הזמר אדם: בגלל הזהות המינית שלי אין לי ילד
ערב השנה החדשה ישב יונתן אסתרקין לשיחה על הבר עם אדם, גיבור ילדותו משנות ה.80- בתפריט: התפקיד האחרון בהצגת הילדים, האמונה בכוחות עליונים והכמיהה הגדולה לילד
התגובות נעו בין תגובות מרושעות, כמו "זה לא משנה קוקי, אף אחד לא יקרא את זה,“ למשעשעות - כמו "תראיין אותו בעבר“/“בשנות ה“/“80-במפעל לייצור בנדנות/“ "בתוך ארון“ - ולפרקטיות "בגנקי,“ "בקולוסאום“ וכך הלאה.
הבחירה נפלה בסוף על הבר החביב "פיץ בר“ ברחוב לילינבלום סתם כי המערכת סידרה. אבל ההיענות הוכיחה שוב כמה אדם, חיים כהן, הוא אלמנט מיתולוגי אצל ילדי שנות ה.80-
לעומת זאת אצל הברמנית, ילידת שנות התשעים ללא ספק, לא היה מושג ירוק מי זה. "אני פוגש את אדם,“ אמרתי לה. "מי זה“? "אדם הזמר.“ "איפה הוא שר“? ויתרתי.
אדם נכנס לבר בטרנינג וסווטשרט עם קפוצ‘ון וכולו רעננות פוסט-אימון. הוא נראה טוב. אתלטי, עיניים כחולות, צעיר מ51- שנותיו. חיי לילה אינם זרים לו. הוא היה הבעלים הגאה (משחקי מילים על אחריות הקורא בלבד) של מועדוני לילה, מופיע קבוע ב“גנקי,“ בליין מפוצץ של מוזיקה ישראלית בחמישי בערב.
הוא מעשן כמעט בשרשרת ושותה ג‘ין וטוניק במהירות. "כשאני כבר שותה, אני שותה הרבה,“ הוא צוחק. "לא לעתים קרובות, אבל
אחרי הריאיון הוא נוסע לגלי צה“ל ביפו להשתתף ב“ציפורי לילה“ עם רועי בר נתן. אני תוהה אם להצטרף אליו לתחנה ביפו. מצד אחד נשמע מגניב. מצד שני אני עייף. "ספר לי על זה,“ הוא משתתף בקיטורים. "בהצגה שאני משתתף בה, ’אליעזר והגזר,‘ היה לי מופע ראשון היום בשעה תשע בבוקר.“
מה אתה עושה ב“אליעזר והגזר?“
"יש לי תפקיד אורח קטן ומקסים של הדחליל. בונים דחליל שיפחיד את הציפורים. הדחליל הוא מעץ ואז באפקט של תאורה הוא נעלם ואני מופיע במקומו בלי שהקהל יראה. אני מכוסה בתופים אלקטרוניים, מתופף על עצמי ועושה נאמבר. בחנוכה זה היה שתייםשלוש הצגות ביום. קריעה, אבל מרשים מאוד את ילדי ישראל.“
הציניות שלו היא עם מידה של מודעות וגיחוך עצמי, אבל בלי מרירות ועם המון כוונה אמיתית. נושא הירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בקריירה שלו כבר נטחן עד זרא ואין צורך להכביר מילים. הוא אומר בצורה הפשוטה ביותר בהקשר הזה שכן, ברור, נחמד יותר להיות פופולרי ומצליח יותר, אבל יש מחיר שהוא לא יכול לשלם. "כל ההיסטריה שהייתה סביבי בזמנו? אני לא יכול לחיות ככה,“ הוא מחייך.
"בהוויה שלי אני אדם פרטי וסוג של ביישן אפילו, והיה קשה לי עם זה. ברמה של ממש מעיק על החיים. ואז מה הטעם שיש לך כסף והצלחה אם אתה סובל מהחיים שלך?
"לא שאני מנסה לצאת איזה צדיק. כשאני מוציא דיסק אני רוצה שיקנו, ברור. אבל יש מחירים שלא שווה לי לשלם. וחוץ מזה, זה לא בדיוק שזה בידיים שלי. לא החלטתי יום אחד להיעלם. הירידה בפופולריות קרתה. זהו. אפשר לקבל את זה ולהמשיך הלאה ואפשר להיות ממורמר. המציאות לא תשתנה.“
לאורך הישיבה שלנו במקום ניגשים אליו כל מיני פליטי "כוכב נולד“ לדורותיהם, זמרים משולי הסצנה ושאר ירקות. שלא לדבר על הבעלים של המקום, המנהל וכדומה. האיש סלב. אין מה להגיד.
בשלב מסוים, כמחווה קצת מגושמת, מחליט מישהו מפרנסי המקום לשים את השיר שלו "סוד“ במערכת של הבר. אדם רוצה לקבור את עצמו ממבוכה אבל מיד מתעשת. "אולי אם כבר אני נבוך כדאי שאעלה לשיר, נעשה כמה גרושים כבר מהפדיחה,“ הוא צוחק.
מה אתה מרגיש כשאתה שומע את עצמך שר באותה תקופה?
"זה שילוב של כמה דברים. קצת מבוכה. קצת גאווה שאני עדיין שר באותם סולמות. שמע, זה שיר טוב מסוגו. בזמנו כשהוא יצא ירדו עליו. היום אנשים מתייחסים אליו ובכלל לשירים מהתקופה כסוג של קלאסיקות של פופ. זה נחמד.
"אבל במחשבה שנייה אני חושב שהמבוכה זה החלק הכי חזק בכל זאת. לא כי אני לא אוהב את המוזיקה. אני מאוד אוהב וגאה בזה והכול, אבל זה מביך לשבת פה לדבר אתך ולשמוע את עצמי ברמקול.“
בהמשך מוזכרת ההפקה "סיפור הפרברים,“ שרצה בבית צבי ושאדם שיחק בגרסה שעלתה בהבימה בזמנו. הוא אומר שראה קטעים מההפקה הנוכחית ומאוד התרשם, ומגלה שלביים בכלל ומיוזיקל בפרט זה אחד מחלומותיו.
נו אז? למה שלא תביים?
"אתה יודע, החיים זה סוג של סודוקו. צריך שכל המספרים יסתדרו.“
אגב תאטרון והחיים כסודוקו, אתה בכלל רצית להיות שחקן במקור. במקרה קרה שהתפרסמת כזמר.
"זה נכון, גם התחלתי כשחקן. למדתי בבית צבי, הלכתי לאודישנים, עשיתי הצגות ילדים, עבדתי עם שחקנים רציניים כמו יוסי גרבר ומוסקו אלקלעי ז“ל. היה מרווח של ארבע שנים בערך בין בית צבי ל“עולה עולה“ (שירו של יזהר כהן בקדם אירוויזיון ,‘85 שאדם שימש בו כזמר ליווי, י“א) כשעבדתי כשחקן.
"אבל זה נכון שהפרסום העיקרי והחשיפה על במות גדולות היה כזמר. והאם זה מדגדג לי היום התאטרון? להיות שחקן רציני בתאטרון רציני, ולעשות דרמות רציניות ומחזות זמר גדולים וכאלה? כן. זה מדגדג. מאוד. אני עושה כל מיני דברים קטנים פה ושם. חטיפים. אין מנה עיקרית.“
למה בעצם זה קורה? מילא תאטרון, אבל למה לא ליהקו אותך לאיזה תפקיד רציני באיזו דרמת טלוויזיה? זה הרי הכי מתבקש.
"האמת שאין הרבה אופציות כמו שזה נראה. הרוב בנוי על כאלה שכבר נמצאים שם. בזכות או בחסד. ואלה שמתחלפים זה כאלה שהם... בוא נקרא לזה כדי לא להעליב אף אחד... עכשוויים מאוד. אנשי העכשיו.“
פליטי הראליטי האחרון או תכנית הנוער האחרונה?
"אתה אמרת. אבל זה לא רק זה. חלק מהעניין הוא גם אשמתי המלאה. אני כמעט לא הולך לאודישנים. יש לי בעיה עם זה. אני לא בנוי לריצות, אין לי אפילו סוכנת שחקנים. נורא מרתיעים אותי החיים הלא אמיתיים שמסביב לדבר הזה. החיים לדעתי זה סוג של אוטוסטרדה. אתה נוסע ונוסע ויש פניות שלוקחים או לא לוקחים.
"קשה לי עם העולם הזה של חוסר ודאות שאתה חי באיזו המתנה שתקבל או לא תקבל משהו, אחר כך המשהו הבא ואחר כך הבא וכך הלאה. אין לי איזה דרייב פנימי לרוץ מדבר לדבר. הרבה יותר חשוב לי שהחיים יתנהלו בקצב נוח, אז כנראה שיש לזה מחיר. אני מאמין שיש איזה כוח מכוון לכל הדברים שאנחנו חווים. במיוחד בתחום המקצועי. במיוחד עם איך שהתנהלה הקריירה שלי, אני חייב להאמין בזה.“
למה?
"כי יותר מדי דברים קרו ברגעים חשובים מכדי שאוכל להגיד ’זה צירוף מקרים.‘ ב,1985- כשהייתי נורא נעול על משחק, היה אודישן ל‘קידוש‘ בבית ליסין, לתפקיד שעשה בסוף דב נבון. היה לי סיכוי טוב לעבור את האודישן. הייתי אמור ללכת, ברגע האחרון מאיזו קלות דעת לא הלכתי, ולכן במקרה באותו יום הייתי פנוי כשהתקשרו להציע את ההופעה בקדם האירוויזיון.“
אוקי, אבל למה להסיק מזה שיש כוח מכוון? הרי היו עוד אלף פעמים שלא הלכת לאודישנים ולא הגיעו הצעות ששינוי את חייך. רק שאת האלף האלה אתה פשוט לא זוכר.
"זה שזה לא קורה בשאר הפעמים לא אומר שזה בהכרח צירוף מקרים. אני מאמין שיש לנו ייעוד, והייעוד הזה מוגדר מראש. מה הוא ומי הוא אנחנו מגלים תוך כדי החיים. או לא מגלים, שזה פחות נחמד.“
על ידי מי הוא מוגדר מראש?
"כוחות עליונים.“
כוחות עליונים.
"כן. זו התשובה שאני יכול לחיות אתה. שנותנת מענה לכל השאלות המעצבנות. למה ילד בן שלוש צריך למות בייסורים ממחלה. אז אני יכול לחיות רק עם התשובה הזאת. שזה לא שהוא צריך למות, אלא שזו נשמה שסיימה את הייעוד שלה פה.“
אולי זה פשוט יותר קל לחשוב ככה מאשר לחשוב שהעולם חרא לפעמים, ואנחנו לבד מול החרא הזה וזהו?
"זה להפוך את העולם לפשט. לא יכול להיות שכל מה שמסביב הוא מורכב והקיום שלנו הוא פשט. אתה מדבר את העמדה של אלה שכאילו לא מאמינים בכלום. אבל זה לא נכון.
"אנחנו כן מאמינים בתופעות מדעיות שאנחנו לא מבינים עד הסוף, אבל מקבלים את הכאילו הוכחות מדעיות. אבל לפני מאה שנה ההוכחות המדעיות הכי מתקדמות הצביעו על דברים אחרים לגמרי. אז יכול להיות מאוד שגם ההבנה הרוחנית שלנו לא שלמה, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.“
אז אתה מאמין באלוהים.
"כן".
אבל אתה לא ממש דתי.
"אני אוכל מעט מאוד בשר לא כשר. אני מניח תפילין לסירוגין. לא יודע איך להגדיר את זה".
הוא בחור די עסוק ביום-יום. חוץ מענייני ה“גאנקי“ וחלטורות שונות, הוא מופיע ב“זאפה“ ובמקומות אחרים בעקבות האלבום האחרון שלו "רגעים קטנים,“ ובתחילת פברואר מצטלם פיילוט ללייט נייט בהנחייתו.
עדיין, רוב העבודה שלו בשנים האחרונות, במיוחד על הבמה, היא לילדים. "פלאי קלעים,“ הצגות והופעות לילדים וכך הלאה. ההצגה "אליעזר והגזר“ עדיין קורעת את הבמות מדי פעם בהיכלי תרבות שונים בארץ. והוא, מה לעשות, כבר לא ילד. כך שהשאלה על חסרונו של ילד בחייו מתבקשת.
"שמע,“ הוא נאנח, "להגיד לך שהיום ממרומי גילי אני לא אומר לעתים... אה“...
חבל?
"לא חבל. כי חבל זו לא מילה נכונה בהקשר הזה. אני משתדל נורא לא להגיד חבל על כלום. המילה היא אולי. אולי הייתי צריך. אין ספק שאני רוצה. אז אולי הייתי צריך. אבל זה לא קרה ואם זה לא קרה זה כנראה לא היה צריך לקרות. ובגלל זה לא חבל.“
למה זה לא קרה?
"קודם כול כמובן בגלל הזהות המינית שלי. אני גיי כידוע.“
אז מה?
"נכון. אני הרי הייתי נשוי,“ הוא מגחך (הוא היה נשוי בגיל 21 לשחקנית מיכל בת שבע, כיום אשתו של שולי רנד. הם התגרשו אחרי תשעה חודשים, י“א.(
אגב לצאת מהארון בפומבי ובגיל מאוחר, מה אתה חושב על תופעת האאוטינג?
"אני מתנגד בתוקף. זה אלים. זה שבחרתי במקצוע מסוים לא אומר שעכשיו החיים שלי הם לא שלי שהם הפקר ושצריך לנהל דיונים על הטעמים שלי במיטה. כשהייתי בשיא הפרסום מעולם לא הסתרתי. מי שהיה צריך לדעת ידע. כולל חלק מהמעריצות הצורחות מתחת לבית.
"הייתי אז במערכת יחסים. עם שירזי, מלך המועדונים לעתיד. הייתה לנו זוגיות ארוכה ורצינית, אהבה גדולה, גרנו ביחד ולא הסתרתי שום דבר בצורה אקטיבית, ומצד שני לא עשיתי מזה עניין גדול כי אלה החיים הפרטיים שלי. מי שהיה צריך לדעת ידע.“
אוקי, אם לחזור למה שדיברנו קודם על לעשות ילדים. נשוי, רווק, גיי, סטרייט, ירוק... יש מיליון גייז שמגדלים ילדים במיליון צורות שונות של משפחות.
"אם אני צריך להצביע על עוד משהו הייתי אומר שהקריירה שלי התחילה בגיל מאוחר, 27 כזה, ואז הייתי עסוק עם זה, לא יודע. באמת שאין סיבה ברורה.
"אני יודע שהייתי רוצה אבל זה כנראה מאוחר מדי. גם עכשיו תאורטית עוד אפשר, אבל כבר לא אעשה את זה מתוך מחשבה על טובת הילד. אני בן .51 להיות בן 70 כשהוא יגמור תיכון... זה לא פייר. ויש עוד עניין.
"תמיד ידעתי שאם יהיה לי ילד אני רוצה את כל החבילה. לקום בלילה, להחליף חיתולים, ללכת לגן, אני לא רוצה ילד בהסכם משפטי עם אישה ועורכי דין. אני לא רוצה ילד שרואים פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע. אני לא יכול ככה.
"והיות שכרגע אני לא בזוגיות, אני לא מנהל תא משפחתי, אז אין אופציה אחרת. יש לי זוג חברים שהלכו וקנו תינוק. פשוט קנו. אבל זה עלה סכום אסטרונומי שהוא לא אופציה מבחינתי. ככה שאיכשהו, מכל הכיוונים, זה פשוט לא מסתדר.“
אז זה הכול או כלום בחיים שלך?
"כן. זה משהו מאוד טבוע באישיות שלי, בכלל. אני כזה, הכול או כלום. גם בקריירה. בהמשך לשאלתך בהתחלה על האודישנים. אני לא יכול להיות קצת. רגל פה רגל שם.
"אם אני לא שם, אז אני לגמרי לא שם. זהו. וכנ“ל עם אבהות. וכנ“ל עם הכול בחיים שלי. תשאל אותי אם זה טוב בהכרח? אני אגיד לך שלא. אבל זה ככה.“
הוא לא עונה. האם ייתכן שהוא התרגז קצת מהשאלה או מהקביעה של הפסיכולוגיה בגרוש? "נכנסת לתפקיד הפסיכולוג,“ הוא מחייך... "למה, אני חסר שקט“? הוא שואל את הברמנית שממשיכה לסרב לשתף פעולה ומביטה בעיני עגל. "דווקא לא רועש פה,“ היא עונה בסוף אחרי מאמץ קוגניטיבי ניכר. אחרי שהוסכם שהוא חסר שקט, והיא, כנראה, חסרת מוח, הוא חוזר לשאלה.
"למה אני חסר שקט... אני חושב שאני לא שלם עם עצמי עד הסוף,“ הוא אומר. "אני לא תמיד אוהב מספיק את מה שאני רואה במראה. לפרגן לעצמי. אז החוסר שקט זה אולי ניסיון מסוים לברוח מזה למקומות אחרים. לא להיות יותר מדי בהרהור פנימי.
"אני לא יודע מספיק לפרגן לעצמי. אני יכול להיות שנים בזויות ולפנק את הבית והבן זוג וכולם מסביב, אבל אם אני לבד, אני יכול מאוד להזניח את עצמי ולא לעשות למען עצמי. פסיכולוגיה בגרוש, אתה יודע.“
שנמשיך עם פסיכולוגיה בגרוש ונדבר על הילדות, על חוסר ביטחון שבא משם, על הקשיים הנפשיים עם אימא שלך? בראיונות קודמים סיפרת על הנטייה שלה למניהדיפרסיה, על הקשר האולי הדוק מדי ביניכם ועל זה שגם אחרי מותה אתה עוד מדבר אתה הרבה.
"אימא שלי הייתה האדם הכי תומך ומעריץ שהיה ביחס אליי. גם כשהייתה באפ וגם כשהייתה בדאון. אני לא יודע אם זה מסביר את ההרגשה שלי כלפי עצמי. אבל אולי. אולי כילד חוויתי חוסר יציבות, לא חוסר אהבה. לא יודע.
"אני לא בטוח שאני בעד כל ענייני החיטוט בנפש. בסופו של דבר אנחנו מי שאנחנו. החשוב הוא ללמוד לחיות עם מי שאנחנו, ובסופו של דבר גם לאהוב את מי שאנחנו.“
אתה עוד מדבר אתה?
"בוודאי. כל יום. מן הסתם אדבר אתה כל יום עד יום מותי.“
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם