. ואז החוויה של הייחודיות, של הגאווה שלי באבא, גם תפסה מקום".

אבל המהפך המסוים הזה קרה כשכבר פיתחת זהות עצמית והגעת לבשלות מסוימת. כשהיית ילדה קטנה, אפשר להניח שהמילה "מסכנה" נשמעה הרבה פעמים.
"כן, ובדרך כלל זה היה מלווה בנגיעה או בלטיפה, או בעוד איזו שאלה כמו 'אימא התחתנה?'. כל מיני שאלות מאוד אינטימיות שלא הייתי מוכנה להן. זאת הייתה חוויה אומללה.

"גם היו המון המון טקסים אליהם היינו צריכים ללכת. כל ספר תורה, כל ילד שנקרא על שם אבא, כל בר מצווה, כל רחוב, כל גינה, כל ספסל. זה כמו כוכבי רוק של היום, שההמון עט עליהם, רק שלא היה מי שישמור עלינו. ולהיות בגובה של ילדה בת חמש-שש, שההמון מכסה עליה והיא נקודת המשיכה להמון הזה, זו חוויה שחרוטה בי עד היום".

גם כשבגרת, לא מן הנמנע שהרבה אנשים, מסיבות שונות ומשונות, חיפשו את קרבתך.
"נכון. פיתחתי אף, רדאר, למי יודע על הסיפור שלי ומי לא. מה שלא יכולתי לסבול, שאני לא סובלת עד היום, זה שמתייחסים אליי אחרת בגלל אבא. יותר נחמד, פחות נחמד, מלמטה, מלמעלה, בכעס, כל אחד בצורה יצירתית שונה.

"אני אלרגית לזה ואחד הדברים שלא רציתי זה שיאהבו אותי בגלל אבא או שישייכו לי דברים שלא קשורים אליי. תמיד היה קיים אצלי החשש הזה שמישהו, לא משנה אם זה גבר או אישה ולאילו מטרות, מתחבר אליי בגלל אבא.

"יש גם את אלה שסבורים כי דברים באו לי בקלות בגלל הרקע שלי, כמו התואר שלי שעבדתי מאוד קשה בשבילו. מישהו פעם אמר לי 'את נהנית מרוח גבית'. כל אחד אומר את זה מהמקום שלו וזה מעיד יותר על עיסתו מאשר עליי, כי אני עבדתי מאוד קשה בשביל מה שיש לי. בהתמחות, כשהגעתי לעבוד באברבנאל, הצוות חשב שהפעלתי את הקשרים שלי כדי להתקבל, בזמן שהפסיכולוג הראשי אפילו לא ידע מי אני, הוא ידע רק אחר כך".

את יכולה לשער איך תגיבי כשאינשאללה, עצמותיו יועלו ארצה?
"אין לי מושג, אני לא יכולה לדמיין, זה נראה לי כל כך רחוק".

בגלל שעברו כל כך הרבה שנים, מקננת בך המחשבה שבימי אימך או אפילו בימייך שלך, לא תזכי לראות את עצמותיו חוזרות לקבורה בישראל?
"זאת אפשרות, המזרח התיכון מטורף ובטח שלא רוצה לדבר ולעשות שלום".

המטען והחוויות שצברת עיצבו אצלך השקפות פוליטיות?
"אני אאוטסיידרית לכל המחנות, אבל מבחינת ההשקפה אני בשמאל. אני אנטי מיליטנטית, אני חושבת שישראל משתמשת בצבא בנדיבות יתר. בכלל, מה שעברתי מביא אותי להסתכלות מאוד צינית על כל הפוליטיקאים שעושים את עצמם מדברים. אני יודעת מתי אנשים רוצים לדבר באמת ומתי הם עושים הצגה פוליטית של 'אני אביא את השלום'".

שאלה שבוודאי נשאלת לא מעט, ועדיין, מהם הזיכרונות שלך מאביך?
"יש לי כמה זיכרונות שמאוד חוזרים על עצמם ואין לי מושג כמה הם שופצו עם הזמן. זיכרון אחד, כנראה מהאחרונים, הוא מלידתו של אחי. אני זוכרת את ההמתנה בבית החולים 'דונולו' ביפו שכיום כבר לא קיים. אני זוכרת דשא וספסלים ופסלים ואת אבא ואני משוטטים יד ביד ומחכים ללידה. אני זוכרת את אחת החזרות של אבא מחו"ל, בנתב"ג הייתה אז מרפסת, ירדתי עם איש שאני לא זוכרת מיהו לכיוון רחבת המטוס.

"אני זוכרת שאני צדה בין ים האנשים את אבא במעיל חאקי, הוא חיפש בגובה האופק משהו מוכר, הוא לא ראה אותי, אבל אני תפסתי אותו והוא החזיק לי את היד ומולל לי את האצבעות וכל כך כאב לי, והוא לא היה מספיק קרוב אליי כדי שאוכל להגיד לו שזה כואב. אני זוכרת את התחושה שלי, שאני לא אתן לו להרגיש אבא, בגלל הנטישות, העזיבה, שלא ירגיש שהוא קונה אותי בגלל המתנות והצעצועים שהביא. הדיסטנס היה אמיתי, הרי הוא לא היה אבא בחיי היומיום שלי".

כילדה, מה הייתה התחושה לראות אבא מניף ילדה באוויר, משחק איתה, הולך איתה ליום הורים?
"עד היום אני חשה קנאה, זה לא עבר לי. זו לא קנאה יוקדת שעוצרת אותי, אבל חסרה לי התמיכה, לדעת שיש לי אבא שיסדר לי את העניינים אם משהו משתבש, והמדינה סירבה לעשות את זה.

"זו תחושה כזאת של כאב. אני רואה את זה מבן הזוג שלי והבנים שלו, איך הם מתרפקים עליו ואיך הוא נהנה לספק אותם ולעשות אותם מאושרים – זה כל הזמן שולח אותי לדיאלוג פנימי, לחשוב על מה שהחמצתי. כילדה לא יכולתי להגיד את המילה 'אבא', לא יכולתי לשאול אחרים על אבא שלהם, כאילו לכולנו אין אבות. לכל מי שחיטט וחפר, סיפרתי שאבא שלי הוא נהג 'אגד'".

במה אימך אומרת לך שאת דומה לו?
"בכלום, אני דומה לאימא. היא אומרת שאחי שי דומה לאבא ועכשיו גם הנכד שחף, הבן של אחותי אירית, מזכיר לה אותו. אף אחד לא בא ואמר לי שאני דומה לו, לא פיזית ולא בשום צורה אחרת. אימא לא יכלה לגנות את אבא אז כל דבר שהיא גינתה אותי לא היה דומה לו".

אם כך, היה לה יותר קל לכעוס עלייך מאשר לדוגמה על אחיך, שמזכיר את אביכם.
"נכון, היה לי גיל התבגרות קשה. מאוד לא התחברתי לאימא בתור נערה וכאישה צעירה".

ש אין לך תמונות ומזכרות של אביך. מדוע?
"לא קיים בי הצורך והמנהג לאסוף ולתעד חומרים היסטוריים. אולי בגלל הפולחן הזה, אולי בגלל מה שבאמת חשוב נמצא אצלי בראש".

שאלה קצת מורכבת: אילולא קרה מה שקרה, איך היו נראים חייך?
"אין לי מושג, החיים שלי כל כך שזורים בסיפור שלי, כמו כל אחד שחייו שזורים ברקע שלו. אולי הייתי פחות עצובה, פחות חזקה, פחות נלחמת. הפנטזיה היחידה שיש לי היא שאם היה לי אבא ששומר עליי, אולי הייתי קצת יותר מפונקת. אני חושבת שהיו גם יתרונות לחוסר הזה.

"אולי הייתי מחפשת יותר פרסום ותהילה ומעמד, כמו שאני רואה שהרבה אנשים עושים. בעיקר פיתחתי חוזק והבנה מה חשוב ומה לא חשוב. לא היה לי עמוד שדרה, גב חזק מאחוריי, למדתי לאט אבל בטוח לשמור על עצמי, ולהגיע לאן שאני רוצה".

את כועסת על אביך? לעזוב כך אישה צעירה ושלושה ילדים רכים?
"אף פעם לא הצלחתי לכעוס עליו, גם אם אני באופן אישי לא הייתי עושה את מה שהוא עשה. אם בן הזוג שלי היה עושה כזה דבר, הייתי כועסת מאוד, אבל על אבא אני לא מצליחה לכעוס, בעיקר בגלל המחיר שהוא שילם, הוא הרי רצה לחזור ולחיות איתנו חיים ארוכים ומאושרים. גם הוא קורבן של ההיסטוריה, של דברים גדולים ממנו".

אימך אפשרה לאביך להיעלם לחמש שנים, להגיע מידי פעם לחופשה, להכניס אותה להריון, להיעלם פעם נוספת וחוזר חלילה. את כועס עליה?
"אימא ממש לא קשורה לבחירות של אבא, היא הייתה בת 24 והוא בן 35 כשהם נפגשו. הוא גם לא סיפר לה את האמת, הוא כל הזמן הבטיח שזה ייגמר עוד רגע. היא כל הזמן הייתה עבורנו ונלחמה עבורנו. אני חושבת שהיא נשארה להתמודד לבד ועשתה זאת בצורה הכי טובה שאפשר".

מה שעברת השפיע על גידול בתך, שירה?
"זה גרם לי לא לנסוע כמעט, נסעתי וספרתי ימים, לא עליתי על חמישה ימים של טיול בלעדיה, לקחתי אותה כמעט לכל הטיולים אליהם נסעתי. זה גרם לי להיות אימא מגוננת ונותנת".

כיצד טראומות העבר השפיעו על חי הזוגיות שלך?
"הייתי נשואה חמש שנים והנישואים קרסו בגלל חוסר התאמה מוחלט. דווקא היו לי קשרים זוגיים ארוכי טווח, אבל בגלל שגדלתי בלי אבא, בלי מודל מוצלח לזוגיות טובה, קיים קושי ואני רואה את זה גם בקליניקה, שלי אצל נשים שמתקשות למצוא זוגיות מוצלחת לאחר שבצעירותן לא נחשפו לזוגיות טובה. כיום אני בקשר ולמעשה זו פעם ראשונה שמצאתי זוגיות מוצלחת. ועדיין, הקשיים שלי בלסמוך, בלבקש, בלפתח תלות כזו או אחרת, מהווים נקודות שצריך להתמודד איתן".

במה הזוגיות הוסיפה לך?
"קודם כל טוב לי, אני רגועה יותר, יש הרבה מאוד אהבה. הקשר מאתגר, שמח, דורש ממני ומהפרטנר שלי ללמוד ולהשתנות, זה קשר שמאוד חשוב לשנינו. אני מרגישה שיש מישהו ששומר עליי, שאפשר לדבר איתו ולהיות איתו. הוא ממלא חלק חסר גדול מאוד בחיים שלי".

לפני כמה שנים יצא לך לשמוע ראיון שאביך העניק לרדיו הסורי. מה חשת כששמעת, למעשה לראשונה, את קולו?
"ניסיתי לחפש איזושהי מוכּרוּת, לחפש היכרות קודמת עם הקול. הצליל שלו היה מוזר ומרגש גם יחד, ניסיתי להקשיב לחיתוך הדיבור, לספוג את זה ולתייג כאבא, זו הייתה חוויית אינסטנט מוזרה מאוד. מאוד מוזרה".

אם לפתע פתאום הייתה לך חצי שעה איתו, אולי ערב או יום, מה היה קורה?
"אני מניחה שהייתי שמה עליו את הראש ובוכה, זה הכל".

והוא?
"הוא היה בוכה גם כן. סיפור ההחמצה שלו הרבה יותר גדול משלי. הוא היה איש חם ואבהי, אני חושבת שהוא רצה להיות איתנו, רצה לגדל. התוכניות שלו היו להמשיך לבנות את מה שהוא יצר".

יש בך שמחת חיים?
"כן, מאוד. זו שכבה נוספת מעל העצב. העצב נשאר, הוא פשוט דק יותר, אני מאוד אוהבת לשמוח, לטייל, לשחק, להשתולל. אני לא מקדשת את העצב, אבל מצד שני הוא לא מתכלה. גם בעבודה שלי אני פוגשת את העצב בכל יום. אני בוכה לפחות פעם ביום, אני צוחקת לפחות פעם ביום. אני מרגישה מלאה רגשית. אני חושבת שאני בסדר".

אלי כהן היה מרגל ישראלי שפעל בסוריה והוצא להורג לאחר שנתפס. הוא נולד באלכסנדריה שבמצרים ב~6 בדצמבר 1924, כלומר השבוע מלאו 86 שנים להיוולדו. אגב, על פי גרסה אחרת הוא נולד ב-25 בדצמבר.

אביו, שאול, הגיע למצרים בהיותו בן שבע מחאלב שבסוריה. ב-1957 עלה לישראל והתגורר בבת ים, הוא התפרנס כמתרגם עיתונות ערבית באמ"ן ולאחר מכן עבד בהנהלת חשבונות ב"משביר המרכזי".

ב-1959 נשא לאישה את נדיה, עולה מעיראק, אחותו של הסופר סמי מיכאל. בשנת 1960 גויס ליחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל והוכשר כמרגל. שנה לאחר מכן נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו דמות של סוחר ערבי, גולה סורי, בשם כאמל אמין ת'אבת.

בראשית 1962 עבר לדמשק, הוא בנה לו שם של איש עסקים נדיב ופטריוט לאומני, והתיידד עם אנשי צבא ועם אישים בכירים מהצמרת הסורית. באמצעות הקשרים שטווה אסף כהן מידע צבאי ומודיעני רב, אותו העביר באמצעות משדר מורס שהסתיר בביתו. אחת לחצי שנה יצא ל"נסיעת עסקים", שאפשרה לו מפגש עם מפעיליו וביקור אצל משפחתו.

בסוף שנת 1964 החלו הסורים לחשוד כי בקרבם חי מרגל המעביר מידע לישראל. ב-7 בינואר 1965 הם הצליחו להינעל על אות השידור שלו וכאשר כוחות הצבא הסורי פרצו לביתו, נתפס כהן כאשר הוא משדר. הוא עונה קשות ולאחר כארבעה חודשים, ב-18 במאי 1965, הוצא להורג בתלייה.

שעה קלה לפני עלותו לגרדום כתב אלי כהן לאשתו:
“נדיה יקירתי, משפחתי היקרה!
אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו. יום יבוא וילדיי יהיו גאים בי.

"ולך נדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדינו. בנושא זה את חופשייה לגמרי. אני מבקש ממך לא להתאבל על מה שקרה, אלא להסתכל על העתיד.
אני שולח לכם נשיקות אחרונות.
התפללו לעילוי נשמתי.
אלי".

כהן נחשב לאחד המרגלים הגדולים של ישראל, רבים טוענים שהוא סיפק מידע ששיפר משמעותית את ההיערכות למלחמה של צה"ל ואף תרם תרומה גדולה לניצחון על הסורים במלחמת ששת הימים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...