ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

קיצור תולדות הטפט: מעצמת הטפטים של תל אביב חוגגת 60

החל מהפריחה הגדולה בשנות ה-60, דרך ההאטה בשנות ה-80 וכלה בתחייה העכשווית - "גולדשטיין טפטים" תמיד הייתה שם. בריאיון לרגל יום הולדת 60 לחנות שברחוב בוגרשוב, מספרות יורשות העצר על חשיבותם של קירות מסוגננים ועל הלקוחות המפורסמים

הלקוחות המפורסמים של מעצמת הטפטים "גולדשטיין טפטים" (וליתר דיוק: "גולדשטיין גלרי טפט") זכו תמיד לשמירה קנאית על פרטיותם. "אבא שלי מעולם לא תיעד שום דבר או שמר את המידע לעצמו", אומרת עלייה גולדשטיין, בתו של מייסד החנות משה בן אפריים ז"ל.

"הלקוחות נהנו מפרטיות, והוא אסר עלינו לפרסם משהו. תמיד אמרתי שצריך לשים שלט כמו שעושים בחוץ לארץ: "כאן קנתה גולדה מאיר", אבל הוא מעולם לא חשב בשנות ה-60 לתעד את רמי הדרג שעוברים כאן".

ומפורסמים - אכן היו. מתברר שטפטים לקירות, גם אם לחלק מהקוראים לא ברור מהי מטרתם, היו והם עדיין מצרך מבוקש בבתים של תל-אביבים וידוענים רבים. "אני הכי אוהבת את השחקנית שרית וינו-אלעד", אומרת יונית גולדשטיין, הנכדה של משה ודור שלישי בהנהלת החנות.

"שרית מביאה לפה את כל הבוהמה ומייעצת להם מה לשים על הקיר. האישה הזו היא שחקנית בטעות. היא הייתה צריכה להיות מעצבת. עד היום היא הביאה אלינו את מאיר בנאי, דץ ודצה, "הצל" יואב אליאסי. הזמר שלומי סרנגה שם בסלון שלו ציפורים ענקיות, טפט מדהים לאנשים עם ראש אחר לגמרי. גם ארקדי דוכין קונה אצלנו. הסלבים הם בדרך כלל אנשים נורא נחמדים וצנועים בלי דרישות מיוחדות. לפעמים הם כאלה שקטים שאני פשוט לא שמה לב שהם בחנות. באמת אנשים מקסימים".

מה לגבי פוליטיקאים? גם הם חובבי טפטים?
עלייה: "חבר הכנסת הידוע אברהם שפירא היה לקוח שלנו. אחריו הגיעה כל משפחת שפירא לקנות טפטים. הם היו אנשים אמידים וחשובים מאוד, וכל הציבור הדתי הגיע אחריהם לקנות טפטים. בעקבותיהם הגיעו אלינו הרבה מאוד לקוחות מהעשירון העליון, יהלומנים, פוליטיקאים ואנשי עסקים.משפחת אייזנברג לדוגמה הכניסה אותנו למאיון העליון.

"הלימוזינה הייתה מורידה את בני המשפחה ומחכה בפתח החנות. הם תמיד היו לבושים בבגדים שלא ראו פה. האייזנברגים חיו שנים רבות ביפן, והבית שלהם היה מעוצב בהשפעה זו. בשנות ה-60 הם רצו טפטים משלימים בסגנון יפני עם קש ובמבוק, וזה היה פרויקט של מאות מטרים של טפט. ליווינו את כל הדקורציה בסביון".

למי היו דרישות משוגעות?
יונית: "עופרה חזה. היא הגיעה עם מעצבת וביקשה שאף אחד לא יהיה בחנות כשהיא נמצאת. זה היה לי שוק, תדהמה ממש. בגלל זה אני זוכרת את הכניסה שלה לכאן מאוד חזק. היא הודיעה לכל הלקוחות שכולם עוזבים את החנות כי היא בוחרת לבד. עפרה הגיעה מוקדם בבוקר והתיישבה לבחור טפטים לבית שאליו עברה לאחר החתונה. הביקור שלה אצלנו לא היה רחוק מהזמן בו חלתה ונפטרה. כששמענו שמתה היינו בהלם".

עלייה : "גם אורה הרצוג הייתה לקוחה צנועה ואדיבה. בחרה בדרך כלל דוגמאות שקטות מאוד בגוונים בהירים. הנשיא לא הגיע אתה. הטפטים הלכו מכאן לבית הנשיא בתל אביב ובמעון הרשמי בירושלים. היא קנתה דברים לכניסה לבית. אישה נחמדה ואדיבה".

האימפריה, החוגגת השנה 60, החלה את דרכה בשנת 1950 כחנות קטנה לממכר וילונות ברחוב הרצל 16. משה בן אפריים היה איש עסקים קטן ושמרן, שהקפיד למכור סחורה איכותית שתאמה את טעמו האישי. לא פעם סירב להכניס לחנות טרנדים אופנתיים שעליהם היה יכול לגזור קופון שמן, רק משום שסבר שאינם יפים מספיק. לימים התחתנה בתו עלייה עם שמוליק גולדשטיין, והזוג הטרי לקח את העסק המשפחתי צעד ענקי קדימה. בשנות ה-60 צדה עינם טפטים צבעוניים בתערוכה באירופה, והם החליטו לנסות ולשלב אותם בעסקו של האב.

בימים שבהם גליל טפט והדבקה עלו 50 לירות ארץ-ישראליות, מי חשב שהטפטים של גולדשטיין יעטפו את קירות בתי המלון מהשורה הראשונה (הילטון, דן), תאטראות (הבימה, הקאמרי, גשר) והפקות טלוויזיה ) " נשות הטייסים", " עבודת בית", " השיר שלנו", תכניות אוכל. ("הווילונות נשארו מאחור והטפטים התחילו לרוץ כשראינו את הפער ברווח של החנות. על קיר טפט אחד הרווחנו יותר מעל חדר שלם של וילונות. באותה תקופה ויתרנו על הווילונות והפכנו לעסק מוביל לטפטים", מסבירה עלייה.

אבל ההתחלה הייתה לא קלה. "אבא שלי לא רצה להכניס טפטים לחנות שלו", היא מודה. "זה היה תחום לא מתוחכם בזמנו, והיו בארץ שמועות על הדבקת הטפט לקיר באמצעות עיסת קמח ומים שמזמינה תולעים ופשפשים. הסברתי להורים שלי שראיתי בחו?ל טפטים עם דבק מיוחד שיש בו חומר דוחה חרקים, ואין עם זה בעיה. עוד לפני הטפטים הייתה שיטה של מתיחת בדים עם לייסטים לקירות. זה היה עסק יקר והבאנו את הטפטים כדי להוזיל עלות לקונה".

משנת 1965 הטפטים כבר נכנסו לכל בית בישראל. הטרנדים השולטים בימים ההם היו ציורי קומקומים קטנטנים או פרחים ורדרדים בסגנון פולני. "היו נגיעות בקיר אחד או שניים בהתחלה", נזכרת עלייה. "כשראו שזה בסדר - לא היה בית שלא שמו בו טפטים בכל הבית. היו דוגמאות חלקות ופסים וציורים של חיטה".

בשנת 1969 עברה החנות לרחוב בוגרשוב 55 בתל אביב, ובשל הצניעות המופגנת של בעליה עברה רק בשנה האחרונה שיפוץ הראוי למותג בתחום עיצוב הבית. בתחילת שנות ה-80 נעלמו הטפטים מהנוף למשך שני עשורים. את מקומם תפסו צבעי קיר רחיצים, טכניקות שפריץ כמו טמבורטקס וצביעת ווש. היום, בדיעבד, חושפת המשפחה כי האחראים לסילוק הטפטים היו השיפוצניקים שהדביקו טפטים בדרך לא מקצועית, וכך שוכנע הישראלי שטפט הוא חומר זול ובלתי עמיד. זאת אף שהיום הטפטים המובילים בשוק יכולים להגיע למחיר מפלצתי של 1,400 שקל למטר אחד ועמידותו על הקיר כ-20 שנה.

"היו בזמנו 20 חנויות טפטים בבוגרשוב, אבל השיפוצניקים והמדביקים הבלתי מקצועיים פגעו בענף", אומרת עלייה. "הם שיווקו טפטים מנייר דק וזולים מאוד, ועם השנים הם התקלפו. ככה יצא שבשנות ה-80 אף אחד לא האמין בטפט. זה היה שם נרדף להזנחה וחוסר שלמות בלי שום צדק. בדיוק הפוך ממה שהיה צריך להיות וממה שקורה היום. טפט יכול לעמוד על קיר גם 20 שנה בלי שינוי.

"בגלל החובבנות הזו של אנשי מקצוע ושיפוצניקים שחושבים שהם יודעים להתקין טפטים-כל השוק הלך לכיוון של צבע וטמבורטקס, סוג של שפריץ גס על הקיר. לאט-לאט החנויות סביב נסגרו בזו אחר זו. התפרסם שטפטים זה דבר שיצא מהאופנה ואין יותר. אנחנו שרדנו כי האסכולה הגבוהה יותר האמינה בטפטים שראו באירופה ובארצות הברית. לעשירון העליון הייתה תמיד התרבות של להלביש את הקירות, לדקדק בפרטים ובזכותם החנות שלנו שרדה".

היום הטפטים פורחים.
"יש פריחה אדירה כבר שבע או שמונה שנים", מצהירה שרית קרייתי, הבת האחראית על תהליך היבוא וליווי פרויקטים. "אנחנו לא רצינו לפרסם יותר מדי כי חששנו שיבואו ויפתחו לידנו עוד ועוד חנויות. לאבא שלי הייתה החשיבה של פעם. על כל פעולות השיווק שלנו והכנסת אדריכלים לחנות-אבא שלי אמר 'אתם יורים לעצמכם ברגל'. אם תשווקו יקומו עוד מתחרים. מצד שני זה נהדר. כשלכולם יש פרנסה אנחנו מרגישות שהצלחנו".

עלייה : "אנחנו מביאים סחורה יקרה ואיכותית. אנחנו שומרים על הכבוד. אני מקפידה גם על הרמה של המדביקים. לטפט של 950 שקל מחומר מסוים יש רק שני מדביקים מקצועיים שאני ארשה להם לבצע את העבודה. צריך להכיר סוגי דבק וכמויות. לא כל אחד יכול".

גולדשטיין מציגים טפטים של החברות "אומקסקו" הבלגית, "מאהרבוג" הגרמנית, "אייפינגר" ו"בי.אן" ההולנדיות ועוד כמה מארצות הברית. הסינים עדיין אינם שחקנים בשוק הזה בו איכות המוצר היא קריטית. הטפטים הדקים שלהם נתקלים בקשיי חדירה עצומים לשוק בו שולטים ביד חזקה גדולי המעצבים. הקולקציה בבוגרשוב כוללת מאות דגמים, ועל הלקוח להמתין עד חודש מראש לגלילים, שמגיעים בעשרות משלוחים אוויריים בחודש.

מה הדבר הבא בטפטים?
עלייה: "הדבר הבא, לפי מה שאני רואה, זה טפט עשוי בד. זה דבר מדהים שמתאים לחדרי שינה וסלונים. אנחנו עוסקים כל הזמן בשאלה מה הדבר הבא. כשטפט נהיה לדגם לוהט בשוק זה אומר שכבר מכרנו אותו בטונות. אנחנו רואות שנתיים קדימה. אורך חיים של טרנד בטפט הוא שנתיים, כלומר כשמשהו מתחזק הוא כנראה כבר בדרך החוצה".

מה עושים עם כל חסרי ההבנה שעושים תאונות עיצוב עם טפטים מזעזעים?
"זה בהחלט קורה. לפעמים יש פה בחנות בחירות שאני כועסת עליהן, אבל לא יכולה לומר מילה. כאשר לקוח מגיע עם אדריכל, אני מחוץ לתחום. לא מתערבת. כדי להצליח בעיצוב טפט צריך להחליט על הסגנון של הבית כולו. לשים טפטים בסגנון אנגלי כבד - זה נורא אם הבית לא עוצב בסגנון הזה.

"לפעמים לקוח רוצה להעתיק טפט שראה אצל השכנים, אבל לבית שלו זה לא ממש מתאים. הרבה פעמים לא חיים עם זה בשלום ומורידים. מי שלא מבין, מוטב שיתייעץ".

אומרים שביקור של בני זוג בחנויות עיצוב מעלה את הסיכוי לגירושים.
"או-הו, איזה מתחים ומריבות רואים פה. לא אשכח מקרה שהיה לי דווקא משנת 1973. בעלי היה בצבא ואני ישבתי עם זוג רוסי. היא רצתה טפט אדום. הבעל שהיה מלח בים לא הסכים. הוא אמר לאשתו שבכל העולם הוא רואה טפט אדום רק בברים ובבתי זונות.

"האישה התעקשה 'הבית שלי זה לא בית זונות ואני רוצה טפט אדום'. אחרי רבע שעה של ויכוח הוא נתן לה מולי שתי סטירות לחי. אני הייתי המומה והם עזבו את החנות. למחרת הגיע הבעל לבד. הוא קנה את הטפט האדום ואמר לי - 'אני קונה לה את הטפט אבל אותי היא לא תראה יותר'.

"הרבה פעמים אנחנו רואים בעיות בין בני זוג בגלל בחירה של טפט. לפעמים זה נראה שמכאן הם הולכים ישר לרבנות. היה מקרה שהבעל והאישה כבר החליטו על הטפט, ואז הבעל מסרב להזמין כי אימא שלו צריכה להגיע ולתת את הסכמתה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...