הווזווז הפרענק: אלי סנדלר ידע לעשות שכונה כמו שצריך
נכנסתי לפני 20 שנה ל"פרסקו" של אלי סנדלר כאשכנזי לבן שחושב שהוא מכיר את העולם. יצאתי עם גישה עשירה יותר לחיים ועם (קצת) יותר כבוד לאינתה עומרי ולדקלון
סנדלר, למרות השם האשכנזי, הוא טריפוליטאי חם ועצבני, ואם יש דבר שהוא לא זה בתולה חסודה שמתנצלת על משהו. ההיסטוריה התל-אביבית והישראלית בכלל סידרה לסנדלר תפקיד של נקרא לזה מיזוג גלויות בין אשכנזים למזרחים, והוא בכלל לא התכוון לזה. הוא היה רק יפיוף משוגע שכל החיים רק רצה לעשות שכונה, לשתות וודקה ולרקוד עם בקבוק על הראש, ויצא לו במקרה להיות בצומת המתאים הזה, אז הוא פשוט לא הפריע. והנה אני מגיע לסיפור.
קוראים לו סנדלר כי סבא שלו יודל סנדלר היה סוחר יהודי אירופי שהגיע לטריפולי, התעסק עם הסבתא, עשה כמה ילדים ונעלם. אז נשארו הילדים ושם המשפחה סנדלר. אחר כך עלו לארץ והתיישבו במושב זיתן. הנכד אלי סנדלר היה שחקן בנוער של מכבי תל אביב ואפילו שחקן מצוין, אבל גם ניחן באישיות שלא מסוגלת לשמור על הכישרון: הוא היה חתיך מדי, הבחורות היו יפות מדי, ובלילות הוודקה זרמה במועדונים חופשי. עם הכדורגל הוא גמר עוד לפני שהיה בן 22. אז הוא עשה קצת עסקים, בעיקר באופנה, ואז פתח מועדון.
למועדון קראו "פרסקו". תגידו את השם פרסקו לאלף או אלפיים איש בארץ ועל המקום הם מתחילים לבכות מגעגועים. אבל צריך להתאפק ולא להקדים את המאוחר. המועדון היה ברחוב רמב"ם בנחלת בנימין, מול איפה שיושבת כרמלה בנחלה. זה היה מועדון של מוזיקה מזרחית, מחוץ לטווח של ווזווזים כמוני. אני עד אז הייתי עוצר ברמזור, שומע מהטייפ של המכונית שלידי יללות של איזה דקלון, מהר סוגר את החלון ואומר לעצמי איך כל המדינה הזאת הולכת לעזאזל.
יום אחד חברה הזמינה אותי ליומולדת של בעלה ב"פרסקו". גרתי עשר שנים 200 מטר משם, אפילו לא ידעתי שהמקום קיים. פתחתי את הדלת וחטפתי שוק. עשן, דחוס, צעקות, מוזיקה מזרחית צורחת, אנשים רוקדים על שולחנות - זה הגיהינום, אמרתי לעצמי. כשאנשים רעים מתים, הם מגיעים למקום הזה.
כשעשיתי את הצעדים המבועתים הראשונים שלי פנימה הרגשתי כמו ניל ארמסטרונג שעושה את הצעד הקטן הראשון של האדם על הירח. כמו ליווינגסטון מול ג'ירפות בקלהארי. כמו אשכנזי לבן סנוב מפונדרק שנקלע למקום שאמא שלו מאוקראינה והחברים שלו מפולין והבוס שלו מהונגריה לא סיפרו לו שיש כאלה בעולם.
כדי לקצר את הסיפור, שעה אחת אחר כך, כשאני מלא עד האוזניים באלכוהול, מצאתי את עצמי, אלא מה, רוקד על שולחן, מחובק עם חמישה ז'וז'ואים, וצורח עם הלהקה שהייתה על בימה זעירה, רונה שלי רונה/ רונה אותך אוהב/ אבא אלייך ישובה/ עם געגועים בלב.
למחרת בבוקר, בעצם יותר לקראת צהריים, עם האנג אובר נורא, הייתי על הטלפון לחברים לספר על התגלית. בתוך כמה שבועות השתלטנו על המקום. זאת הייתה שנת 1990. כל תל אביב הייתה ארבעה ברים בערך. בלילות חמישי היינו מתחילים בשופטים באבן גבירול. ממשיכים לביבר של דיטה בבן יהודה. משם לאבגי של משה אבגי בהלל הזקן בכרם, וב-12 מתייצבים אצל אלי סנדלר בפרסקו.
זאת הייתה הפלישה האשכנזית הראשונה למעוזי המוזיקה המזרחית. אשכנזים, בואו נודה על האמת, הרי לא מכירים שמחה מלבד שמחה לאיד, והמפגש עם האנרגיה של המוזיקה המזרחית והידיים הפתוחות של אלי סנדלר, שקידם את כולם בדרך היחידה שידע - בריקודים עם בקבוק וודקה על הראש - עשה את כולנו שיכורים.
לא האמנו ששמחה כזאת אפשרית. היינו מגיעים 50, 60, לפעמים אפילו 100 איש, מפוצצים את המקום, וסנדלר היה דוחס את כולנו פנימה, מוצא לכולנו מקום, משקה את כולנו, ויאללה, לשיר ולרקוד. היינו שם בעיקר אנשי תקשורת - שמות שהיום אתם רואים בכל ערוצי הטלוויזיה, מתנוססים בכותרות העיתונים, שומעים את קולם בתוכניות הרדיו.
התחלנו לספר על החגיגה בתקשורת. כתבנו על "פרסקו" בעיתונים, ערוץ 2 היה בחיתוליו, חיפש איך למלא שעות שידור, הבאנו לשם מצלמות שיראו את התופעה. פוליטיקאים התחילו להופיע שם. אני זוכר כמה פרקליטות מאוד בכירות ממחוז תל אביב רוקדות על שולחן בלי לדעת שעל השולחן ליד רוקד סרסור וכמה מהבנות העובדות שלו. ומהבר אלי סנדלר היה מזרים את הדרינקים, מתעסק עם אוסי הברמנית הסקסית החברה שלו, מתחתן, מתגרש, וממשיך בתחום ההתמחות העיקרי שלו: ריקוד עם בקבוק וודקה על הראש.
איפה שיש הצלחה יש חיקויים. הרעש שהקמנו גרם לכך שבתוך כמה חודשים התפשט הז'אנר המזרחי בתל אביב במהירות. כל מיני אשכנזים פתחו מקומות והתחילו להריץ ערבים מזרחים. קהל מכור של כמה עשרות לרעיה, לקולות של פיראוס ולאינתה עומרי תפח למאות, וליותר ממאות.
אבל ההשפעה הגדולה הייתה זאת התקשורתית. היא לא קרתה ביום אחד. לקח עוד כמה שנים עד שהמוזיקה המזרחית תפסה את המקום המוביל שיש לה היום בתקשורת הבידורית הישראלית, ותהליכי העומק בטח התחילו לפני "פרסקו". אבל מתוך המועדון הקטן הצפוף הזה אנחנו שלחנו את הזרועות הראשונות האוהדות לתוך התקשורת
נכנסתי ל"פרסקו" אשכנזי לבן שמכיר את העולם דרך עמודי דעות בעיתון וחושב שהוא יודע בדיוק איך העסק פועל. הגישה התקשורתית שלי כעיתונאי ועורך התעשרה והתעדנה לכל החיים על השולחנות של "פרסקו". ככה קרה, אני יודע, לעוד עשרות שהיו שם. אני לא פריק של מוזיקה מזרחית, יש שם כמויות מחרידות של זבל, אבל מאז "פרסקו" זמרים מזרחיים קיבלו אצלי אותה תשומת לב ואותו כבוד שקיבל עברי לידר.
לא כולם שם במועדון הסתכלו בעין טובה על הפלישה האשכנזית של ימי חמישי, אבל אלי סנדלר פתח ידיים לכל אורח, אם זה פרענק, שיכול להשאיר אלפיים שקל על שולחן, או אשכנזי קמצן, שיושב על בירה אחת ערב שלם. אי אפשר לדעת איך הדברים היו מתגלגלים, אבל לך תדע כמה זמן המוזיקה המזרחית הייתה מתעכבת אם לא הלב הגדול והידיים הפתוחות של אלי סנדלר.
התקשרתי אליו השבוע אחרי שנים שלא דיברנו. הצעקה שלו, "ברוש", כמעט קרעה לי את האוזן. החום שלו נשפך דרך השפופרת. רצה לחבק אותי דרך החוטים. הוא כבר עבר את ה-60. "איזה מקום היה ה'פרסקו' הזה. מכל הדברים שעשיתי הכי אני רוצה לחזור לימים של ה'פרסקו'", אמר לי בגעגועים.
"גם שחקן קולנוע היית?" שאלתי אותו. "עזוב שחקן", אמר, "ברחתי להם באמצע הסרט. מה לי ולקולנוע. תאמין לי, תן לי לחזור לימים של המועדון, לעשות את מה שאני הכי רוצה ומה שאני עושה הכי טוב". "ומה זה?" שאלתי , והוא אמר, "מה אתה לא יודע? לעשות שכונה ולרקוד עם בקבוק על הראש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם