מקדים תרופה: פרופ' גדעון דורון מנסה לרפא את הפוליטיקה הישראלית
הכנסת שלנו חולה, ופרופ' גדעון דורון מהרצליה, יו"ר האגודה הישראלית למדעי המדינה, יודע איך לרפא אותה. בספר פרי עטו, שייצא לאור בשבוע הבא, הוא מציע לבצע רפורמה דרמטית במערכת הפוליטית. עד שהנבחרים שלנו יחליטו לשנות את שיטת הבחירות, הוא מתמודד בגבורה עם מחלה הרבה יותר כואבת: מחלת הסרטן
ומה אנחנו יודעים על מלאכתם של הח”כים? ובכן, אנחנו מכירים את הדיונים במליאה, שלעתים מתלהטים ויוצאים מכלל שליטה (אחרי הכול, בתוך עמם יושבים הח”כים הנכבדים); את ישיבות הוועדות השונות המשמימות והטרחניות (שבהן, אגב, מתבצעת עבודת החקיקה האמיתית); ואת החוקים שמתפרסמים חדשות לבקרים.
במבט חטוף, ההתנהלות של הכנסת אינה שונה מבתי נבחרים אחרים בעולם: הפרלמנט הבריטי, האספה הלאומית בצרפת או הקונגרס האמריקאי. אתם יודעים, פוליטיקה. אבל מתברר כי הכנסת חולה. חולה מאוד.
פרופ’ גדעון דורון (65), יו”ר האגודה הישראלית למדעי המדינה ותושב הרצליה, מאבחן את שורשי המחלה. “המצב הפוליטי הקיים בארץ מייצר חוסר יציבות”, הוא אומר השבוע.
“קיים נתק בין הבוחרים לנבחרים. הבוחרים לא מכירים את הנבחרים. ממילא אין אחריותיות (הכוונה ל־accountability, מונח מתחום המדיניות הציבורית המחייב גופים ציבוריים לתת דין וחשבון לציבור על פעולותיהם) בין הבוחרים לנבחרים. אם ניקח את האסון שהיה בכרמל, מי נושא באחריות? על זה יש ויכוח שמתעצם מיום ליום”.
הבעיה מובנת, אבל מה גורם לה?
“שיטת הבחירות לכנסת היא שיטה לא יעילה. לפי נתונים סטטיסטיים אפשר לראות שהממשלה מתחלפת בכל 18 חודשים בממוצע ומנכ”לים מתחלפים מדי 20 חודשים. אי אפשר לתכנן כך לטווח ארוך. כל שר חדש רוצה ליישם את המדיניות שלו. זה ניכר בכל משרדי הממשלה. מה שאנחנו רוצים זו מערכת יציבה, שתעבוד לפחות ארבע שנים”.
השבוע ייצא לאור ספרו החדש של דורון, “בחירות אזוריות בישראל”, שבו הוא מציע רפורמה דרמטית למערכת הפוליטית. במסגרת הרפורמה תחולק הארץ לעשרות אזורי בחירה שבהם ייבחרו חברי הכנסת.
החוקים המסדירים את הליך הבחירות ברורים. חוק יסוד: הכנסת קובע כי “הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות”, וחוק הבחירות לכנסת קובע כי שטחה של מדינת ישראל הוא אזור בחירה אחד. עזבו את המילים המפוצצות של החוקים הללו.
"המשמעות שלהן אחת: בשיטת הבחירות הקיימת, השיטה הארצית, כל בעלי זכות הבחירה בוחרים את נציגיהם היישר לכנסת. המלצרית מאילת, הרב מירושלים והקבלן מטייבה מצביעים כולם, באופן ישיר, לאותו גוף. עד כאן הכול ברור. זו הדרך שבה מתקיימות הבחירות במשך יותר מ־60 שנה.
את התוצאה כולנו רואים. החברה הישראלית, המתאפיינת בשסעים רבים,
“המערכת הפוליטית אינה מתפקדת כפי שראוי שתתפקד”, כותב דורון בספרו (שבכתיבתו השתתפו חוקרים נוספים ממדעי המדינה, בהם העיתונאי ד”ר בועז שפירא וד”ר אסף מידני, המרצה בחטיבה לשלטון מקומי במרכז הבינתחומי). “ביצועי הממשלה כושלים וייצוג האזרחים נמצא חסר.
"דוד בן־גוריון, האיש שמנהיגותו הובילה להפיכת החזון הציוני למציאות פוליטית, הבין היטב את הכשלים הנובעים משיטה פוליטית שהתאימה אולי, לדעתו, למציאות הגלותית של התנועה הציונית”.
דורון טוען כי במצב הנוכחי, כשיש שתי מפלגות גדולות הזקוקות לקולות כדי לשלוט, וביניהן מפלגה קטנה שיכולה ללכת עם כל אחת, יש למפלגות הקטנות המון כוח.
“השיטה הקיימת בארץ היא שיטה שמפלגת את הציבור. זו שיטה שמחדדת את ההבדלים, לא מצמצמת אותם, וזו אחת הבעיות הכי גדולות שיש לנו. כל מפלגה מחפשת את הנתח שלה. לכן יש לנו עשר מפלגות ויותר בכנסת. בשיטה האזורית אתה צריך לאחד כוחות ולגשר בין תפישות העולם השונות של המפלגות כדי שיהיה לך ייצוג. השיטה הזאת יותר מאחדת מאשר מפצלת”, מסביר דורון.
שיטת הבחירות הקיימת בישראל מעודדת סקטוריאליות, לכן אפשר למצוא בכנסת לצד מפלגות הימין והשמאל – הקיימות בצורה זו או אחרת בכל פרלמנט בעולם – גם מפלגות המייצגות פלחים מסוימים בחברה: מפלגה חרדית אשכנזית, מפלגה חרדית ספרדית, מפלגות דתיות, מפלגת עולים מחבר העמים ומפלגות ערביות.
“בתחילת שנות השמונים החליט יהודי חכם ומבוגר מאוד, הרב אליעזר שך, לנצל מעט את השיטה הפוליטית בישראל לקידום האינטרסים הסקטוריאליים שאותם שאף לקדם. לשם כך הקים את ש”ס, מפלגה עדתית מזרחית־ספרדית, שב-1984 זכתה בארבעה מנדטים. שניים מתוך המנדטים האלה הגיעו מתומכיו הליטאים של הרב המכובד.
"מאז, אף שהסקטוריאליות ליוותה את הפוליטיקה הישראלית והציונית מאז שלהי המאה ה-19 היא נעשתה לגיטימית יותר מבחינה ציבורית, זאת למרות העובדה שהדגישה הבדלים במקום לטשטשם. ההשפעה הסקטוריאלית, או במונחים פופוליסטיים ‘הסחטנות של המפלגות הקטנות’, הביאה לא אחת להטיית המדיניות הציבורית בניגוד להעדפות רוב הבוחרים.
“ש'ס ה’ספרדית’ כמובן אינה המפלגה הסקטוריאלית היחידה. אפשר לכלול בקטגוריה זו את כל המפלגות הדתיות, ה’רוסיות’, ה’ערביות’, תומכות בהתנחלויות ואחרות. מפלגות אלה מעודדות, בייחוד בעת מסעי בחירות, חוסר סובלנות כרוני כלפי המפלגות האחרות. היריבות בין המפלגות ה’רוסיות’ והנציגות הספרדית היא מן המפורסמות, כך גם ידועות מלחמותיהן האלקטורליות של מפלגות המרכז במפלגות המייצגות את הדתיים”, כותב דורון בספרו.
וכאשר הכנסת מפוצלת, מפולגת ומשוסעת כל כך, היא מתקשה לבצע את תפקידה – חקיקת חוקים.
אל הוואקום שנוצר נכנסה הביורוקרטיה.
“הדמוקרטיה הפכה לדמוקרטיה ביורוקרטית. נוצרו מוקדי כוח אחרים ליד הכנסת – פקידי האוצר, בית המשפט, מערכת הביטחון, אילי ההון”, מסביר דורון. “הכנסת איבדה את כוחה וכרגע הביורוקרטיה שולטת. משרד המשפטים השתלט על הכול”.
ככל שמספר הסיעות בכנסת עולה, רמתם של חברי הכנסת, לא נעים לומר, יורדת. “יש חברי כנסת שאני מתבייש להיפגש איתם. זאת מערכת בינונית”, מוסיף דורון. עובדה זו כשלעצמה אינה רעה או טובה. חברי הכנסת מייצגים את העם, וכשם שיש בישראל אנשים חכמים לצד טיפשים, אפשר לראות בכנסת פרופסורים חכמים ונשואי פנים, לצד כאלה שבקושי סיימו בית ספר עממי. זוהי, לטוב ולרע, הדמוקרטיה.
הדרך לריפוי, ואת זה יודע כל רופא, עוברת דרך אבחון המחלה. אחרי שבעייתה של ישראל אובחנה, צריך למצוא את התרופה. לדברי דורון, שינוי שיטת הבחירות יכול לרפא את הליקויים בתפקודה של הכנסת. על פי הצעתו, ייבחרו חברי הכנסת לבית המחוקקים בשיטת בחירות חדשה:
הארץ תחולק ל-90 אזורי בחירה ובכל אחד מהם ייבחר נציג אחד. הקולות של המועמדים שיפסידו יחולקו בין 30 המושבים הנותרים. מסובך? זה כבר עניין של השקפה. ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה (לצד סלובקיה) שבה אין בחירות אזוריות. אם ישראל תמשיך בשיטת הבחירות הארצית, המערכת הדמוקרטית תקרוס.
פרופ’ דורון מציג בספרו את הצעת החוק לבחירות אזוריות, שהוגשה בשנת 2008 על ידי חברי הכנסת אופיר פינס, איתן כבל, גדעון סער ומנחם בן־ששון. על פי ההצעה, תחולק הארץ ל־60 אזורי בחירה שבהם ייבחרו מחצית מחברי הכנסת, והיתר ייבחרו באופן ישיר. דורון מציע, כאמור, גישה רדיקלית עוד יותר. 75 אחוז מחברי הכנסת ייבחרו בבחירות אזוריות, ורק רבע ייבחרו באופן ישיר.
לצד הבחירות האזוריות, הציע דורון לעבור גם לשיטת שלטון נשיאותית לפי שיטה זו יש מערכת של בלמים ואיזונים יעילה שמאפשרת לשלטון לפעול טוב יותר. “אני רוצה שהכנסת תחוקק וראש הממשלה יבצע. פשוט מאוד”.
זה רעיון יפה, אבל איך מוציאים אותו לפועל? מה הסיכוי שחברי הכנסת יסכימו לרפורמה כזאת?
“כתבתי על כך בעבר ספר עב־כרס, שכלל הצעת חוק של חיים רמון, ויש לי עוד הצעת חוק. מה זאת אומרת איך עושים זה? דיברתי עם 40 מבכירי הח”כים. הם מתחננים, תן לנו ארבע שנים לעבוד. אבל אתה לא יכול להנהיג משטר נשיאותי בלי חוקה, וכך מרוויחים משהו נוסף”.
אבל אין חוקה. כבר ב־48’ האספה המכוננת אמורה הייתה לכונן חוקה. איך תכונן חוקה עם כל השסעים שיש אצלנו בחברה?
“יש שסעים בחברה הישראלית. ריבונו של עולם, התרגלת לסטטוס־קוו, ואתה אומר זה מה שיש. זה פחד אלוהים, כי יום אחד זה יתמוטט לך. אנחנו חיים מכוח האינרציה. זה הכוח הכי חזק ביקום”.
זה טוב אם אתה יודע לאן הוא מגיע. זה רע אם אתה נתקל בקיר.
“אתה צודק”.
בארצות־הברית, בריטניה וגרמניה יש שיטה של שני גושים פוליטיים. זה מבטיח יציבות. העובדה שיש בארץ הרבה מפלגות היא זו שגורמת לחוסר היציבות ולא בהכרח שיטת הבחירות.
“יש שסעים, אבל הם מועצמים ומחודדים על ידי השיטה הקיימת. אם נמשיך עם המצב הקיים זה רק יתעצם. שים לב, קצב המשברים רק הולך וגובר. תסתכל על השבועות האחרונים. השיטה הקיימת מדגישה את ההבדלים. מה שאני מציע זה לטשטש את ההבדלים. התרגלנו לכך שמערכת היחסים בינינו מכוננת דרך הפריזמה של הפערים”.
דורון אינו האדם הראשון, הן במערכת האקדמית והן בפוליטיקה הישראלית, שמקדם את הבחירות האזוריות. “הראשון שהבין שיש בעיה היה בן־גוריון”, הוא מספר.
“הוא ניסה בעצמו כבר מ־1947 ליישם מערכת אזורית כדי להגיע למצב של שתי מפלגות, קואליציה ואופוזיציה, כמו במודל הבריטי. בכנסת הראשונה הנציגים היו צריכים לשבת, לכונן חוקה ולקבוע את שיטת הבחירות.
"אבל מכיוון שלמפא”י היה הרוב באספה המכוננת הם מיד התחילו לנהל את המדינה. בן־גוריון דחף עד 1958 את רעיון הבחירות האזוריות. הוא נכשל לחלוטין. גם ערי ז’בוטינסקי, הבן של זאב ז’בוטינסקי, היה בעד השיטה האזורית”.
כדי להעביר את המסר שלו לציבור, הקים דורון מפלגה בשם “הישראלים”, שהתמודדה לכנסת בבחירות שנערכו בשנת 2009. זו הייתה מפלגה עטורת שמות מכובדים של חוקרים ואנשי אקדמיה.
המפלגה ביקשה להעלות לסדר היום הציבורי את סוגיית דחיפות הצורך ברפורמה במבנה המשטר ובשיטת הבחירות בישראל, אך נאלצה להסתפק ב־865 קולות בלבד, הרבה פחות מהמפלגה ההזויה והמגוחכת של ניצולי השואה ופליטי עלה ירוק. “נראה לך שרציתי להיכנס לכנסת?”, אומר דורון. “רציתי רק להעביר את המסר של הצורך בשינוי שיטת הבחירות”.
עושה רושם שלא יותר מדי אנשים הקשיבו לך.
“הציבור שמע את מה שיש לי לומר בטלוויזיה וברדיו, אבל זה לא בסדר העדיפויות שלהם. אני ביטאתי את המצוקות ואת אי הנוחות והצעתי פתרון”.
אם היית באמת רוצה להעביר את המסר שלך, היית צריך ללכת לבית “האח הגדול”.
“הייתי ארבע שנים יו”ר הרשות השנייה. אתה מספר לי על הכוח של הטלוויזיה?”.
לצד פעילותו לקידום שינוי שיטת הבחירות, פיתח דורון את “מדד החוסן החברתי” עבור הכנס החברתי של שדרות. אחד ממרכיביו של מדד זה הוא מדד השחיתות. את המדדים הללו פיתח דורון בעקבות בקשתו של האלוף (במיל’) עוזי דיין, המכהן כנשיא כנס שדרות. באחרונה אף זכה דורון בפרס הוקרה מיוחד על כך. “הכנסתי לתוך המדד הזה כל מיני מדדים כמו פרנסה וחינוך”, הוא מסביר.
ויש לנו חוסן חברתי?
“כן, ברגע ש־80 אחוז מהחברה אומרים שהם לא יעזבו בשום מחיר, אז יש חוסן חברתי”.
המדד הזה כולל גם התייחסות לשחיתות.
“לא אהבתי את ההתעסקות במדד השחיתות, כי ידעתי שזה יגזול את כל תשומת הלב. וזה מה שקרה בסופו של דבר”.
איך מודדים שחיתות?
“שואלים אנשים כמה פעמים בשנה האחרונה נפגשת עם אנשים שקשורים לשחיתות. המספר מדהים. אחד מכל שמונה אמרו שהם נתנו שוחד. זה נורא”.
אז ישראל היא מדינה מושחתת?
“לא. אנחנו לא מדינה מושחתת”.
נו, אז למה יש לנו דימוי כזה?
“כי מכל פיפס אנחנו עושים רעש. ככה אנחנו אוהבים. כמו ש’האח הגדול’ זו תוכנית שולית שהופכת למרכזית בחיים שלנו, ולקויות ונכויות של אנשים הופכות לבידור”.
מה שאתה אומר בעצם זה שהתקשורת מעצימה את כל נושא השחיתות?
“כאלה אנחנו”.
לצד מאבקו לשינוי שיטת המשטר ולחיזוק השלטון בישראל, מנהל דורון מאבק אישי וקשה – מאבקו במחלת הסרטן שהתגלתה בגופו בסוף השנה שעברה. “אכלתי אותה”, הוא אומר בנימה של השלמה. “גילו לי סרטן המעי הגס. זו מחלה שפוגעת באחד מכל תשעה אנשים. אני מקבל טיפולי כימותרפיה וארביטוקס. זו תרופה שמחסלת את התאים הסרטניים”.
איך מצליחים להתמודד עם המחלה?
“בעזרת הרבה אופטימיות. למזלי, הרפואה כיום מודרנית. מאז שגילו את הגנום האנושי, המצב השתפר. גם סל הבריאות טוב יותר. אבל השבוע הייתי בטיפול, ונאלצתי לשלם על הצילומים, וזה לא קל. אם לא היה לי כסף, היה גרוע יותר”.
איך גילית את המחלה?
“גיליתי אותה בדצמבר שעבר. עוד קודם לכן לא הרגשתי טוב, אבל הרופאים אמרו ש... עזוב, אין מה לדבר על זה”.
אתה יודע, למרות המצב הבריאותי הלא קל שלך, אתה נראה אופטימי.
“כן, אחרת איך אבריא? אני גם אופטימי לגבי יתר הפעילויות שלי. באנו הנה לבנות מדינה ולברוח מהחרא.
"ותאמין לי , היו לי ג’ובים מצוינים בארצות־הברית והכול היה שם סבבה, אבל יש פה איזו תחושה שונה. כמעט מטאפיזית. זה שלך. תחושה אחרת לגמרי. אז התפקיד של כל אחד הוא לבוא ולעזור לבנות הלאה. זה הבית הלאומי שלנו, ואנחנו צריכים לראות מה אנחנו עושים כאן”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם