ראשי » מקומי » השרון

"הלב שלי מת יחד איתו": אלמנתו של ליאור בוקר במונולוג קורע לב

"אני מנסה להגיד לעצמי 'ליאור איננו' ומרגישה בתוך תהום פעורה. לא רואה עבר ועתיד, רק הווה חשוך, אפל וקודר". נאווה בוקר-פרחי, אלמנתו של תנ"צ ליאור בוקר מפרדס חנה שנספה בשריפה בכרמל, נפרדת מאהובה בדמעות

אומרים שברגעיו האחרונים של כל אדם מתגלמת תמצית חייו. ברגעים האחרונים של ליאור הוא חש אל סערת האש המשתוללת בכרמל כדי להציל את חיי הלכודים באוטובוס התופת. הוא לא נרתע ולא פחד, באומץ לב ובגדלות נפש ראה לנגד עיניו, כמו תמיד, את טובת האחר על טובתו שלו.
 
האש הנוראית בכרמל כילתה כל מה שנקרה בדרכה. שרפה מיליוני עצים, השחירה מאות בתים וגדעה את חייהם של 43 אנשים. ליאור שלי היה אחד מהם. האש לא הותירה כמעט זכר ממנו, רק את התג שנשא את שמו. מפכ"ל המשטרה, רנ"צ דודי כהן, הבטיח שיביא לי את התג. את התג הזה של ליאור שלי אשמור מכל משמר. זה הזיכרון האחרון, זו העדות האחרונה מכל מה שנותר מליאור בוקר, בעלי, אהבת חיי.

ליאור היה בן 56 במותו האכזרי. הוא נולד בקיבוץ משגב עם וגדל בחיפה. עכשיו כולנו יתומים: הבנות, ההורים, האח, ואני. אנחנו חושבים על רגעיו האחרונים, על האש שהקיפה אותו, טרפה את גופו, וזה מחריד. איבדנו את היקר לנו מכל, ואנחנו לא מוצאים נחמה. זה סבל שלא ניתן לתאר במילים.

ליאור מאוד אהב את המשטרה. בצבא שירת שירות קרבי בחי"ר משוריין, ומיד אחר כך התגייס לשורות המשטרה. הוא ראה במשטרה משימת חיים. הוא רצה לתקן את החברה, לעשות צדק, וראה בעבודתו  שליחות.
 

ליאור טיפס בסולם התפקידים והדרגות. הוא שימש, בין היתר, מפקד תחנת משטרת חדרה, ראש מחלק סמים במחוז הצפוני, סגן מפקד מרחב עמקים, ובתפקידו האחרון היה קצין אגף המבצעים במחוז צפון.

ליאור היה, ובצדק, מפקד נערץ ומודל לחיקוי. לכל פקודיו הוא נתן הרגשה של אבא. כולם הלכו אחריו באש ובמים. אנשים העריצו אותו, את יושרו ואת גבורתו. הוא היה תמיד הראשון לעזור לכל אדם. אחד המקרים שעלו לתודעה התקשורתית היה לפני מספר שנים בשיטפונות שפקדו את ואדי ערה. ליאור סיכן את חייו וחילץ אישה זקנה. החילוץ תועד בוידאו ובתמונה מרגשת.

היו עוד כל כך הרבה פעמים שבהם ליאור כמעט נגע במוות כדי להציל אחרים. ורק בפעם הזאת, בפעם האחרונה המוות השיג את ליאור, והוא נכנע לו. הייתה לי זכות גדולה להכיר את ליאור, להיות אשתו, אהובתו, וחברתו הטובה ביותר.

הכרנו לפני 14 שנה. ליאור היה מפקד התחנה בחדרה, אני כתבת חדשות של מעריב. באותה תקופה פרצו המהומות בין הדתיים והחילוניים בשכונת נווה רותם בפרדס חנה. באתי לסקר. ליאור היה בשטח והשליט סדר בשכונה תוך ניסיון לפשר גם בדרכי נועם בין הצדדים הנצים. פגשתי בן אדם מדהים, חכם, חם וכריזמטי. שנינו היינו אז גרושים, עם בנות מנישואים ראשונים.

בתוך זמן קצר הקשר בינינו התפתח לסיפור אהבה, האהבה הגדולה של חיי. עם שוך המהומות, ליאור עבר לגור איתי ועם בנותיי בנווה רותם, שכונה עם אנשים טובים ואיכותיים. הקמנו בית חם ואוהב. הבית המה חברים, שכנים. בית פתוח, כמו ששנינו אהבנו. היו לנו חיים מאושרים. נסענו לטייל, מדי שנה היינו בחו"ל, אהבנו לחיות, אהבנו להיות ביחד. ואהבנו זה את זו בצורה שאי אפשר לתאר. 
 
שנים רבות הייתי עיתונאית, במעריב ובערוץ הראשון. ליאור תמיד פרגן לי. למרות ששעות העבודה שלי ושלו היו תובעניות מאוד, מצאנו את הזמן להיות ביחד, ועם הבנות. לפני שנה וחצי החלטתי לעשות שינוי, ועזבתי את העיתונות, בעיקר בגלל שהתקשיתי לעמוד מול הצער והכאב של המשפחות השכולות, שסיקורן היה חלק בלתי נפרד מעבודתי.

בעיניי זה מצב בלתי נסבל שאני ועמיתיי העיתונאים ידענו ברוב הפעמים, עוד לפני המשפחות עצמן, שיקיריהן כבר לא בין החיים. היינו עומדים מחוץ לבתים, מחכים לקצין העיר, רואים אותו נכנס לבית, ושומעים מבחוץ את זעקות הכאב והבכי. צופים מהצד בעוד בית מתרסק. לא יכולתי להתנתק מהרגש ומהכאב של המשפחות.

זה היה עומס רגשי כבד מאוד עבורי, שכן אני בעצמי אבדנים קשים בעבר. החלטתי לעזוב את העיתונות ולפתוח משרד לייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. ליאור תמך בי. הוא רצה שאצליח להגשים כל חלום. אני דוברת של תאגיד 'מי חדרה', חברת 'משאבי מים פרדס חנה כרכור', וגופים נוספים.

לא תיארתי לעצמי שבבת אחת אשוב לסיטואציה של משפחות שכולות מול תקשורת. והפעם, באופן מצמרר, אני זו נמצאת בצד השני של המתרס. עיתונאים מגיעים לביתי, מראיינים אותי על ליאור. אני האלמנה.

גם לעיתונאים מחוספסים ומנוסים קשה לכתוב על ליאור בלשון עבר ולתעד את מותו הטראגי. יש עיתונאים שהם חברים שלי, שלא יכלו להוציא עט ולראיין אותי כאלמנה. ישבו איתי כתבים ותיקים, שמשך שנים עבדו עם ליאור והתחברו איתו, ותוך כדי שהם מכינים את הכתבה, הם בכו ביחד איתי, על ליאור ועליי.

מותו של ליאור הוא המוות החמישי של אדם קרוב אליי שנפטר בנסיבות טראגיות. אמי רומיה נפטרה מדום לב בהיותה בת 57. אחותי איילת חסיד נפטרה מסרטן. אבי, יחיא, נפטר לפני שלוש שנים. לפני שלושה חודשים נפטר האחיין שלי, עו"ד איל קשתי, אחרי ארבע שנים של מלחמה בלוקמיה. אייל ואני גדלנו כאחים. הוא היה בן 36 במותו. האובדן שלו היה הרביעי שספגתי, והרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר עוד אבל ועוד פרידה מאדם יקר ואהוב.
 

ליאור עמד לצדי בשעות הקשות מכל. הוא התאבל איתי וחיזק אותי. איתו ובעזרתו הצלחתי להתמודד ולחיות עם כל האסונות הקשים ועם כל האבדנים של יקיריי. ועכשיו, ליאור, שכשמו כן הוא, הביא לי אור, איננו. ואני חווה את האסון החמישי והקשה ביותר בחיי.

אני מנסה להגיד לעצמי 'ליאור איננו'. לפעמים קשה לי לעכל, ואז אני אומרת לעצמי, ליאור באמת לא חי יותר. הוא נספה באש. לפעמים אני מעכלת את המציאות הקשה, וזה הכי גרוע. אני מרגישה שאני בתוך תהום פעורה, לא רואה עבר ועתיד, רק הווה חשוך אפל וקודר. רואה שחור מול העיניים. ומרגישה אבודה.

אני מרגישה כמו ניצולת שואה. אני לא יודעת איך אני שורדת את האובדן החמישי, איך משפחה יכולה בכלל להתמודד עם כל כך הרבה אסונות קשים. והאמת שאני לא יודעת איך אני מחזיקה מעמד.
מה שמחזיק אותי עכשיו הן שתי בנותיי, והצורך לעשות כל דבר כדי להנציח את ליאור.

אני מרגישה שאין לי אוויר לנשימה. ליאור היה האוויר שלי, האור שלי, החיים שלי. הוא תמיד הרגיע אותי ועזר לי להתגבר על האבדנים הקשים. ועכשיו הוא איננו. אני מוקפת באנשים, כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי ועוטפים אותי, אז למה אני מרגישה כל כך לבד?

אין ספור פעמים אני משחזרת את היום האחרון בחייו של ליאור. ואז הדמעות זולגות לי מהעיניים, ואני לא מפסיקה לבכות. ביום חמישי, בשעה 13.45 בערך, ליאור התקשר אליי, עדכן אותי שהאש משתוללת, ושהוא יוצא לבית אורן. סיכמנו שנדבר מאוחר יותר. היו לנו תוכניות לאותו ערב, תכננו לצאת לאירוע של חבר. בסביבות 15:30 התקשרתי לליאור, היו רעשים ברקע, וליאור צעק 'אני לא יכול לדבר'. השיחה התנתקה. 

לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני שומעת את קולו. שוב ושוב התקשרתי, אבל הטלפון שלו כבר לא עבד. התקשרתי לקציני משטרה חברים של ליאור, וכולם אמרו לי שאין באזור קליטה. כשהייתי כתבת זכרתי שבאזור בית אורן יש בעיית קליטה בטלפונים, ועוד ניסיתי לנחם את עצמי שלכן אני לא תופסת אותו.

השעות עברו, וליאור לא ענה. הספק התחיל לאכול את לבי, ולאט לאט השתלט עליי פחד גדול. באותה עת אנשים כבר ידעו שליאור נספה, אני לא.

חברים התחילו להתקשר אליי, שאלו אותי מה עם ליאור, ולא ידעתי מה להשיב להם. הטלפון שלו היה מושבת. הלכתי לבית אחותי בפרדס חנה, שמענו חדשות בכל אמצעי התקשורת, ניסיתי לדלת פיסות מידע, אך לשווא.

בשעה 18:00 התקשר אליי כתב מקומון שמכיר אותי ושאל אותי לשלומי ואמרתי שבסדר. 'תגידי', הוא שאל, 'את מכירה איזה בוקר?' קפאתי במקום. לא רציתי להגיד שאני אשתו של ליאור בוקר. שאלתי אותו 'למה אתה שואל אותי? מה קרה?' והוא השיב: 'שמעתי שהוא הרוג'. באותו הרגע הטלפון נפל לי מהידיים. 

במהלך הערב הגיעו לבית שני שוטרים. הם סיפרו שליאור נכנס למלכודת אש, כשניסה להציל את האוטובוס עם הסוהרים. הרכב שלו נשאר שרוף והוא מוכרז כנעדר. בהמשך הבנתי שנמצאו גופות, אבל עד שלא עושים בירור של דנ"א אי אפשר לדעת מי הם המתים. היה לי עוד שביב תקווה.

התקשרתי למפכ"ל המשטרה, והוא לא ענה לי. סימסתי לו, ומיד לאחר מכן התקשר אליי, מפקד המחוז, שמעון קורן, ואמר לי שהוא בא אליי. בשעה 2:00 לפנות בוקר הגיע לביתי קורן בפנים נפולות, ואמר לי שהוא לא אופטימי ושצריך לעשות בירור של הדנ"א. הבנתי שהסיכויים של ליאור לצאת חי מהתופת הם קלושים. ועדיין קיוויתי לטוב.

ביום שישי נהרו מאות אנשים לביתנו. ליאור הוכרז נעדר. בצהריים הגיע לביתי מפכ"ל המשטרה, ואמר לי שיש גופות ושלאחר בדיקת הדנ"א ניתן יהיה לדעת בוודאות אם ליאור נספה. ביום שישי ב-22:00 בלילה הגיע מפקד המחוז ואמר לי שיש התאמת דנ"א לגופה. ליאור הוכרז כמת, והכול נגמר.

מאז ששמעתי את בשורת האיוב אני מרגישה שאין לי טעם בחיים. אני בוכה כשאני חושבת שליאור מת, תחת להבות האש, שלכדו אותו, וכילו את גופו, נשמתו וחייו. אני מריחה את הבגדים של ליאור, ומשתגעת מגעגועים אליו. אני כל כך מתגעגעת. אף פעם לא נפרדנו. לכל מקום היינו נוסעים ביחד, ועכשיו הפרידה הזאת, שהיא לתמיד.

ליאור היה אמור לפרוש מהמשטרה בחודש שעבר. רציתי שיפרוש בגלל שהוא עבד מאוד קשה, מסביב לשעון, יום ולילה, שבתות וחגים. הביפרים והשיחות הליליות היו חלק מהחיים שלנו. ליאור תמיד היה זמין וזינק לכל קריאה. תמיד רצה לעזור.

לאחר התלבטות ליאור החליט שהוא ימשיך לשרת במשטרה עד חודש מארס, ואני קיבלתי את החלטתו בהבנה בגלל שהוא כל כך אהב את עבודתו. היו לנו תוכניות משותפות לחיים אחרי הפרישה. ליאור, שהיה גם אמן ופסל, תכנן בין השאר להתמסר לאמנות. רצינו לשפץ את הבית, והיה לנו חלום – לטייל באיים הקריביים ובהוואי. מהחלומות המשותפים לא נשאר זכר.  מליאור שלי נותר קבר טרי בבית העלמין בפרדס חנה, ותג.

להלוויה שנערכה ביום ראשון הגיעו אלפים, בהם בני משפחה, חברים, חברים מהמשטרה, השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', השר לשעבר אבי דיכטר, המפכ"ל, מפקד המחוז, שוטרים וחברים רבים. גם כאלה שלא הכירו את ליאור הגיעו בגלל שהעריצו את גבורתו.

על קברו של ליאור ספדו לו בתו, אבישג, המפכ"ל, ראש עיריית חדרה, חיים אביטן וח"כ יעקב אדרי. ההספדים היו כאובים. כולם מוקירים את ליאור, מרעיפים עליו מילים חמות, וכואבים איתי ועם המשפחה את נסיבות מותו הטראגי.

אני בת 40, ועברתי טרגדיות בחיים. אבל ההלוויה של ליאור הייתה הדבר הכאוב והנורא ביותר שעברתי בחיי. מסע הלוויה של ליאור היה גם מסע ההלוויה של חיינו המשותפים. נפרדתי ממנו, כשאני חנוקה מבכי ומדמעות. ישבתי ליד הקבר, מוקפת זרי פרחים והדמעות זלגו מעיני.

אמרתי לליאור 'אתה הגיבור הפרטי שלי, ועכשיו אתה גיבור לאומי. כמו השם שלך, היית האור שלי, ועכשיו האור כבה. אהובי, אתה הולך ממני כגיבור ואני לא יודעת איך אני אמשיך מכאן, כי יחד איתך הלב שלי מת'".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...