פרידה מצייד הנאצים טוביה פרידמן, שהביא ללכידת אייכמן
בסוף השבוע שעבר נקבר צייד הנאצים טוביה פרידמן. האיש שהקים את המכון לדוקומנטציה בחיפה, הביא לתפיסתם של אלפי נאצים, הגיע הכי קרוב לד"ר מנגלה והעלה את עצמות חוזה המדינה. גולת הכותרת במפעל חייו: אדולף אייכמן. זמן חיפה מביא את סיפורו של גיבור, שעשה הכל לבדו
אמיר קנגון עם דודו טוביה פרידמן בוינה 1951 צילום: באדיבות המשפחה
מבולבל ניסה להיכנס פרס לזוג השני, אך גם כאן לא עלה בידו להיכנס אל המכנסיים. צלצלו בבהילות אנשי לשכתו לארץ, ונזפו בחייט הישראלי שהביא לפרס את המכנסיים הלא מתאימות. "זאת לא אשמתי", טען החייט, "בחו"ל שמעון פרס תמיד יותר גדול".
בשישי שעבר הובא למנוחת עולם בבית הקברות בכפר סמיר טוביה פרידמן, כשהוא בן 89 במותו. עשרות ליוו את צייד הנאצים, ואפילו ראש עיריית חיפה, יונה יהב, ספד לו וסיפר בהתרגשות איך ביקש בגיל 12 ממערכת העיתון "מעריב לנוער" לשהות במשך יום במחיצתו של פרידמן, ומאז נקשר אליו וליווה אותו.
למרבה הצער השם טוביה פרידמן לא יצלצל מוכר לרוב הקוראים, ובוודאי הצעירים שבהם. לעומת זאת, לפני כחמש שנים, כאשר נפטר צייד הנאצים שמעון ויזנטל, קיבלה לוויתו אזכורים בכל העיתונים ואתרי האינטרנט המרכזיים.
קשה להסביר כיצד זכה זה לתהילת עולם, והשני, אשר זכה לכבוד אצל כל שועי עולם, דווקא במולדתו נותר אלמוני יחסית, ואולי דווקא, כפי שהיטיב לומר זאת בעצמו פרידמן: "אם הייתי נשאר בוינה - גם אני הייתי הופך למפורסם כמו ויזנטל".
הצייד הראשון
קצרה היריעה מלספר את קורותיו של ניצול השואה, שפעל להבאת עצמות חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ועצמות משפחתו, ארצה. שהיה זה שלמעשה מצא את אדולף אייכמן, והסגיר אותו לידי המוסד.
טוביה פרימן על רקע הרייכסטאג בגרמניה צילום: באדיבות המשפחה
הכל בעזרת שתי ידיו ושתי רגליו, מבלי עזרה מהמדינה, מבלי תמיכה מ"יד ושם", בראש סניפה החיפאי עמד 3 שנים, מבלי לעשות לעצמו מפעל שלם של יחסי ציבור. מפעל של אדם אחד, שראוי שיישמע סיפורו.
את רוב שנותיו בארץ בילה טוביה פרידמן בדירתו בחיפה, אך את שנותיו האחרונות בילה פרידמן בחולון, בבית אחותו בלה קנגון, לאחר אירוע מוחי שעבר. השבעה עצמה נערכת בביתה של בלה, והדירה מלאה בתמונות ובתצלומים, שתלה אמיר, בנה, שנחשב עוד מילדות לממשיך דרכו של פרידמן.
בין תמונות של טוביה, או של בעלה של בלה, בוריס קנגון, שנפטר לפני 3 שנים, אחת התמונות הבולטות בסלון היא של רוני, בנו של פרידמן שנספה בתאונת צלילה ב-78'. אנה, אשתו של פרידמן, מספר אמיר, לא הצליחה לעמוד בכאב, ונפטר לאחר שנים ספורות.
ביום שישי נקבר פרידמן לצד שניהם, בבית הקברות בכפר סמיר. "רוני היה במבדקים לשייטת, צוללן מוכשר. בערב לפני שקרה האסון, ערב ליל הסדר, הם היו אצלנו בבית, הוא, אמא שלו, הדוד טוביה וכל החברים מהשייטת. לאחר שנגמרה הארוחה ואנשים עמדו לצאת, סגרתי בטעות את הדלת על האצבעות של היד שלו. מכיוון שאמו הייתה רופאה בבית החולים בחיפה חבשו לו את היד, ובבוקר הם נסעו לשארם.
היו 41 מעלות בחוץ, אבל הם צללו. בסירה עימם הייתה בחורה אמריקאית, שביקשה מרוני, כחלק מאתגר, להביא לה חול מעומק של 12 מטרים. רוני צלל, וחזר עם מבוקשה. בהמשך ביקשה ממנו לצלול לעומק עמוק יותר, גם במשימה זו עמד בהצלחה. לבסוף, שכשכבר היה מותש מהחום והצלילות ביקשה בשלישית. למרות עייפותו צלל שוב, אך מהצלילה הזאת לא שב".
תמונה נוספת שמראה לי אמיר היא של פרידמן ושלו, בגיל שנתיים, בוינה. הדוד מחזיק לאחיין את היד. וכך הם הלכו, יד ביד, שישים שנה, כשקנגון הופך לסגנו של דודו, עוזר היכן שצריך, שותף לאירועים, שבדיעבד הפכו היסטוריים, מתעד באדיקות, כמו הדוד, כדי שדבר לא יישכח.
הנאצים הראשונים
לפני כעשור התראיין פרידמן למגזין "בית משיח" של תנועת חב"ד, ובו סיפר על הקשר האמיץ שקשר עם הרבי מליובאוויטש, וגם על איך עצר, במסגרת תפקידו כקצין חקירות במשרד הביטחון הפולני, מאות נאצים, וביניהם נאצים מהגטו ממנו נמלט במהלך השואה.
טוביה פרידמן על קברו של בנימין זאב הרצל צילוםף באדיבות המשפחה
"כשהגענו לשם התברר לנו כי הוא כלוא במחנה שבויים אמריקאי ליד זלצבורג. המשכנו לשם, והצגנו את עצמנו בפני מפקד המחנה. הוא ידע כי נאצים רבים מסתירים את שמותיהם ותפקידם, כדי להקל בעונש שיוטל עליהם. התחפשתי לאסיר גרמני, והוכנסתי למחנה כשבוי גרמני על מנת לנסות לזהות את הצורר בוכמאיר. כעבור שעות ספורות זיהיתי אותו, והוא נקרא מייד למפקד המחנה לחקירה.
"בוכמאיר אמר שאינו זוכר אותי. 'אתה התרוצצת עם מקל כבד, והכית בנו עד זוב דם', הזכרתי לו. 'היו לך אפילו אחיות שחבשו אותנו, כדי שתוכל להכותנו שוב אחר כך'. שפתיו של בוכמאיר נעו במבוכה וזעם, 'אבל לא הייתי הגרוע ביותר בראדום'.
"מיד לאחר החקירה החל הליך הסגרתו של בוכמאיר לפולין ושם הועמד לדין. לאחר מכן איתרנו נאצי נוסף בשם ריכרד שייגל, שהעביר אלפי יהודים מגיטו ראדום אל מחנה ההשמדה בטרבלינקה. מפקד משטרת וינה טען בפנינו כי ריכרד נעצר ושוחרר מחוסר הוכחות. אולם על סמך עדותי ועדותו של היינריך, הוא נעצר עוד באותו לילה. הוא נחקר והועמד לדין. את חייו סיים בבית הסוהר בוינה. אלו הנאצים הראשונים שלכדתי".
בהמשך מצא גם את ראש האס אס ומפקד המשטרה בראדום, הרברט בטכר, וסגנו וילהלם בלום, שהיו אחראים לשליחתם של כ-300,000 יהודים למחנה הריכוז בטרבלינקה, בהם משפחתו של פרידמן.
פרידמן נולד בראדום, פולין ב-1922. ב-1941 הועבר ביחד עם משפחתו לגטו ראדום, ושנה לאחר מכן נשלחו אחותו ואמו לטרבלינקה. הוא נשלח למחנה עבודה, ומשם נדד ממקום למקום, עד שהגיע למחנה ברחוב שקולנה.
ביוני 44' הצליח לברוח ביחד עם שני חברים נוספים מהגטו דרך תעלת ביוב, ושרד בשטח. הוא ניצל פעמים רבות ממוות, כשבאחת מהן, לילה לפני הוצאתו להורג, חיסל את החייל שהופקד עליו, וברח.
ב-45' הצטרף למשטרה הפולנית בזהות בדויה, וזאת למען המטרה אליה שאף – רדיפת הנאצים ונקמת דם משפחתו. הוא הפך לקצין חקירות, ובמסגרת תפקידו עצר מאות נאצים, והביאם לדין. שנה לאחר מכן, כשפגש את אחותו בלה, ששרדה אף היא, תכנן לעלות ארצה דרך ארגון "הבריחה", שם הכיר את אשר (ארתור) בן נתן, שלימים כיהן כשגריר הישראלי הראשון בגרמניה המערבית, וכיום מכהן כראש יד בן גוריון.
בן נתן גייס את פרידמן למשימת איסוף המידע אודות פושעי מלחמה נאצים, כאשר הראשון במעלה היה ראש החטיבה היהודית באס אס, אדולף אייכמן.
בראשית שנות ה-50 הפסיקה ארצות הברית את המאמצים באיתור פושעי מלחמה. פרידמן החליט לעלות לארץ, כשהאמין שבמדינת ישראל יוכל לעשות את משימתו ביתר שאת, אך בדיעבד את מרבית הפושעים שתפס - תפס דווקא בוינה.
האיש שמצא את אייכמן
גולת הכותרת במסע הצייד שניהל פרידמן כנגד הנאצים, הייתה ללא ספק 15 השנים בהם בילה במרדף אחר אדולף אייכמן.
אדולף אייכמן במשפטו, מאחורי קיר הזכוכית צילום: אי-פי
הידיעה על הימצאו של אייכמן עשתה גלים, ומשרד החוץ ביקש מפרידמן לחדול ממעשיו. פרידמן נטש את הזירה המקומית, ופרסם מודעות בעיתונים בחו"ל, בה הציע פרס של 10 אלף דולרים למוסרי מידע אמין על מיקומו של אייכמן.
באוקטובר 59' התקבל אצל פרידמן מכתב מלותר הרמן, ניצול שואה שבחר לארגנטינה, וטען כי אייכמן נראה בבואנוס איירס בארגנטינה. פרידמן העביר את המידע למוסד, וב-23 במאי הודיע בן גוריון מעל בימת הכנסת כי אייכמן נמצא בישראל.
ב-24.5.60, יום לאחר ההודעה, פרסם רפאל בשן, כתב מעריב, טור. "היה זה יומו הגדול של איש ממוצע קומה, בעל עיניים נוגות והליכות הססניות, הנושא תדיר תיק עור ישן ומסמורטט תחת בית שחיו – יומו הגדול של טוביה פרידמן", כתב. "לא, הוא לא לכד במו ידיו את רב הטבחים – את המלאכה הטובה והנקייה עשו הבחורים, אבל טוביה פרידמן יצר את האווירה לכך.
"העלה את זכרו של רב הטבחים הערמומי הזה לסדר יומנו, הציב אותו על ראש כל שמחתנו, החדיר אותו לתודעתנו. שבוע שבוע, חודש חודש הוא נדנד, והטריד, והתדפק על דלתות מוסדות וארגונים, ואישים, וחברי כנסת, ומזכירים ומזכירונים - ולא נתן לנו מנוח, ולא אפשר לנו לשכוח.
"ממשרדון קטן בעיר הכרמל, בלי פרוטה של תמיכה ציבורית, ניהל את המערכה שלו – נגד אייכמן, ונגד בירוקרטיה ואטימות מוחין של מוסדות מסורבלים, קהי רגש, קצרי רואי, שהתנכלו לדוקומנטציה שלו.
"15 שנים רצופות רדף אחרי אדולף אייכמן, אסף פרט לפרט, מסמך למסמך, תצלום לתצלום. התכתב עם כל קצוות תבל, שלח לתובע הכללי הגרמני 400 עמודים גדושי חומר על אייכמן. אתמול הגיע פרידמן לסוף הדרך".
3 ימים לאחר מכן ראיין בשן את פרידמן: "אני עייף", אמר לו פרידמן, "עייף מ-15 שנות אייכמן. זה היום הגדול בחיי".
"בלי הדוד שלי - לא היו מגלים את אייכמן לעולם", מחזיר אותי האחיין אמיר למאה ה-21. "באחד העיתונים כתבו, שאייכמן היה בסך הכל נמושה. מה תפסו? אדם זקן. אבל שכחו את הדבר הכי חשוב - שהקונץ היה להגיע אליו, לחפש אותו בין כל המדינות שעזרו לו, להביא אותו לידי המוסד, ואת זה הדוד שלי עשה, הוא".
אגב, בזמן המשפט היה פרידמן אחד האנשים היחידים שהורשו להיכנס אל תאו של אייכמן, ועד היום נמצאים דפים, כתובים בעט אדומה, עליהם כתב אייכמן את פרטי הפיתרון הסופי. "כל יום במהלך המשפט הדוד שלי היה שם. הרי אייכמן כתב לו מכלא רמלה 2 דפים עם עט אדומה, על כל הפיתרון הסופי. הדוד שלי נתן את זה אחר כך לספריה הלאומית בירושלים, אבל צריך לזכור שאייכמן כתב את זה באופן אישי לדוד שלי".
האויב מבית
שנה לאחר תפיסתו של אייכמן, ב-1961, הוציא פרידמן את ספרו "הצייד", שתורגם ל-5 שפות ויצא במספר מהדורות. אמיר מספר שאפילו במהלך הוצאת הספר נתקל דודו בקשיים, הפעם מבית.
הפתרון הסופי בכתב ידו על אדולף אייכמן במכתב לטוביה פרידמן צילום רפרודוקציה: באדיבות המשפחה
סיפור נוסף שמתאר קנגון, מגלה סערה שהתחוללה סביב פרס ק.צטניק: "השכן שלי בתל אביב היה יחיאל דינור (ק.צטניק), וכשהוא כתב את סלמנדרה הוא הקדיש אותו לבן שלי, רוני, שבכיו, כך טען, השאיר אותו שפוי בלילות בהם כתב.
"פילו הילדים שלו לא ידעו, שהספרים שהם קוראים ולומדים נכתבו בידי אבא שלהם. יום אחד הוא סיפר לי על קרן ק.צטניק, ועל פרס של מיליון דולרים שמוענק דרכה. 'אני רוצה שהפרס יינתן לדוד שלך', אמר לי, 'מכיוון שהוא פועל מהארץ, וכל השאר לא. בסוף קיבל את הפרס אלי ויזל. אנחנו שתקנו, אבל דינור החליט שהוא מפסיק לתת את הפרס בעקבות המקרה".
אך סיפור זה הוא רק טיפה בים, לטענת קנגון, ודודו נאלץ להילחם בבירוקרטיה הישראלית לא פעם. אם מול אנשים מסוימים במוסד (למרות שעם השר לשעבר, רפי איתן, נשאר בקשרים מצוינים עד מותו) או אפילו "יד ושם", אשר בראש סניפו החיפאי עמד שלוש שנים עד אשר הסתכסך עם ראשיו ב-1956, בעקבות 2 מסיבות עיתונאים מפורסמות, בהן הציג מסמכים רבים שאסף בוינה אודות נאצים.
המדינה לא ביקשה את הסגרתם, ו"יד ושם", שטענה כי מטרתה תיעוד הנספים ולא רדיפת נאצים, אילצה את פרידמן לעזוב כעבור שנה את שורותיה. אז החליט פרידמן לייסד את "המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאציים", שמטרתו הייתה חיבור ספרים בנושאי השואה, תביעת מדינות אשר ברשותן רכוש שנגזל מיהודים בשואה ועריכת תערוכות והרצאות בנושא השואה בארץ ובחו"ל. אחת התערוכות הציגה במרכז האקדמי כרמל עשרות צילומים המתעדים את תקופת השואה, אותם מסר פרידמן.
בצילומים נראים יהודי אירופה בגטאות, במחנות ההשמדה, וחלקם צולמו על ידי הנאצים דקות לפני ביצוע הוצאות להורג המוניות. כל הצילומים נתונים במסגרות ששוחזרו ושופצו, לקראת הצגתם בתערוכה. "הצגת התערוכה היא מחווה לטוביה פרידמן, שמפעל חייו היה להביא לדין פושעי מלחמה נאצים", מסר אז נשיא המרכז האקדמי, פרופסור יחזקאל טלר, "אבל חשיבותה בצורך שלנו לא רק לזכור, אלא גם להזכיר לדורות הבאים את אימת הימים ההם".
גם את המכון הזה הקים פרידמן מאפס, ועבד בו בהתנדבות עד אפריל 1958, כאשר הקונגרס הציוני העולמי החליט לאשר מימון חודשי של 200 לירות לפעילות המכון. נכון לשנת 2005 הוציא המכון לדוקומנטציה, יותר מ-150 פרסומים וכ-20 ספרים בנושא השואה.
הכי קרוב למנגלה
פעילות נוספת שהייתה לחם חוקו של פרידמן, היא פעולותיו לביטול ההתיישנות בחוק הגרמני על פשעי הנאצים. פרידמן לחם בנושא רבות, ולאחר כעשרים שנות מאבק הוחלט בבונדסטאג לבטל את ההתיישנות על פשעי רצח ורצח עם.
יוזף מנגלה צילום: אי-פי
"הבית נקרא 'בית חרושת לקוגלגרים', אבל היה לנו מידע מבוסס ששם גרה משפחתו. נסענו עם הרכב, הגענו לשם ודוד שלי התחזה לאחד הלקוחות, כדי לראות איפה מנגלה חי. נפגשנו עם הבן, האמא ודיברנו בעיקר על קוגלגרים. הוא לא חשד בכלום.
אחרי כמה ימים של ביקורים, על מנת שפחדנו שלא ניפול בפח, הגענו שוב לאותו בית חרושת וקבענו שדוד שלי יהיה בפנים ואני בחוץ. אם יקרה משהו - שיודיע ואגיע. בפעם השלישית דוד שלי הצליח להבין מהבן איפה מנגלה נמצא. באותו הרגע גם הבן הבין שהוא נפל למלכוד. הוא ניסה לתפוס את הדוד שלי, וסגר עליו את דלת הברזל של הכניסה לבית.
"דוד שלי אותת לי, ואני עם המכונית פרצתי פנימה והוצאתי אותו. לצערי אז לא היו פלאפונים, וכשיצאנו משם הרמנו מייד טלפון לנציג של המוסד באותו אזור, ואמרנו לו שמנגלה נמצא במלון אנגלברג בציריך. אנשי המוסד רצו מהר לאזור, אבל בשעתיים הם פספסו אותו, מכיוון שהבן הספיק להזהיר אותו".
מנגלה לא נתפס מעולם, עד שבשנת 79' התגלתה גופת גבר שטבע מול חופי ברזיל. בדיקות DNA שנערכו לגופה לאחר מספר שנים גילו, כי מדובר באותו דוקטור רצחני, שמת משבץ בזמן ששחה בים.
כמו במקרה של ד"ר מנגלה, גם בשאר המקרים התלווית אל הדוד שלך? הרי כולם טוענים שאתה ממשיך הדרך שלו.
"תסתכל על התמונה (מצביע לי על אותה תמונה מוינה). ככה אנחנו כבר מגיל קטן. מגיל שנתיים הוא מחזיק לי את היד, ועכשיו אני החזקתי לו את היד. הרי כשהבן הבכור שלי נולד, קראתי לו רוני על שמו".
סיפור נוסף, שמראה את מידת התמדתו ועקשנותו של פרידמן, ניתן למצוא בסיפור בו הצליחו פרידמן וקנגון לאסוף מסמכים רבים מספריה בברלין. "יום אחד אומר לי הדוד שלי 'בוא ניסע לברלין. יש חוק מסוים לגבי הספריות, שטוען שאם עד שנה מסוימת האמריקאים לא רוצים לקחת את החומר איתם - זה נשאר אצל הגרמנים'.
"היה קולונל אמריקאי שקיבל 10 אלף דולרים, פלוס בונוסים לאשתו, כדי שיפנה את המקום. הגענו לשם בסוף שבוע, הבאנו צוות צילום, ולקחנו את כל המיקרו פילמים והמסמכים של הגסטאפו הגרמני שהיה שם. את הצילומים השארנו שם, כדי שלא יחשדו בכלום. הגענו לשגרירות בבון, ארתור היה השגריר, ומשם העברנו הכל למכון לדוקומנטציה בחיפה".
ואת כל המבצע הזה עשיתם רק שניכם?
"צריך לזכור שאת כל המבצעים הוא עשה לבד, ומפעם לפעם הוא ביקש שאני אעזור לו. הוא לבד, בלי שליחים. מפעל של בן אדם אחד, ואני רק עזרה קטנטנה לעתים".
את אייכמן דודך עזר ללכוד, מה בנוגע לאיוון דמיאניוק?
"לא היה לו בזה עניין, בעיניו דמיאניוק לא היה סחורה בכלל. הרי כמו דמיאניוק וגרועים ממנו היו עוד בעשרות אלפים".
נחזור רגע לבדיחה על שמעון פרס. פרידמן אמנם לא היה מוכר לציבור בארץ, אך בחיפה, בה בילה את רוב שנותיו, ידעו לתת לו את הכבוד הראוי לו, וב-2002 הוענק לו תואר יקיר העיר.
טוביה פרידמן צילום: באדיבות המשפחה
כעת אומר אחיינו, כי הוא הולך לשפץ את המקום ברחוב בן יהודה 31 בעיר, שהוזנח מעט בשנים האחרונות, ולהחזיר אותו לגדולתו. "דוד שלי תמיד אמר לי, כשהיינו טסים ברחבי העולם, שהחלום שלו הוא לקחת שתי פצצות אטום ולהפיל אותן על גרמניה. המסע שלו אף פעם לא נגמר".
לקראת סיום הראיון מקבל אמיר, לא איש קטן בכלל, שיחה, על הקו לשכת הנשיא, שמעון פרס, שהיה בקשרים טובים עם פרידמן עוד בחייו. אמיר לא מצליח להחזיק את עצמו, למשמע המחמאות מעבר לקו ודומע. כשאני שואל אותו מה הדבר הכי חשוב, שהוא רוצה שיזכרו מדודו - הוא משתנק בשנית, ונדמה בעיניי שוב כאותו ילד בן שנתיים, המחזיק ביד של דודו.
"אסכם זאת בשלושה משפטים: דוד מיוחד, דוד אחד ולעד אני אזכור אותך. זה מסכם את הכל מבחינתי. אין אחד כזה בכל כדור הארץ, שעשה מה שעשה הדוד שלי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם