שיעור בדמוקרטי: למה הושלכו ילדי ביה"ס לרחוב?
"קהילה", בית הספר הדמוקרטי שסחף את מרכז תל אביב וגם הבית השני של הילדים שלי, נאלץ לצאת לנדודים. התודות לראש העיר, שלא נותן מבנה ועוד קורא לזה חינוך לעשירים
אני יודע את זה כי קראתי בעיתון, ב"העיר" (כלומר ב"עכבר", שזה מה שנשאר), לפני שבועיים. היה כתוב שם שבית הספר שבו הבנים שלי לומדים הוא חינוך לעשירים. לא ברור איזה משני חלקי הצירוף פחות קשור למציאות של חיינו. עד אותו רגע לא ידעתי שאנחנו עשירים; ולמען האמת, אני עדיין מחפש הוכחות לכך שהילדים מתחנכים.
הכתבה דווקא הייתה לא רעה. היא עסקה במוסדות החינוך הפרטיים בתל אביב, אלה שיצאו מגבולות החינוך הציבורי החינמי (עלק. כשהבן שלי עלה לכיתה א', עדיין בבית ספר מהשורה, נשלחתי לרכוש עבורו ספרי לימוד באלף שקל עוד לפני יום הלימודים הראשון) ושכדי ללמוד בהם צריך לשלם שכר לימוד שמנמן. היא נגעה בכמה היבטים חשובים של התופעה הזו, הצביעה על סכנותיה, והכול היה טוב וראוי אלמלא התעקשו לשרבב את בית הספר שלנו לסיפור הזה.
הילדים שלי לומדים ב"קהילה". קהילה הוא בית הספר הדמוקרטי של תל אביב, והוא חי ובועט ברחוב ברנר, בשני בניינים שאחד מהם היה בגלגול הקודם מכון רנטגן של קופת חולים. לא הייתי כותב על קהילה - עד היום נמנעתי מזה - אלמלא הייתי כל כך כועס. לא, לא על "העיר", כי אם על ראש העיר. בעצם, גם וגם. כי חולדאי מתעקש להפוך אותנו לבית ספר לעשירים, והעיתון קנה את הלוקש הזה. ועכשיו לך תשכנע שאין לך אחות, או לפחות שלאחותך אין גרוש על התחת.
קהילה הוקם ומופעל על ידי עמותה שבה חברים הורי התלמידים. אלא שהדבר שהוא הכי רוצה בעולם זה להיות בית ספר ציבורי. קהילה רוצה - אבל חולדאי לא נותן. למה? כי קהילה מאמין בחינוך דמוקרטי, אחר, ואצל ראש העיר שלנו כולם מוכרחים להיות אותו דבר. השילוב בין "חינוך" ו"דמוקרטי" נראה לתא"ל בדימוס נועז ומהפכני מדי. חולדאי מבלבל בין שוויון לבין אחידות. הוא מאמין שכל התלמידים בעיר צריכים להיות שווים, והוא צודק; אבל זה שכולם שווים עדיין לא אומר שכולם זהים. אפשר להיות שווים, אך שונים.
בקיצור, ואם להוריד את הדיון לפרקטיקה של החיים, העירייה לא מספקת לבית הספר מבנה, כמו לשאר מוסדות החינוך בעיר. התוצאה: אנחנו, ההורים, צריכים לשכור מבנה על חשבוננו, ולשלם הרים של מזומנים על אחזקתו מכיסנו הפרטי. המשמעות: כל תלמיד בבית הספר צריך לשלם 1,250 שקל לחודש כדי שיהיה לו מקום ללמוד, לחלום ולשחק. הבנתם את מעגל הקסמים המקומם? העירייה דוחקת אותנו בכוח משורות החינוך הציבורי, כופה עלינו הוצאות אדירות על המבנה, ואחר כך הם עוד טוענים שמדובר בחינוך לעשירים בלבד. מ.ש.ל.
למעט שכר הלימוד, אין בקהילה שום סממן אליטיסטי או מתבדל. אין מבחני כניסה, אין קריטריונים לקבלה, אין ילדים שמכוסים במותגים, אין שום דבר נוצץ כי אין כסף לשום דבר נוצץ
זה, אגב, שווה הכול: אין לי כוונה לשווק לכם את בית ספרנו הדל, ואת החינוך הדמוקרטי בכלל, על תקן גן עדן נטול פגמים. בחינוך, כמו בחיים, דמוקרטיה היא שיטה דפוקה למדי - אבל פחות גרועה מהחלופות. מבחינתי יש לה יתרון אחד מכריע: בעוד אני ספרתי בייאוש את השניות במשך שנותיי הארוכות כתלמיד, הילדים שלי הולכים לבית ספר בכיף, והיום שבו מסתיים החופש הגדול הוא לא הנכבה הפרטית שלהם.
לא כולם, אגב, משלמים 1,250 שקל לחודש. אנחנו כל כך עשירים, עד כי בערך שליש מהילדים מגיעים ממשפחות שנמצאות בדרגה כזו או אחרת של מצוקה כלכלית. חד-הוריות, מובטלים, חד-הוריים, מובטלות וגם סתם משפחות ישראליות שבהן אמא ואבא עובדים ובכל זאת מתקשים לגמור את החודש. וכל מי שמתקשה מקבל הנחה בשכר הלימוד, עד כדי 60 אחוז. עניין של השקפת עולם. תפיסה ערכית שאומרת שלא יהיה אפילו ילד אחד שתישלל ממנו הזכות ללמוד בבית הספר מפני שלהורים שלו אין.
בשבוע שעבר כל זה הפך להיות רלוונטי וטעון במיוחד. קהילה עבר בשבועות האחרונים את התקופה הסוערת והמורכבת מאז שנולד לפני שש שנים. כשהגענו לבית הספר, לפני כארבע שנים, למדו בו 55 תלמידים.
היום, כולל הגן הדמוקרטי, יש בערך 220. מדובר בהצלחה מסחררת (או שמא בכישלון מוחלט של מערכת החינוך של חולדאי?), שיש לה מחיר כבד. המבנה המרופט בברנר קטן עלינו. חייבים לעבור, ובבהילות. אבל אין לאן. העירייה לא נותנת לנו בית, והמבנים הרלוונטיים הבודדים שפנויים בלב העיר מוצעים להשכרה במחירים שגבוהים במאות אלפי אחוזים ממה שאנחנו מסוגלים לשלם. על קהילה, אם כך, נגזר לצאת לנדודים.
בשבוע שעבר הצביעה הקהילה - הורים וילדים, קול אחד לכל אחד, עם קלפי וכל כללי הטקס הדמוקרטי - ובחרה לאן עוברים. על הפרק עמדה חלופה דרומית, מבנה דמוי קסרקטין של בזק באזור רחוב הרצל, וחלופה צפונית בקרבת המכללה למינהל. מכיוון שיש לנו מנטליות של עשירים, הרוב הצביע הרצל. זה מעבר עתיר סיכונים כלכליים, לוגיסטיים, גאוגרפיים ופדגוגיים, אבל זה מה שיש.
חולדאי כפה אותו עלינו. עבור כל זרם יש לו מבנה, לטבע ולאמנויות ולדתיים ולחרדים, רק את הזרם הדמוקרטי הוא מתעקש להשליך לרחוב (למען הסר ספק - בית הספר מוכר על ידי משרד החינוך ותכני הלימוד בו מאושרים).
ערב הבחירות לראשות העירייה הגיע דב חנין לקהילה למפגש עם ההורים. רצינו לדעת מה הוא חושב בנוגע למקומו של בית הספר על מפת החינוך. חששתי ממה שיאמר, בכל זאת, אתם יודעים, מפלגה קומוניסטית. הנחתי שלא יראה בעין יפה בית ספר שמשלמים בו שכר לימוד, שידבר בזכות השיבה לחיקו החמים והחונק של החינוך הממלכתי.
"אני מאמין גדול בחינוך הציבורי", פתח חנין ואמר, "ולכן אני מאמין שאתם צריכים להיות חלק ממנו. אין שום סיבה שבערוגה של החינוך הציבורי לא יפרחו פרחים בכל מיני גוונים". העברתי מבט על היושבים בחדר, וראיתי איך בבת אחת מתפשט על פניהם חיוך של הקלה. השבוע, יותר מתמיד, הצטערתי שהוא לא נבחר להיות ראש העיר של כולנו.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם