מותו של לוחם: פרידה מאיש האצ"ל יוסף מלר
הוא היה בין לוחמי האצ"ל שהשתתפו בהוצאתם להורג של שני סרג'נטים הבריטים. עד יומו האחרון סירב להביע חרטה על האירוע שהסעיר את המדינה שבדרך. לפני כשבועיים הלך לעולמו יוסף מלר מנתניה, כשהוא בן 83. "הוא רצה להציל את חבריו מהגרדום", אומרת בתו ירדנה
"הוא אמר כי את הפרשה הזו צריך לבחון בעיני התקופה", אומרת בתו ירדנה מלר-הורביץ. "הם היו אז במלחמה להשתחרר מהבריטים ולהקים מדינה".
מאות אנשים, ביניהם יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, וראש עיריית נתניה, מרים פיירברג, הגיע לחלוק כבוד אחרון למלר בחלקת לוחמי האצ"ל בבית העלמין בנתניה. רבים מהמשתתפים היו חברי המשפחה הלוחמת, כינויה של קהילת יוצאי מחתרת האצ"ל, שבה מלר היה חבר מנעוריו. עבור לא מעט מן המשתתפים מלר היה מיתוס בחייו. עם מותו, הלך לעולמו החבר האחרון בחוליה שביצעה את החטיפה, ובכך ירד למעשה המסך על תקופה.
ב-29 ביולי 1947 היו ידיהם של התליינים בארץ ישראל מלאות עבודה. בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום הועלו לגרדום שלושת לוחמי האצ"ל, אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר, שנדונו למוות בשל השתתפותם במבצע הפריצה לכלא עכו. שעות ספורות מאוחר יותר הגיב האצ"ל ותלה את שני הסרג'נטים מרווין פייס וקליפורד מרטין, שנחטפו 18 ימים קודם לכן.
פייס ומרטין נחטפו על ידי חוליית אנשי האצ"ל בניסיון למנוע את הוצאתם להורג של חביב, וייס ונקר. במשך שנים רבות נשמרה זהות המשתתפים בפרשה בסודי סודות. אנשי האצ"ל אינם ידועים ככאלה המסגירים את סודותיהם. אך לפני שנתיים, לקראת יום העצמאות ה-60 למדינה, הסכים מלר לספר לעדי לרנר, כתב זמן נתניה-חדרה לשעבר, על חלקו בפרשה. "את הפעולה הזאת היה צריך לעשות", הוא אמר בפשטות.
מלר נולד בכפר תבור למשפחה שחבריה היו מאנשי העלייה הראשונה. אחד מהורי סביו, שבח גולדמן, היה ממייסדי ראש פינה. סבא רבא נוסף היה ממייסדי יסוד המעלה. בני משפחה נוספים השתתפו בייסוד זיכרון יעקב. הוריו של יוסף, יצחק ואסתר מלר, היו ממייסדי נתניה.
לא מפתיע, אפוא, שבהיותו בן 15 זייף יוסף מלר את גילו והתגייס למשטרת הנוטרים. בהמשך הוא הצטרף להגנה
התקיפות שגילו אנשי האצ"ל נגד הבריטים באה לידי ביטוי בעקבות גזרי דין המוות שהוטלו על חבריהם למחתרת. 12 חברי מחתרת – תשעה אנשי אצ"ל ושלושה מהלח"י – נתלו בגלל פעילותם. שלושת היהודים האחרונים שנדונו למוות היו כאמור חביב, וייס ונקר, שהשתתפו בפריצה לכלא עכו במטרה לשחרר את חבריהם.
"חברי האצ"ל לא הכירו בסמכותו של בית המשפט האנגלי, ולכן במהלך המשפט הם סיפרו בדיחות", סיפר מלר בריאיון לכתב לרנר. "מתוך החמישה היו שני קטינים, ומשפחותיהם ביקשו רחמים על נפשם. לכן החליפו להם את העונש מתלייה למאסר עולם.
"אני זוכר שבזמנו עשינו חרם על אותן משפחות מכיוון שכעסנו על כך שהן הוציאו את השניים מהקבוצה של החמישה. חשבנו שאם היו חמישה, אז אולי לא היו תולים אותם. בגלל שנותרו רק שלושה אז היה להם יותר קל לתלות אותם. אבל אחרי שנים הסתכלתי על המצב אחרת. בדיעבד אמרתי לעצמי 'איך הייתה לך בכלל הזכות לכעוס עליהם. הם הרי חיים היום".
בזמן שכל העולם ניסה להמתיק גם את עונשם של שלושת הנותרים, שחיכו בבגדים אדומים של נידונים למוות לעלייתם לגרדום, החליטו באצ"ל להשיג בני ערובה משלהם כדי לסכל את התלייה. הרעיון הראשון היה לחטוף את מושל שכם דאז.
"במקרה אני הייתי זה שהעלה את הרעיון לחטוף את המושל", סיפר מלר. "ב-1942 שירתתי במשטרת היישובים ובין תפקידינו שמרנו על בניין המושל. ידענו שבכל יום חמישי המושל היה מגיע לנתניה, והתכנון היה לחטוף אותו באותו יום. בינתיים החרמנו אוטו שנלקח מתל אביב והבאנו אותו לנתניה. ומי היה הנהג? אני, יוסי מלר.
"לצערנו התוכנית נכשלה מכיוון שכשהביאו את האוטו המוחרם, ראיתי שלא היה בו דלק. הריצו בחור צעיר שייסע עם המכונית שלו להביא דלק מתחנת הדלק, אבל הזמן עבר והוא לא הגיע. בסופו של דבר, הוא חזר מתנשף וסיפר שהוא דפק את האקס האחורי באוטו, וכך נכשלה הפעולה הראשונה".
הפעולה השנייה הייתה מסובכת קצת יותר, ומטרתה הייתה לחטוף שני קצינים בריטים בכירים באמצעות זונות שיובילו אותם לנתניה. הזונות אומנם הצליחו להביא אותם עד חוף הרצליה, אך הקצינים הפגינו התנגדות חריפה ללוחמי האצ"ל שזינקו עליהם והצליחו לגרום להם לסגת מהמקום. הזמן הלך ואזל אך האצ"ל לא התכוון לוותר".
מלר, שנשמע בראיון צלול כבדולח, המשיך לספר: "גזר הדין של שלושת החברים שלנו לא שונה לרגע, והמבצעים הקודמים כשלו עד שמישהו אמר לנו שבכל יום שישי בערב באים שני אנגלים בתלבושת אזרחית לקפה גן ורד, עם יהודי בשם אהרון ויינברג. מדובר באזרח שעבד במחנה הצבאי של הבריטים בעין התכלת".
מפקד המבצע, בנימין קפלן, שנפל לימים במלחמת השחרור, החליט להוציא לפועל את החטיפה, בין היתר מכיוון שהשניים היו חיילי מודיעין. "הצרה הייתה שבכל יום שישי אני וחברתי אליה (לימים אשתו של מלר) היינו יוצאים לבלות ולרקוד באותו קפה יחד עם חנה בן-עמי (בתו של ראש העירייה הראשון של נתניה, עובד בן-עמי), יגאל פרלמן ועוד.
"בעוד אנחנו יושבים, פתאום אני רואה את הסימן שהיה לנו שאומר להגיע למקום הריכוז ליד השוק. חשבתי לעצמי מה אני עושה עכשיו, הרי החברים איתי. העמדתי פנים כאילו קיבלתי התקף ורצתי לשירותים. לאחר שחזרתי, אמרתי להם שהקאתי את הנשמה ואני מוכרח ללכת הביתה.
"אליה אמרה לי לנסות להישאר מכיוון שכל השבוע חיכינו כדי לצאת. אז עשיתי את עצמי שאני מנסה, ואז שוב רצתי לשירותים בתואנה שאני עומד להקיא. בפעם השלישית היא אמרה לי 'בסדר נלך הביתה'. כפיצוי, אמרתי לה שאם ארגיש טוב למחרת בבוקר, אלך איתם לים".
את מה שהיה בהמשך תיאר מלר: "נפרדתי מהם, ומיד רצתי למקום הפעולה רק כדי להבין ממפקד הפעולה, בנימין קפלן, שיש פנצ'ר מכיוון שלא הצליחו להחרים רכב מתל אביב. עשיתי אחד ועוד אחד, והבנתי שהוא רוצה שאביא את המונית שלי.
"אמרתי לו 'השתגעת, המונית הזאת היא פרנסה של שתי משפחות. מי לא מכיר בנתניה את המונית של יוסי מלר?' בתגובה הוא אמר לי 'טוב, אז אני צריך לבטל את הפעולה', והלך מבלי להגיד כלום. לי כמובן זה הספיק. הלכתי הביתה, הדלקתי את האוטו וחזרתי לשם".
על מוניתו של מלר, שלוחיות הזיהוי שלה הוחלפו כדי למנוע את זיהויה, עלו יוסי פרנגנטל, יהודה טרייביץ', אדי אונגר ומפקד הפעולה קפלן, כשברשותם אקדחים ובקבוק כלורופורם שנועד לשמש להרדמת הסרג'נטים בזמן החטיפה.
בלילה שבין 11 ל-12 ליולי, קצת אחרי חצות, יצא ויינברג עם שני הסרג'נטים מבית הקפה, כשבעקבותיהם לוחמי האצ"ל. "מכיוון שזאת הייתה שעת לילה יחסית מאוחרת, הרחוב היה ריק וזיהינו אותם בקלות. התקרבנו אליהם, ובבת אחת פתחנו את הדלתות. קפצנו והשתלטנו על שלושתם, ושמנו להם כלורופורם על האף כדי להרדים אותם", סיפר מלר בראיון.
ויינברג היהודי שוחרר באחד הפרסים בעיר. חברי החוליה המשיכו בנסיעתם עד שהגיעו לאזור שכונת טוברוק, והחביאו את הסרג'נטים בבונקר שנחפר מתחת למלטשת פלדמן. באותם ימים הוכרה המלטשה כזו של הבוכרים. באותו שלב, סיפר מלר, הסתיים חלקו בחטיפה.
הבריטים מצדם, הפכו כל אבן כדי לאתר את שני החיילים. הם הטילו עוצר על נתניה וערכו חיפושים נרחבים בעיר. הכוחות הבריטיים הגיעו עד למלטשה בה הוחבאו שני הסרג'נטים, אך לא הצליחו לחשוף את מחבואם.
מטרת החטיפה, בסופו של דבר, לא הושגה. ב-27 ביולי התפרסמה הודעה רשמית ברדיו קול ירושלים כי הנציב הבריטי העליון הורה לתלות את נקר, וייס וחביב. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-29 בחודש, כשכל אסירי כלא עכו שרים יחד עם הנידונים למוות את התקווה, נתלו השלושה.
"בשעה 5:00 בבוקר שמענו שתלו את שלושת הבחורים, וכל היישוב היה בהלם", סיפר מלר בעצב. "במהרה התכנסו במלון עדן כל הבכירים של האצ"ל כמו עמיחי פייגלין (קצין המבצעים של המחתרת), אברהם אסף, (ראש מטה של המחתרת) ועוד. באותה פגישה הוחלט שתולים את הסרג'נטים, ולצורך כך הוציאו אותם מהמחבוא. כך בדיעבד, סיפרו לי".
כאשר מלר נשאל אם הוא עצמו השתתף בתלייה, הוא התחמק מתשובה. "אני לא זוכר", הוא אמר בפשטות. "זה היה מזמן. סיפרו לי שהוציאו אותם לבית החרושת. היו רלסים של רכבת ועל אחד מהרלסים לקחו חבל ועשו ממנו לולאה, שמו שולחן וכיסא ולפני התלייה הקריאו להם את פסק הדין.
"כשאחד מהסרג'נטים החל לבכות והתחנן על חייו, ענו לו כי את כל התלונות שיפנה לממשלה שלו ולנציב העליון. אז תלו את הראשון ואחריו את השני, והכניסו אותם לשני שקים מתחת למיטה".
באותו ריאיון סירב מלר לחשוף מי היה האיש שהוציא להורג את השניים. "עזוב את זה, אין שמות", הוא התחמק.
מלר וחבריו נטלו את גופות שני החיילים הבריטים, והחליטו לתלות אותן לראווה "למען יראו וייראו". מכיוון שנתניה הייתה מוקפת בבריטים, אנשי אצ"ל לא הצליחו למצוא מקום לתלותם. בסופו של דבר הם נתלו בחורשה בשיכון ותיקים.
"גמרנו את התלייה, טשטשנו את העקבות שלנו עם עלי איקליפטוס. הובלתי את כולם
לתל צור, ומשם אנשים התפזרו לתל אביב. נותרנו שלושה נתנייתים במונית. אני חזרתי הביתה ונסעתי לעבודה בבוקר כרגיל".
בשעה 11:00 באותו בוקר הוציא האצ"ל הודעה למערכת העיתונים על הוצאתם להורג של פייס ומרטין. בינתיים נודע לראש העירייה דאז, עובד בן-עמי, כי האזור ממוקש. מכיוון שידע שההגנה עוזרת לבריטים בחיפושים אחר הגופות, הוא שלח את נהגו להודיע להם כי ייזהרו.
בסופו של דבר נמצאו הגופות, ואחד הקצינים האנגלים ביקש שיביאו לו חבל ולום (מוט ברזל) כדי למשוך אותן. הוא תפס את אחד העצים, נתן משיכה וכשנחתה הגופה על הפח התפוצץ הדינמיט, ריסק את הגופה ופצע את הקצין.
באותו הערב החלה המשטרה הבריטית להתפרע ברחובות תל אביב כאשר שוטרים וחיילים הסתערו באלות על אזרחים עוברי אורח וניפצו חלונות ראווה. בסוף יום ההתפרעויות נהרגו חמישה אנשים ו-27 פצועים.
שני הסרג'נטים, פייס ומרטין, הובאו לקבורות בבית העלמין הצבאי הבריטי ברמלה. באותן שעות מלר לא היה בעיר. "הייתה נסיעה עם יולדת לבית חולים בילינסון, והתנדבתי לקחת אותה", סיפר. "כשיצאתי מהעיר, רשמו את פרטיי. השארתי את היולדת בבילינסון וחזרתי לנתניה, אך לא נתנו לי להיכנס מכיוון שהעיר הייתה נתונה בעוצר. הסברתי להם שהרגע יצאתי לקחת יולדת, אך הם הבהירו לי שאי אפשר להיכנס.
"אמרתי תודה רבה וחזרתי לתל אביב. כששמענו שהוסר העוצר בנתניה צלצלתי הביתה ושאלתי את אבא שלי 'איך היונים?'. זה היה סימן לדעת אם חיפשו אותי. הוא ענה לי שהיונים בסדר, ואז חזרתי לעיר".
במשך שנים רבות לא סיפר מלר על השתתפותו באירוע. את פרנסתו הוא מצא לימים בחנות מתנות שהקים בעיר. החנות הפכה למוקד משיכה לילדי העיר. "זה היה חלום לגעת בו", אומר בשבוע שעבר אורי אפק, יו"ר הוועד האולימפי לשעבר וחברו של מלר. "הוא היה החלום של כל ילד. כולם באו לחנות שלו".
אפילו בנותיו של מלר לא ידעו במשך שנים על חלקו בפרשה ההיא. "רק כשהיינו גדולות נודע לנו על כך", אומרת ירדנה, בתו של מלר, המשמשת כמזכירת הכנסת. "ידענו רק שהוא ואמא נרתמו להקמת המדינה. הם גם התגייסו לצבא".
ירדנה מספרת כי למרות שאביה לא התחרט על מעשהו, הוא לא ראה בחטיפת הסרג'נטים מעשה שיש להתגאות בו אלא צורך חיוני. "הם רצו לשבור את הגרדומים. הבריטים נהגו להשפיל את הילידים, והם נהגו להכות את מי שהיה במחתרות.
"האצ"ל החליטו לחטוף כמה בריטים, והלקו אותם בתגובה. אז המלקות ליהודים נפסקו. ואז, כשהתרבו הגרדומים אמרו באצ"ל 'כמו ששברנו את המלקות, נשבור גם את הגרדומים'. זה לא היה מעשה להתגאות בו, אבל בקונטקסט של שנת 1947, הם רצו להציל את חבריהם מהגרדום. אחרי תליית הסרג'נטים, לא העלו עוד יהודים לגרדום".
הוא סיפר מי ביצע את התלייה בפועל?
"אבא שלי היה הנהג ובעל המונית. הוא לא רצה לומר לנו מי ביצע את התלייה. זה טוב שהפרט הזה יישאר עלום בדפי ההיסטוריה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם