חיזור גורלי: אחת העם לא מתאוששת מ"אמנות הפיתוי"
כשאישה לא מוכנה לשמוע "לא" מגבר היא מוצגת כחלשה ופתטית או כפסיכופטית. כשגבר עושה זאת, הוא בסך הכול "ממוקד במטרה". תובנות מפרשת "המרכז לאמנות הפיתוי"
העניין הוא כזה: שני חבר'ה החליטו להקים מוסד בו יעבירו שיעורים אשר תכליתם היא "כיצד לכבוש כל בחורה" (כך נכתב בפרסומות שלהם ברשת). קהל היעד הוא גברים ש"לא מצליח להם" עם נשים - ובהתחשב במוניטין המפוקפק של הגבר הישראלי (ובתהומות שאליהן דרדרו אותו סדרות ראליטי כמו "מחוברים"), לא מפתיע שהיו קופצים רבים על המציאה.
"המרכז לאמנות הפיתוי" (להלן - מפ"י) אינו מוסד חדש - הוא קיים למעלה משש שנים, ובאתר שלו נכתב כי שיטתו מבוססת "על ידע אקדמי מתחומי פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פסיכותרפיה, ביולוגיה ואתולוגיה". אתולוגיה , אם לא ידעתם, היא "מדע העוסק בחקר התנהגותם של בעלי חיים בסביבתם הטבעית". כן , קראתם נכון. החבר'ה הטובים ממפ"י כנראה רואים בנו חיות. עדר בהמות, אם תרצו.
צוות מפ"י מונה 12 גברים ואישה אחת. לגברים (המדריכים) נקשרים כתרים רבים של "מחקר מעמיק" ו"הבנה פסיכולוגית", אך לאיש מהם, ככל שעולה מהאתר של המרכז, אין הכשרה מקצועית בתחומים אלו. האישה היחידה בצוות "מרכזת את כל פעילותו של המרכז בצורה מסודרת ואחראית, תוך שימת דגש תמידי על חיוך מאיר עיניים, אתו היא מקבלת את הלקוחות שמופיעים אצלנו במשרדים". במילה אחת: מזכירה. טוב, איזה עוד תפקיד יכולה למלא אישה מלבד "מסודרת ואחראית" עם חיוך מאיר עיניים?
בשבועיים האחרונים סוערת הרשת סביב טקסט שכתב אחד מ"תלמידי" מפ"י, שתיאר מפגש שלו עם בחורה. העילגות במקור:
"בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק... זה מה שהם רוצות (אל תקשיבו להן). נתקלתי באינספור התנגדויות בדרך... אבל התמדתי... היא פשוט סירבה להוריד את הבגדים אבל אני קרנף עיוור... לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין... ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!! ואז... הזזתי את התחתון ימינה ובום! הבחורה בהלם תאמת גם אני... אחרי זה הכל זרם".
אם אתם לא בטוחים מה קראתם כרגע, לא צריך לחפור את רש"י מהקבר בשביל הפרשנות: אם אכן מה שהוא מתאר קרה במציאות, לי זה נשמע בדיוק כמו אונס. היא לא רצתה. סירבה מילולית, התנגדה פיזית, אבל הוא "הזיז את התחתון ימינה ובום".
הבחורה בהלם וגם אנחנו. מדריכי מפ"י, שלפני שבוע וחצי נערך כנס שלהם (ואליו התפרצו מפגינות ומפגינים בעקבות הפרסום ברשת), לא מבינים מה הבעיה.
תסכול גברי הוא עניין מסוכן - הסיכוי שלו להיגמר באלימות גבוה פי כמה מזה של תסכול נשי. קללות, מכות - וגם תקיפה מינית ואונס. ה"גברים" של מפ"י לא מוכנים לקבל עולם שבו נשים מסרבות להצעות מצדם. לכל סיר יש מכסה, כך לימדה אותם אמא, ובמפ"י - כך נראה - הלכו קדימה וקבעו שלכל תקע יש גם שקע. צריך רק למצוא את הזווית.
והרי תרגיל בדמיון מודרך לגברים: דמיינו מצב שבו אישה שחיזוריה לא נענים בחיוב מצדכם מפילה אתכם בתרגיל ג'ודו על המשטח הקרוב ותוקפת אתכם מינית. אם זה נשמע לזכרים מביניכם כמו משהו לוהט, נסו לדמיין שהמחזרת שלכם היא מחזר ממין זכר - שלאחר כמה משפטי
ב"חיזור גורלי" פוגש מייקל דאגלס את גלן קלוז ללילה אחד של סקס. מיד אחר כך הוא מנתק מגע, אבל היא לא מבינה את הרמז ומתחילה לרדוף אחריו בדרכים שנעשות יותר ויותר אלימות עד הסוף המר. כשאישה לא מוכנה לשמוע "לא" מגבר היא מוצגת כחלשה ופתטית (כל סרט בנות באשר הוא) או כפסיכופטית במקרה של "חיזור גורלי".
כשגבר עושה זאת הוא בסך הכול "ממוקד במטרה", שכמובן אמורה להיות שלו בסופו של דבר. ואם לא - זו אשמתה של האישה. היא בטח פריג'ידית. או לסבית. איך היא מעזה לסרב להצעה כל כך מכובדת? חצופה.
לשמחתי הרבה, תקופת התיכון והצבא שלי חלפה בטרם צץ מפ"י מהביבים. לא שזה חסך לי את עוגמת הנפש שהייתה כרוכה בכל מפגש חברתי או זוגי עם בני המין השני באותה תקופה: המעטים שכן נענו לחיזוריי המגושמים (מעולם לא העליתי בדעתי "להזיז את התחתון ימינה" לאלה שסירבו - לא משנה כמה כואב ומשפיל היה הסירוב) היו עדינים כדחפור די-9 ופירשו את העניין המנומס שלי (כמה נשיקות וחיבוקים) בהם כהיתר "הכול כלול".
כאשר ניסיתי להעמידם על טעותם, התנהגו כמו זוכים בפיס שהתבשרו על ביטול הפרס: דיברו אליי בזלזול, השפילו אותי בפומבי באמירות מבזות, התעלמו מקיומי מאותו רגע ואילך. ואלה המקרים הקלים. היו גם כאלה שהשתמשו בכוח פיזי.
לפי השיטות של מפ"י, הם פעלו נכון - כך יש לנהוג עם נשים אשר דוחות את הצ'ופר המדהים שהצעת להן: הזין שלך. וכקוטן הזין, כך גודל העלבון.
תכננתי לפתוח את הטור הזה במשפט "אף פעם לא חיזר אחריי מישהו מ'המרכז לאמנות הפיתוי'", אבל אז גיליתי ברשימת המדריכים את ד'. ד' למד שתי שכבות מתחתיי בתיכון. נער מדוכא ונרפה, שמצא בי עניין והחל לשלוח אליי מכתבים שגוללו, בלשון מסורבלת, את ייסוריו הסבוכים: ילד אומלל למדי שהוריו האקדמאים המכובדים היו בסכסוך גירושים מדמם ואלים שנמשך שנים. הם נהגו להשפיל זה את זה ללא הרף, בלי לפסוח על בנם.
ניסיתי להיות לו חברה נאמנה, האזנתי בסבלנות לצרותיו המייגעות, החוזרות על עצמן. היה ברור שיש לו אינטרס נוסף, לא טיפולי אלא רומנטי. אבל לי לא היה. לפני כשנתיים פגשתי אותו בתל אביב, ולא נדהמתי במיוחד לגלות שהוא חי עם בן זוג. כן, גבר. לא ברור כיצד (ומדוע) חל שינוי בנטיותיו מאז פגישתנו האחרונה, אך בדרך כזו או אחרת הוא התגלגל למפ"י כחניך וכעת הוא מדריך מן השורה.
אם אף אחד מהמדריכים במפ"י לא זקוק להשכלה כדי להפוך "מומחה לתקשורת בין גברים ונשים", אז אני בוודאי לא זקוקה לתואר בפסיכולוגיה כדי לקבוע שאת ההשפלה שהייתה מנת חלקו של ד' בבית הוריו הוא מעביר כעת למי שהוא כנראה תופס כחוליה החלשה האולטימטיבית: נשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם