ראשי » מקומי » דרום » אשדוד ואשקלון

לא רק אוכל ויין: כל אנשי "חוג המגש"

חוג המגש, שפרח כאן בשנות ה-60, היה חוג ססגוני ומלהיב שפעל באשדוד. היה בו משהו קסום. חברי חוג המגש לא היו ככל הידוע מבינים גדולים באוכל וגם לא אניני טעם בעלי חיך מפונק ומעודן. אז מה פתאום חוג לגסטרונומיה?

מזה זמן אני מחפש חומר על חוג המגש. כבר כתבתי כאן על החוג הזה, אבל לא מיציתי את הנושא, שכן חוג המגש לא היה סתם חוג, אלא חוג מאוד מיוחד שעד היום לא קם כמותו ככל הידוע, לא באשדוד ולא במקום אחר.
 
ובכלל, כל מה שכתבתי כאן בעבר על חוג המגש לא שיקף את התמונה בכללותה. חסרו לי פרטים. למשל, מילות ההמנון. איש מהחברים לא זכר, למרבה הצער, את המילים ששרו כשקמו לשיר את המנונו של החוג.

נו, והיו עוד דברים שלא ידעתי, או לא זכרתי, על החוג המופלא הזה. ולכן המשכתי לחפש אודותיו כל חומר אפשרי. חיפשתי ולא מצאתי. אוסיף רק, כי ברשימה שפרסמתי כאן התבססתי במידה רבה על דברים שכתבתי פעם, בקווים כלליים, על החוג ופעיליו. במילים אחרות רשימה קצרה, קלילה, בלי להעמיק או לפרט.

בימים אלה נזדמנתי למוסד ציבורי בתל אביב ותוך כדי עיון בחומר הארכיוני שם, הפתעה: רשימה בעיתון "הארץ" משנת 1964 שכותרתה: כל אנשי חוג המגש. רשימה ארוכה, מקיפה. שמחתי. סוף-סוף מצאתי את מה שחיפשתי. כן, גם את מילות ההמנון. ומי לדעתכם כתב את הרשימה הזו? הפתעה נוספת: משה אדמון.

מדוע הרשימה לא נשתמרה אצלי? זה כבר סיפור אחר, שאולי עוד אספר. האמת? לא זכרתי בכלל שכתבתי אותה. נו, טוב. חלפו מאז כמה שנים. בכל אופן, החומר מונח לפניי ואני כמובן, ממהר לשתף אתכם  בפרטיו.  אקדים רק ואומר, למי שאינו יודע או זוכר, כי חוג המגש היה בעיקרו חוג גסטרונומי. 

גסטרונומיה, או בלשוננו אמנות האכילה, לא נחשבה בשנות ה-60 נושא שאנשים מן היישוב הקדישו לו מחשבה או תשומת לב. מי התעניין אז בבישול, ברזי מתכונים, בתיבול? אכלו, שבעו ובלי הרבה גינונים קמו והלכו. לא צקצקו בלשון ולא התעמקו במתכון. ופתאום קם לו חוג לגסטרונומיה ודווקא, לא להאמין, באשדוד.

חברי חוג המגש לא היו ככל הידוע מבינים גדולים באוכל וגם לא אניני טעם בעלי חיך מפונק ומעודן. אז מה פתאום חוג לגסטרונומיה? דווקא גסטרונומיה?
 

התשובה המקובלת היא שהחבר'ה כאן, צעירים חדורי מרץ והתלהבות, שהגיעו לאשדוד מיישובים ותיקים, עם חיי חברה ותרבות מסודרים, לא היו מוכנים לשקוע כאן בחיים אפורים ומשעממים, חסרי תוחלת ועניין. מאחר שכך,  חיפשו פתרונות מעניינים, או אם תרצו יצירתיים, להעביר את הזמן בטוב ובנעימים. וכך עלה, איכשהו, הרעיון להקים באשדוד חוג לגסטרונומיה.

זו, כאמור, הגרסה המקובלת. ואולם שאול בן שמחון, מזכיר מועצת הפועלים הראשון באשדוד, מהוגי ומקימי חוג המגש, מספר לי עכשיו גרסה שונה. מדבריו עולה כי הפגישות הראשונות של האכלנים כאן, שנערכו במסעדה של עזרא, לא נקבעו שם סתם כך כי התחשק להם לנגב חומוס או לרדת על סטייק טוב.

"עזרא דוד", מספר שאול, "היה אשדודי ששירת בעבר בלגיון הזרים הצרפתי. חיפשנו לו כאן עבודה, אבל מסיבות כאלה ואחרות העניין לא הסתדר. יום אחד בא עזרא ואמר: תנו לי קליפורניה ואני אפתח שם מסעדה. נתנו לו. אחרי כמה חודשים הוא בא אליי ואמר: שאול, העסק לא דופק. אנשים לא באים לאכול".

"התארגנו כמה חברים", ממשיך שאול, "ומדי פעם קפצנו לאכול אצלו. אבל זה לא הספיק וביקשתי מאברהם הדר לארגן עוד חברים. וכך התאספנו אצל עזרא עוד ועוד חברים.

"יום אחד ישבנו כ-30 איש. היה ממש מפוצץ ולא נשאר אפילו מקום אחד פנוי. הארוחה הייתה טובה והאווירה כיפית, נעימה, ואז החלטנו ככה ספונטנית, להיפגש אצל עזרא, פעם בחודש, באופן קבוע, לארוחה. וכך, כתוצאה מהארוחות האלה, שנועדו לעזור לעזרא, נולד חוג המגש".

זו, כאמור, גרסתו של שאול בן שמחון על הסיבה שהביאה להקמת חוג המגש. קיימת לפחות עוד גרסה אחת, אבל בינינו, מה זה משנה? העיקר שהחוג קם, פעל ונחשב עד היום לחוג הססגוני והמלהיב ביותר שהוקם אי פעם באשדוד.
 

מה גם שהיום, ממרחק הזמן, כל אחד זוכר דברים אחרת. כמעט על כל מה שאני כותב, קם מישהו שטוען כי אני טועה, מסלף, או סתם מפנטז. למה? כי הוא זוכר בכלל דברים אחרים, לגמרי שונים. נו, לך תתווכח איתו.

כך או אחרת, החבר'ה מצאו עצמם, כאמור, ישובים סביב שולחנות עמוסים במאכלים וגודשים צלחות במגוון תבשילים. אך לאכול סתם כך? רק ללעוס, לגרוס, לדחוף מזון? כל עוד נערכו המפגשים במסעדה הקטנה של עזרא בקליפורניות - מילא.

ואולם, כשהנושא תפס תאוצה ומספר הסועדים גדל והתרחב, הועבר החוג בלית ברירה לאולם "השושנים" ואז נתבקש, מטבע הדברים, משהו שונה, אחר, יותר מתוחכם, בעל תוכן ועניין. מאחר שכך, הוחלט שבמקום סתם תבשילים, יוגשו לבאים מאכלי עמים, ולארוחות יוזמנו אורחי כבוד: שגרירים. כל ארץ והמאכלים המאפיינים אותה, כל מדינה והשגריר שלה.

מאז הפכה כל ארוחה בחוג המגש לטקס, לחגיגה. חברי הנהלת החוג, שאול בן שמחון, אברהם הדר, לוי שמעוני ויהודה נחשון, לבושים בבגדים חגיגיים, קידמו את פני הבאים בלחיצות ידיים ובמאור פנים. והיו שם כמובן, פעילים נוספים, כמו יוש גרנות, שלמה דונסקוי ומויישה פלק, שלמרבה הצער כבר אינם בחיים.

ערבי החוג נפתחו, לפי הרשימה שמצאתי בעיתון ה"ארץ", בקבלת פני השגריר האורח. "האורקסטרה המהוללת של מוטקה ברוק", נאמר שם, "מסתדרת בשתי שורות ליד הכניסה. עם הופעת השגריר, נשמעת תרועת חצוצרות ורעם תופים.

"השגריר מובל למקומו כשהקהל עומד על רגליו ומוחא כפיים בהתלהבות. השגריר ופמלייתו תופסים את מקומותיהם בראש השולחן והמנחה מודיע על שירת ההמנון. הנוכחים ממלאים את כוסותיהם, מרימים אותם אל-על ושרים: 'סלוט, נשתה לחיים,סלוט, נרים כוס יין, סלוט, נשתה פעמיים, לה – לה, לה – לם, סלוט'.

"הקהל מתיישב והמנחה מוסר את רשות הדיבור לנשיא התורן. הנשיא מביע את התרגשותו הרבה לרגל הכבוד הגדול שנפל בחלקו לכהן בתפקיד כה חשוב וקורא שיר שחיבר לכבוד המאורע החגיגי. רוב היצירות המוקראות הן בנוסח הלאה הדיאטה, אכול והבראת, הר עם הר לא ייפגש, כרס עם כרס תיפגש, בוז לרזון, יחי המזון וכך הלאה וכך הלאה".     

ראשי החוג נשאו תארים רבי רושם: יושב ראש קבוע וראש המחלקה הקונסולרית, מנחה קבוע, קצין חצוצרה וראש מדור הבידור. יועצת מזון, ארוחן ראשון, רב ארוחן וקצין ארוחן. יושב הראש הקבוע וראש המחלקה הקונסולרית היה שאול בן שמחון, המנחה הקבוע היה אברהם הדר, וראש מדור הבידור, יוש גרנות המנוחה.
 

מוטקה ברוק, קצין החצוצרה, היה תוקע, לאחר שירת ההמנון, תקיעה גדולה וחזקה, שסימלה את חשיבות האירוע ואת חגיגיותו. זה המקום לומר, כי האורקסטרה של מוטקה, זו שקידמה, כאמור, את  פני השגרירים בתקיעת חצוצרות וברעם תופים, הייתה תזמורת מיוחדת במינה, שהתאפיינה בכך שצעדה וניגנה בעת ובעונה אחת.

נגניה לבשו תלבושת ססגונית ובראשם הוביל שרביטן, שהפליא בלהטוטיו. התזמורת נהגה לצעוד מדי פעם ברחובות אשדוד וקצרה, כמובן, מחיאות כפיים נלהבות.

ברשימה המדוברת בעיתון ה"ארץ" נאמר, כי בעוד רוב המוסדות בארץ מתלבטים בשאלה איך למשוך את הישראלי האדיש לפעולות חברה ותרבות, הצליח חוג המגש לפתור את הבעיה בדרך מקורית. מסתבר, נכתב שם, שהשיטה הטובה ביותר בנדון היא דרך הבטן.

במילים אחרות, מכינים ארוחה טובה, מתבלים אותה בהופעה של אמנים, מוסיפים שגריר לקינוח – ומובטח לך אולם מלא. גינוני טקס מקוריים והפצת שמועה שמדובר בחוג אכסקלוסיבי, אקזוטי, מוסיפים כמובן, נופך של רומנטיקה ומסתורין.

ואכן, חוג המגש זכה להצלחה ולפרסום רבים, לא רק בגלל ייחודיותו וקסמו, אלא במידה רבה גם בגלל יחסי הציבור המוצלחים של ראשיו ופעיליו. נכון, היה שם אוכל והייתה שתייה, היה הווי והייתה אווירה, אבל הסיפור הצמיח כנפיים, פרץ החוצה ותפס תאוצה, גם בגלל שהחבר'ה שם ידעו איך ליחצן אותו ולפרסם אותו.

אשדוד מנתה באמצע שנות ה-60 של המאה שעברה פחות מ-20 אלף תושבים, אך חוג המגש שפעל בו הפך לשם דבר בארץ כולה, ולא היה כמעט איש שלא קרא עליו ולא שמע עליו. אברהם הדר, איש התרבות ודובר מועצת הפועלים כאן, יוש גרנות, מנוחתו עדן, לימים דובר הנמל, שאול בן שמחון, איש פוליטי מוכר ונמרץ, ואחרים, דבררו את חוג המגש בכישרון רב וקיבעו אותו בתודעת הציבור.

ובכל זאת, מאז חלפו שנים רבות, קמו כאן ובמקומות אחרים חוגים רבים. כולם חשובים. כולם מעניינים. אבל כמו חוג המגש, הכל כך ייחודי, הכל כך ססגוני, לא קם, לא באשדוד ולא במקום אחר. איש לא הצליח מאז לחקות אותו ואיש לא הצליח לחדש אותו. הוא היה ונותר אחד ויחיד.            

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...