אמנות, עבודה והגשמה: גרעיני הנח"ל היצירתיים של שדה בוקר
קיבוץ שדה בוקר המדברי מקיים במשך 14 השנים האחרונות גרעיני נח"ל בעלי זיקה לאמנות, ומספק כך לחבריו חוויה ייחודית
את הקסם הזה רותמים אנשי שדה בוקר, זה 14 שנים, לחיבור אל אנשים צעירים. כל שנה מגיע אליהם גרעין של בוגרי י"ב מכל הארץ, שאינם שייכים לתנועת נוער כלשהי, ומתלכדים יחד רק דרך הגרעין הזה, מתחברים אל הקיבוץ בתוכנית של ארבע שנים, הכוללת גם את ימי השירות הצבאי וגם את הימים שלאחריו.
הם ממלאים את המדרכות המדבריות בחן נעורים שובה לב, מהווים חברה לצעירי המקום, ומשתתפים בבימות אמנות שהקיבוץ מפיק מדי כמה חודשים.
הם עוזרים לקיבוץ לשמור על עבודה עברית, וכך, כשעלה הצורך בידיים עובדות נוספות לאלה של חברי הקיבוץ בלולים, בשדה בוקר סירבו לשכור תאילנדים, ומצאו פתרון: הצוות מורכב רובו בני גרעינים.
בגלל רציפות הגרעינים שוהים בשדה בוקר בתקופות שונות בין שלושים לחמישים בני גרעין בשלבים שונים של המסלול. אולי הרווח הנראה ביותר, המעורר קנאה אפילו, הוא הבמות הפתוחות של הגרעינים ובהם הצעירים היצירתיים.
השנה זהו גרעין "לוטוס", גרעין מוזיקלי ותיאטרלי במיוחד, שלקיבוץ יש את זכויות היוצרים עליהן. הבמות החלו לפני שמונה שנים כמופעים בפאב המקומי של בני גרעינים שונים, שצירפו גם כישרונות מאנשי הקיבוץ וכללו קטעים מוזיקליים וקטעי קישור תיאטרליים.
משם פרצו אל הדשא הגדול ולמסיבות החגים, וזו השנה השנייה שהן משותפות בפסטיבל "צלילים במדבר". מעבר לכך, כיאה לתוצרים יצירתיים, אין להן תדירות קבועה - עושים מתי שלמישהו בא - אבל ההצגה חייבת להמשך, לפחות פעמיים או שלוש בשנה.
בקיבוץ שדה בוקר שבהר הנגב חיים כיום כשלוש מאות ושמונים תושבים, והשיתופיות בו עדיין ראשונית ביותר. הם עדיין מחלקים מצרכים חינם בכלבו, עדיין אין תקצוב כללי, אפילו את חלוקת צמחי החורף-קיץ לגינות הם מסרבים להפריט, והיא נעשית במרוכז.
אלא שאז יזם עמית אור, שנפטר כעבור מספר שנים ממחלה קשה, את רעיון הגרעין היוצר. גרעין בעל זיקה לאמנות, שיקום בהפקה עצמאית של שדה בוקר, בשיתוף עם אגף המשימות שמגייס לשנות שירות, ומשם ימשיך למסלול נח"ל על בסיס וכהמשך טבעי לגרעיני ההסברה.
כך הפך קיבוץ שדה בוקר לאחד הקיבוצים היחידים, שהמשיכו במפעל הגרעינים, ובקיבוץ החזיק את הנושא עמית אור כמעט כמפעל פרטי, בעזרה של שניים או
את עידן שביט, כיום מרכז צוותי ההדרכה של הגרעינים, בוגר צבא צעיר, צירף אור כעבור חמש שנים ששימש כמדריך. עם השנים גדלה והתרחבה השתתפותם של חברי שדה בוקר, וחברים נוספים שימשו בתפקיד.
במתכונת הזו ובדומה לה פועלים כיום גם בסמר ובכרם שלום, וכן עוד כחמישה גרעיני אמנויות שמגיעים למרחבים עירוניים.
השהייה במסגרת הגרעין עשויה להימשך עד חמש שנים. תחילתה בשנת שירות מלאה, המאפשרת בסיומה בחירה בשנת הסדר - שנת עבודה בקיבוץ, שבסופה יקבלו חברי הגרעינים מהקיבוץ מענק כספי. להבדיל מהמסלול הקלאסי של גרעיני הנח"ל, המסלול של בני הגרעינים סובב כולו סביב שדה בוקר, שהופכת להם במהלכו לבית או לעוגן שני.
אלי פרץ, מזכיר הקיבוץ, מה הסיבה שבגללה ממשיך הקיבוץ את המאמץ העצום הזה?
"ההשקעה היא גדולה, הן כספית והן בתחום משאבי כוח אדם, אבל כרגע מנחה אותנו הערך המוסף, הרוח הנוספת שהם מביאים. הם מעורבים בנושא התרבות ובחיי החברה, ורואים בחדר האוכל אגף מלא צעירים, בני משק וגרעין.
"ההימצאות שלהם פה תורמת הרבה. בחיי היומיום הם ממלאים את הפאב, משתתפים בערבי תרבות, בחתונות, בתורניות ומה לא. לא פשוט להחזיק אותם ככוח עובד שבא והולך, אבל הערך המוסף הרב שלהם מטה את כף המאזניים.
"כרגע אנחנו מאוד מרוצים מקיום הגרעינים פה, אבל מתישהו בעתיד נצטרך לחשוב מה הלאה. כעת שילוב כוח האינרציה והדברים הטובים שהם מביאים איתם גורמים לנו להמשיך. אנשי ועדת דור צעיר, שתורמים את הזמן שלהם בהתנדבות, רואים חשיבות בשליחות להביא לנגב גרעין מכל רחבי הארץ, לגרום להם להתאהב ולהישאר, אף על פי זה עדיין לא קרה".
למרות שחלפו בקיבוץ כ-300 בני גרעין, נרשם רק מקרה אחד של קליטה בעקבות נישואין עם בן קיבוץ. למה הם לא נשארים?
"אני מעריך, שהצגת המטרות ככזו לא נכונה. לא הגיוני לצפות מבני גרעין וגם מבני משק להחליט איפה יחיו את חייהם באופן קבוע שנה או שנתיים אחרי הצבא. הם לא בשלב שבו הם צריכים להחליט. הם בגיל שכל אחד מתלבט, וההחלטות מאוד דינמיות ועשויות להשתנות. שישתחררו מהצבא, יראו קצת עולם ואז יעשו את ההחלטה הנכונה בשבילם".
ומדוע הם לא חוזרים מאוחר יותר?
"יש תחושה שרובם, או חלקם לפחות, עברו פה תקופה יפה ואפילו משמעותית. לשמחתנו, אנחנו רואים שבני משק בגיל של חברי הגרעינים הראשונים, מעבר לשלושים, שהקימו משפחה עם ילד או שניים, מתעניינים היום בחזרה לשדה בוקר. בני גרעין לא הגיעו, אבל אני מקווה שהקשר שאנחנו מחדשים איתם יגרום להם לחשוב עלינו, עכשיו, כשהם צריכים להשתקע.
"כן, לגבי הקליטה אנחנו נמצאים בצומת קריטי כמו קיבוצים רבים. אנחנו עדיין קולטים בקליטה מסורתית, אך יש התלבטות, ובשנה-שנתיים הקרובות ננסה לסמן את העתיד. בינתיים קשה למכור אפשרויות כשעדיין לא גיבשת לעצמך מהן. אך אם יבוא כיום בן גרעין חוזר, לא נעמוד בדרכו להתקבל לשלבי הקליטה הראשונים".
בני גרעין "זרעת" הטרי, הנמצא בשדה בוקר זה ארבעה חודשים, מתקבצים בסיום יום העבודה על רקע תפאורת הקרוואנים; איכשהו יש מקום לכולם על הספות הבלויות משמש, איכשהו לכולם נוח.
מה גרם לכם לבחור במסלול הזה? האם האמנות היא גורם המשיכה המרכזי לגרעין?
נמרוד אורדמן, כפר סבא: "באתי במיוחד בגלל המוזיקה וגם כדי לחיות בגרעין בקיבוץ שיתופי. יש פה חדר מוזיקה, אולפן שאתה יכול להקליט בו על כלים שונים, שאני מנגן על חלקם אם כי מתמחה בשירה.
"יש לנו להקה של ארבעה חברים בשם "אמביציה", והופענו בהופעות די גדולות בזמן האחרון, חיממנו את דודו טסה ואת מוש בן ארי לפני חודש. בגלל המרחק קצת קשה עם החזרות".
איתי נקאש, באר שבע: "חיפשתי איפה לעשות שנת שירות, ופה הכי מעניין אותי, מה שיש בשנת השירות הזאת בניגוד לאחרות הוא שיש גם זמן חופשי לעשות עוד דברים מסביב, לא רק לעבוד ולתרום. אני רוצה גם לשמור על הראש הפתוח שלי".
"במסע ניצנה של התק"ם", מספר יונתן לייבל מקיבוץ אייל, "ראיתי לראשונה פרסום על הגרעין של שדה בוקר. שמעתי על האפשרות ליצור ומאוד התעניינתי בקיבוץ הלא מופרט. שלי מופרט עד היסוד. אבא שלי גם הוא היה בגרעין נח"ל, וכך הגיע לאייל בזמנו ורציתי לחוות טיפה מהחוויה".
"יש כאלה שהגיעו אלינו בגלל ששמעו שזה גרעין יוצר", מסכמת גל, "שכל העניין של מוזיקה ואמנות מעניין אותם. באופן כללי, אנחנו לא באים לבתי ספר ואומרים שאנחנו גרעין אמנויות, אבל כן מספרים שיש פה במות פתוחות, אולפן הקלטות שמשתמשים בו הרבה, פיסול.
"אני חושבת שרוב החבר'ה לא הגיעו בגלל האמנות, אלא כי האלטרנטיבה נורא קוסמת להם. החברה שהגיעו לכאן רוב השנים היו עירוניים שהקיבוץ השיתופי קסם להם. בגרעין הזה יש הרבה קיבוצניקים, רובם מקיבוצים שמזמן הופרטו - מצובה, גשר הזיו, אייל, משמרות. אני קוראת להם מאוכזבי קיבוץ".
"אחד מסימני ההצלחה של הגרעינים הוא, שיש המון בני משפחה וחברים של בני גרעין קודמים", מוסיף עידן. "כשהתחלנו לגייס גרעינים עבדנו קשה מאוד, השנה כבר הפכנו לשם דבר, יש אחים שמשכנעים את האחים הקטנים שלהם, אומרים להם שהם חייבים לבוא לפה. היה לנו גרעין בשם אחיתופל, שהתחיל בתור גרעין 'אחותו של..' עם שבע בנות, כולן אחיות של בני גרעין שהיו פה. אני באופן אישי מרגיש עם זה טוב, שיש בזה משהו נכון".
עידן שביט, רכז הגרעינים, קשה להתקבל לגרעין? מה נדרש במיונים?
"השנה נרשמו ארבע מאות איש וקיבלנו עשרים וארבעה. בניגוד לשנות השירות האחרות, המיון שלנו הוא לא פסיכולוגי ולא לפי לחץ קבוצתי. הם עוברים תהליך מאוד ארוך - שכולל ריאיונות, כנסים, ביקור בקיבוץ - ובאוגוסט הם מגיעים במשלחת קשר לעבוד פה בשיא החום.
"האמירה שלי לאלה שרוצים להגיע אלינו היא: אם אתה רוצה להיות פה, אתה תגיע. כי מה שאנחנו מחפשים זה אנשים שרוצים את המסלול המסוים הזה, שהוא לא פשוט. גרעינים שעבדתי איתם בעבר איבדו כעבור שנה בין חצי לשליש מהאנשים. החיים האינטנסיביים האלה לא מתאימים לכל אחד. בנוסף למיון שלנו יש מיון שהגרעין מייצר בתוכו. מי שמרגיש שלא טוב לו לא נשאר פה, אבל מי שנשאר נשאר כי זה בשבילו".
מה עם מקומות העבודה בשדה בוקר, יש מקומות שנחשבים, או מבוקשים יותר?
גלעד צור, מכבים-רעות: "בהתחלה היה טירוף על הלול ועכשיו כשאני עובד שם, אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר. אנחנו צוות של עשרים ושניים צעירים שמסתובבים בין חוות הלולים ועושים מבצעים, מיון עופות ועוד. עובדים יחד, צוחקים ומארגנים בינינו מסיבות ואירועים אחרי העבודה".
בסוף שנת השירות יתגייסו כאשר הכוונה שלהם היא להישאר יחדיו ככל האפשר גם בצבא. כעבור שנה וחצי, שבמהלכה יגיעו לבקר בקיבוץ בסופי שבוע, הם חוזרים לשדה בוקר על מדים - לפרק משימה בן חצי שנה, שבו אינם עובדים אלא מתרכזים אך ורק בעבודה התנדבותית קהילתית מחוץ לקיבוץ, בתיאום ובחלקה במימון הצבא.
בעבר עבדו עם הפזורה הבדואית ועם מרכזי קליטה לאתיופים. לגרעין, שהגיע לשלב זה בשנה האחרונה, לא נמצא פרק משימה שאושר על ידי הצבא, והם הגיעו לשדה בוקר לשל"ת אמצעי, שבמהלכו עבדו על אזרחי כאשר הקיבוץ איפשר להם לבחור ביציאה למשימות התנדבותיות בחלק מן השבוע.
כשהבנים יחזרו לחצי שנה אחרונה בצבא, ייפרדו המסלולים של הבנים ושל הבנות שימשיכו לחודשיים אחרונים של של"ת מעבר לשנתיים הצבאיות ההכרחיות. אחרי כן יאפשר להם הקיבוץ להישאר בשנת הסדר, שבחלקה יימצאו גם הבנים בקיבוץ. עידן מספר בגאווה שזו הבחירה של שמונה מבין תשע הבנות בגרעין האחרון.
המשמעות של כך היא מעבר למספרית, מאחר שזו התקופה שבני הגרעין מעורבים ומורגשים ביותר בקיבוץ, וימי הקרוואנים הופכים להם לנוסטלגיה כשהם מקבלים חדרים ותנאים השווים לבני הקיבוץ.
במרחק מה מהקרוואנים נמצא בית הבוץ שהוקם על ידי שאול, בן גרעין מתקופה קדומה, שאסף אריחים ועיצב אותו כראות עיניו, וכשהצטרפו אליו שותפים, הם בנו יחד מטבח כולל צנרת, אח וסגירה עם ברזנטים שצוירו על ידי אורח, אמן גרפיקה צרפתי.
כשמצרפים את מרכיבי התיאור אין ברירה אלא להניח שמדובר בזולה מצ'וקמקת במיוחד, אלא שההפך הוא הנכון. אם תפאורת הקרוואנים נראית כאילו נלקחה אחרי שימוש יתר באתרי מערבונים ועומדת לקרוס בכל רגע - הרי שלבית הבוץ, הצופה לבקעת צין, יש רוחב ראייה וחזון הורדוסי משהו. לא מפליא שהוא הפך למקום מפגש ואתר מסיבות והופעות הבמות הפתוחות.
מגיעים לפה גם חברי קיבוץ או בני גרעין?
גל: "גם וגם. כמעט תמיד כשאני מגיעה לפה יש פה מישהו, גם את הילדים שאני מטפלת בהם לקחתי לפה לארוחת ארבע".
נראה, שחזון לא חסר במקום הזה, בפאתי הקיבוץ, שעשוי להשפיע על הגרים בו גם בעתיד - "מי שעבר פה ארבע שנים יוצא אחר לגמרי ממה שנכנס, בייחוד בגיל שמונה-עשרה כשאתה עוד מתעצב.
"כשאתה חי בקבוצה אינטימית, ההתמודדות שלך עם עצמך, עם הצלחות, מייצרת ממך אדם שהוא הרבה יותר מסוגל, הרבה יותר פתוח, הרבה יותר מעז", מסכם עידן ומקווה גם להוסיף מעין שלב מאוחר למסלול הגרעינים: "אנחנו מחפשים את הדרך לחדש את הקשר עם בני גרעין שעזבו, להזמין אותם לבקר.
"אנחנו תמיד שמחים לראות אותם פה. שיהיה פתח, שיידעו מה האפשרויות שלהם אם ירצו לבוא, אם תהיה בנייה פרטית או קליטה מסורתית. הקיבוץ היום שואל את עצמו בקשר לחזרה של בני קיבוץ וגרעינים, החלום שלי הוא, שחמש-עשרה משפחות צעירות מהם יחזרו אלינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם