דרי רחוב: לא רק לפליטים, גם לחתולים העיר מפנה עורף
קל לומר על סבלם של חתולי הרחוב - "אלה רק חתולים", אבל הרי מדובר בסימפטום. ביום שבו יתייחסו כאן לעניים ולמיעוטים כאל בני אדם, גם מצבם של בעלי החיים יהיה הרבה יותר טוב
מהתמכרות קשה. בסיפור הזה לא היו מעורבים מינונים גבוהים של כימיקלים ואפילו לא אלכוהול; לעומת זאת, באותו שבוע פגשתי חתולים. אוגדות שלמות של חתולים.
לאנשים שמכורים להאכלת חתולים אין קבוצות תמיכה בנוסח אלכוהוליסטים אנונימיים. בקבוצת התמיכה שלהם לכל המשתתפים יש זנב (חוץ מאלה שזנבם נקטם בידי מתעללים), ובשעה הקבועה של ההתכנסות הקול העיקרי שנשמע הוא שאון הלעיסה, כשלכל היותר מישהו מפטיר "מיאו".
באותו שבוע דילגתי בין קבוצות האכלה שונות הפזורות בעיר. גיליתי שבעורפה של תל אביב מתקיימת מציאות אלטרנטיבית, הוויית צללים שלמה שמתוחזקת על ידי מאות אנשים (לפחות) ומאות אלפי חתולים (לפחות).
מכל כתבה אני לוקח אתי משהו הביתה, ומהשבוע ההוא לקחתי את המודעות לקיומם של חתולי הרחוב. עד אז הם היו שקופים עבורי, מובנים מאליהם, לא שמתי לב שהם נמצאים בכל פינה. אני מחשיב את עצמי כאוהב חתולים, בילדותי גידלתי כמה וכמה (ולכולם, משום מה, קראו פבלו), אבל אף פעם לא העסקתי את עצמי בשאלה מה, למשל, חתולי
אני זוכר בבהירות את היום שבו חזרתי מסיור חתולים מרוכז עם מכורה כבדה, אישה יקרה שהאכילה (אני משער שהיא עדיין מאכילה, זה לא משהו שנפסק מעצמו) 300 חתולים ביום חלש. כשיצאתי בבוקר מהבית לא היה בסביבה שום חתול, כלומר לא ראיתי שום חתול. כשחזרתי לקראת ערב הבחנתי לפתע שהרחוב מלא חתולים. הכתבה הזו אולי לא הפכה אותי למאכיל כפייתי, אבל היא פקחה לי את העיניים.
מי שרואה חתולים - להבדיל ממי שרואה דרכם - לא יכול להחמיץ את העובדה שבישראל בכלל, ובתל אביב בפרט, יש התפוצצות אוכלוסין של חתולי רחוב. לפי הערכות, בישראל חיים כיום - ובעיקר מתים - כשני מיליון חתולים חסרי בית. 60 אחוז מהם, כמיליון ורבע, מרוכזים באזור שבו יש הכי הרבה רחובות (אלא איפה יחיו חתולי רחוב?) - בגוש דן ובשרון. אם תרצו, לפנינו עוד בעיה דמוגרפית.
לא להתבלבל: אינפלציית החתולים אינה מעידה על מצבם הכלכלי האיתן, על חיי שפע, עושר ואושר. היא נובעת מעובדה ביולוגית פשוטה: לחתולים יש קצב ריבוי גבוה. חתולה ממוצעת ממליטה פעם בחצי שנה ארבעה גורים. בתוך שנתיים יקומו לה 161 צאצאים, שילשים וריבעים, שרובם יחיו חיים די מחורבנים.
הנתונים הללו לקוחים מתוך דוח מיוחד שפורסם לרגל יום זכויות בעלי החיים, שחל קצת לפני הסילבסטר. חתומים עליו הווטרינר ד"ר רפי קישון, המשפטן עו"ד יונתן שפיגל והסופרת ("עין החתול") פרופ' חביבה פדיה. גם אברהם פורז, פעם שר הפנים ותמיד חתולאי מסור, נתן את שמו.
הצוות הנכבד הזה הוציא מתחת ידיו מסמך עוכר שלווה. בעוד חתול שחי בבית מוגן מגיע בקלות לגיל 15, הם כותבים, שני שלישים (!) מחתולי הרחוב לא זוכים לחגוג את יום הולדתם השני. מי שלא נדרס או נופל קורבן להתעללות של מפלצות אדם, נאלץ לנהל מלחמת הישרדות יום-יומית בעולם שפחות ופחות מתאים להכיל בעלי חיים, למעט קומץ ברי המזל שזוכים לנמנם על שטיח חמים אחרי שזללו "לה קט? לארוחת ערב.
כן, העיר המודרנית מפנה עורף לחתולי הרחוב: הפחים של פעם, שהיו אוצר זמין של שאריות עסיסיות, הוחלפו בפחים גדולים, אטומים, שלא לדבר על הדור החדש של המוטמנים; האוכל הביתי התמעט לטובת טייק אווי, מסעדות ומזון מעובד ועתיר אריזות; השטחים הפתוחים, ששימשו מפלט טריטוריאלי וחדר לידה מאולתר, התכסו בבטון, ואפילו אספקת מי השתייה מהשמים כבר לא מגיעה כסדרה. בטבורה של תרבות השפע, חתולים מתים בהמוניהם מרעב ומצמא.
אני יודע, אלה רק חתולים. בעולם שבו מיליארד אנשים חיים על מנת קלוריות של חתול רחוב; עזבו את העולם - במדינה שבה פליטים ירויים ופליטות אנוסות נזרקים מאוטובוס על המדרכה ובתור מתנת פרידה מקבלים מהמדינה את הטלפון של מרפאת "רופאים למען זכויות אדם" - במציאות כזו ההתעסקות בצרות של חתולים מצטיירת כמו פריבילגיה. קודם, אומר הקול הפנימי, נפתור את הבעיות של בני האדם - אחר כך נתפנה לרחם על בעלי החיים.
יש משהו מפתה בצורת המחשבה הזו. היא מספקת תירוץ מוכן להתנערות מאחריות. ובעיקר, תירוץ שיהיה נכון עד סוף כל הדורות: הרי המצוקות של בני האדם לעולם לא ייגמרו. הרי לנצח יהיו עניים ומופלים וקורבנות. אם נעמיד את החלכאים שזקוקים לעזרה ולאמפתיה בתור, בעלי החיים תמיד יהיו אחרונים. תורם לא יגיע בימי חיינו.
אחרי שסיכמנו בצער שזה המצב, נותר רק להחליט: האם אנחנו רוצים לחיות בחברה שבה מותר להצמיא, להרעיב, לדרוס ולהתעלל בבעלי חיים? או אולי בכזו שמנסה, ולו בעודף שנשאר מהטיפול בבני האדם, למזער את סבלן של החיות שמתגוררות בתוכה.
האירוניה המרה היא שהניסיון הנקודתי לצמצם את הסבל - שמתבטא בהאכלה קבוצתית - לעתים מחמיר את הבעיה המערכתית, הלוא היא פיצוץ האוכלוסין. חתולים מואכלים מתרבים במהירות ומעמיסים עוד ועוד פרטים - כמו שמומחי אקולוגיה נוהגים לומר - על מרחב שלא מסוגל להכיל אותם.
שיפור במצב החתולים יושג רק על ידי עיקור וסירוס, זה מקובל על כל ארגוני זכויות בעלי החיים וגם על הצוות הנכבד שחתום על דוח החתול, אבל עיקור וסירוס עולים יותר ממה שמדינת ישראל מוכנה להשקיע.
למעשה, התקציבים שהמדינה משקיעה היום במבצעי עיקור וסירוס מכסים בערך אחוז אחד מהנדרש כדי לעצור את הגידול המהיר באוכלוסיית החתולים. הלוואי והיינו יכולים לומר שהיד הקפוצה הזו נובעת מסדרי עדיפויות בריאים, מהרצון להשקיע את כספי הציבור בשיפור מצבן של השכבות החלשות, אבל את האמת אנחנו הרי יודעים: מדינת ישראל מתמחה בהפקרה, והחתולים הם רק סימפטום. ביום שבו זה ישתנה, ביום שבו יתייחסו כאן לעניים, למיעוטים ולניצולי שואה כאל בני אדם עם זכויות, ביום ההוא גם מצבם של החתולים יהיה הרבה יותר טוב.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם